מנשה לוין הוציא ספר רב־ענפין בשם ״מאה לילות ביפו העתיקה״, שהוא בבחינת זכרון לדור אחרון (מעין: Fin De Siecie) ושמא: סמל לדור ראשון. לקורא ייראה, אולי, הרומן הזה ככתב־נוטריקון. ואכן, ספר זה מעורר שאלות: מגמת הספרות מהי? מה הם תחומי החופש באמנות? מה הם ״השקדים והצימוקים״ שבהם מותר לתבל את הספרות? ומהו גבול ההתנכרות לכל מה שנוצר לפני מתן יצירה זו? יתכן שאין תשובות על כך, כמו שאין בכלל סייגים לאמנות; האמן רואה את העולם עירום ובורא מחדש את עולמו ומחריבו. הרצון להפוך את האמנות למשהו הקיים על פי איזה מורה־דרך מעשי, מזכיר את האדם, שהיה מעיין בתורת המכניקה כל פעם שעשה איזו תנועת יד או רגל. ההגיון? השכל ״הבריא״? מה זה בריא, או טבעי? הרי בטבע יש הכל: גם בריאות, וגם מחלות, גם מציאות וגם בדותא של דמיון. וכבר אמר הפייטן: ״האדם — הוא חלום הצל״. ועד ימינו רבים המשננים לנו כי הננו חיים רק בחלום וכי חיים (כלומר: מציאות) וחלום אינם אלא שני עמודים של דף בספר אחד, וכי גם ב״שכלו״ הצלול של הטבע יש לפעמים משהו מן הסהרורי. הירח המתנוסס באופק נראה לעין גדול מאשר בטבור הרקיע; מקל שהכניסוהו לתוך נחל הוא עקמומי ושבור. סימן שגם הטבע הוא לפעמים בחינת ״חולה מדומה״ לא פחות מן האמן. ביחס למנשה לוין, הקושי הוא ,בזה, שעדיין מבקש הקורא את ה״כמו״ של סממניו, את המפתח, שבלעדיו תועים אנו מסביב ליצירה ולא בפנימיותה. אנו רואים את ״כתונת־הפסים״ של יוסף, ואולי,
אם נריח היטב, נכיר את יוסף עצמו.
כעושה־להטים באיזה שבט קדום, באיזה יער טרופי, שוכן לו מ. לוין בבדידות ומעלה דמויות; הן עוברות לנגד עינינו כרפאים; הסופר אינו נרתע ממתן דמות הגוף להזיות, העולות כעשן דברים ״שאין להם שחר״. נדמה, כאילו ראה מ. לוין את הפרוזה העברית שוקטת מדי, רתוקה מדי לעולם מציאותי, איטי, וכי שעונה של הספרות אצלנו נחשל בזמן, — וביקש להמלט, כדי לתת דוגמא אחרת. ובחינת ״לך לך מארצך וממולדתך״ פנה לצדי דרכים ואץ לדרכו, בדעתו כי אהבת אמנות לא תתכן בלא התכחשות לחוקים המדומים שלה. וכך, בעצם ידיו הוא הורם גדרות וכופר בעיקר. כי לא רק מצב הספרות העברית מדרבנת אלא גם התמורות והחליפות המתחוללות בעולם. הוא רואה את כל העולם כעומד בחורבנה וגם הספרות — במפולת, ומבקש להציל מה שלדעתו עדיין מפרפר וניתן להצלה, והנה לפנינו ספר המפתה בכל צבעיו, ה״מרעיל״ את הבארות באיזה מתג שעדיין אