קיר המוות

A

התזמורת המכנית של הקרוסלה פלטה ולס, ולס מפורר וחלוד עם משהו מלנכוליה מוצרטית.

היא, ״המלאך האדום״, רגל אחת על גלגל קאוצ׳וק, ריכסה את מגפה. בקובה האפלולית הבחנתי גולגולות מתגוששים בתוך מסגרות אותיות כבתוך עלי דפנה.

״חודש אחד נשואה הייתי לג׳ון!״ זקפה את גופה והראתה על כושי מצולם, שכתפיו העירומות דומות היו לעץ הבאובב, וראשו נשא ג׳ונגל שערות.

היות וסיפון לא היה לקובה זו, ראיתי איך המון כדורים צבעוניים ממריאים אל הירח. ״המלאך האדום״ ניגשה לדיוקנו של ג׳ון, חיככה את לחייה בחזהו השחור וייבבה:

״אפריקה הארורה, הארורה!…״

סמוך לקובה טאטא וילי צנטריפוגלית את קיר המוות באופנוע. זו היתה רעידת אדמה נעימה למען הלב. האקרובטית עמדה לפני ראי אפל מאוד וסירקה את שערה, משל סירקה מים אפלים במסרק נחושת: ״יודע אתה, זה היה בניו יורק עם ג׳ון…״

״בניו יורק?…״ חזרתי על דבריה בנעימת הוולס הצרוד.

היא הפנתה אלי את עיניה: ירוקות ומוצתות. ושיניה, מבין שפתיה הדקות, טמנו איזה צער רחוק.

״כן, כן, בניו יורק… גרנו בקומה האחרונה של גורד שחקים…״

נראה שחיוך הצטלק בפני כי הרהרתי: ״יש בה באקרובטית זו משהו מחתול המטייל על הגגות הגבוהים ביותר!״

היא דיקקה את גבותיה בציפורניה הארוכות המצובעות מיניום.161 ״אבל לילה אחד רצה ג׳ון להשליכני מגורד השחקים ישר לתוך ההדסון!…”

״היהיה!״ צחקתי צחוק לונה-פארקי, ״לתוך ההדסון דווקא… היהיה!״

היא הסתערה עלי בכל גופה הרזה והגמיש.

״אל תצחק כך… יש לך צחוק איום…״

שילבתי את ידי מסביב לבטנה, שרטטה כבטנה של כלבת רוח: ״ולמה זה רצה ג׳ון להשליך אותך מגורד השחקים?״

היא השתחררה מחיבוקי, עמדה בפוזה עצובה של מוכרת פרחים בסקוור לונדוני: ״כשאני חושבת על ג׳ון אינני יכולה לחבק שום גבר…״

״מבין, צלו האפריקני מאיים עלייך!״

נעצה את המסרק בשערותיה באופן שראשה קיבל צורת מסכה כושית: ״כן, צלו האפריקני מאיים עלי!״

החריקה הצנטריפוגלית בקיר המוות נתגבהה. קמתי מהספה שעליה נתכרבלו בגדיה של האקרובטית, ריחותיה.

״מה, אתה רוצה ללכת?…״ הושיטה אלי את צווארה הדקיק בגבעול פרח ששמו נשכח ממני.

״כן, הלונה-פארק קורא לי!״

הושיטה לי את ידיה האווריריות. ״אל תלך. כה טוב לי אתך!…״

רמזתי אל הכושי שלטש אלינו גולות עיניו הסודיות. ״הוא משעמם אותי, כושי זה…״

כדי לפייסני תלתה עליו שמלה חומה, משל פורשים וילון על ראי שמתוכו מציצה בבואה רחוקה. אחר הגישה לי את שערה-נחושת, כשם שמגישים צרור פרחים חורפיים. טוב היה לנשום את ערפליו הצפוניים.

״הלילה,״ אמרתי לה, ״אני גוזל אותך מקיר המוות, מהפטליות של הקהל השווה חמישה גרוש!״

״נפלא אתה, נפלא!…״ רקדה מסביבי, ״הלילה אראה גם אני את הלונהפארק!״

בפתח הקובה עמד וילי, דק, חיוור, לא כאקרובט הקרקס אלא כטייס שנפל ממרומים אפלים: ״בטי, תורך הגיע!״

היא צימדה את מגפיה, תקעה ידיה במותניה. ״וילי, הלילה אינני נוסעת!״162

הוא הרים את כתפיו, ראשו המחודד נשתקע ביניהן, ולשיניו החורקות היה אותו לובן כלגולות עיניו של הכושי.

״ולמה זה, בטי?״

עיניה הירוקות דלקו במאה קילווט: ״הלילה אני מטיילת בלונהפארק!״

הוא הוציא את ראשו מתוך כתפיו, בצב את חרטומו מתוך שלדו, ונעלם. לאחר רגע נשמעה החריקה הצנטריפוגלית, נשמעו קולות הפחד של הצופים.

״נברח מכאן!״ סיננה האקרובטית, ועיניה כבו.

הסתכלתי במכנסי הרכיבה, במגפיים.

״אינני רוצה בפטליות מזויפת… התלבשי כאישה!״

צחקה, נדנדה את שוקיה הצרות.

״טוב, הסתכל בשמים!״

אבל גם השמים הם ראי, ובהם השתקפה סילואטת רגליה, נתונות בתוך גרביים שחורים. בעוד רגע עמדה לפני בשמלת ג׳רסי, בתסרוקת ענובה שזרחה בין גולגולות האתלטים, בעיניים כחלחלות, משהו שוולס צרוד רקד בהן, באצבעות שולבות ארנק.

״עכשיו את פטלית!״ חייכתי אליה, ויצאנו ללונה-פארק.

אכלנו גלידה מעופפת, מין אמריקני, הסתכלנו בדגי זהב שהתרוצצו תחת אשד מים ירוקים. ולאחר שהסתחררנו בקרוסלה למנגינת טנגו יאוואי, שאלתיה:

״לא אמרת לי למה רצה ג׳ון להשליך אותך מגורד השחקים!״

מתנודדת מהסחרור, שילבה את זרועי. ״נדמה היה לי שחייכתי אל הירח…״ ובהתפנקות – ״זה היה שקר… הירח חייך אלי…״

עמדנו לפני גינת צברים שהתחבקו באלפי מחטיהם הדקות.

״ואיך נמלטת ממנו?״

הורידה את ריסיה. ״איך?… באופנוע… גלשתי באופנוע מגורד השחקים ישר לתוך זירת קרקס… זו היתה אטרקציה נהדרת… חבל שלא ראית אותה…״

ישבנו על מרפסת, כשפרופיל פנינו אל הים, ומולנו הירקון שהציף את שדותיו. לקוניאק ששתינו היו כל בושמי הלונה-פארק. הירוק, מעיניה של בטי, התנדף כולו, וגלגלי זהב הסתתרו בהן.163

״לילה אחד חדלתי להיות אקרובטית, והנני אישה. אישה לא פטלית, אלא סנטימנטלית…״

והיא גוללה לפני אידיליית נעורים מצוירת יערות שייקספיריים, שבאביבם מדקלמים שם אשרות מים בלדות נשכחות.

״גם על גדות הנהר הזה שרים העצים בלדות נשכחות״ – ליטפתי את זרועותיה הזהובות.

״אני רוצה לשמוע אותן!״ קפצה ממקומה.

זמן רב שוטטנו בין העצים, שחרזו בלדה משבעה בתים כמספר טחנות המים.

הלונה-פארק התרחק, התרומם דיוטות-דיוטות בגורד שחקים. סירה שחבויה היתה בין העצים המזמרים כבקתת ציד עזובה, קראה לנו.

כל הלילה זרם הירקון אל הים, כל הלילה מאנו הטחנות של הבלדה. כל הלילה צלצלו פעמוני הגמלים שהקיפו אותנו בעיגול מכושף.

כשציוצי החוחיות התחילו לנמר את היום בסגול ואדום, ראינו את הלונה-פארק על הקרוסלות, הנדנדות, הרי המים – והם פחות תאטרליים בצעצועי במה.

היחידי שהזדקר פטליות היה שלדו של קיר המוות. והאקרובטית, שהשמש העולה הציתה את הנחושת בשערה, התייפחה.

9 בערב (1938)164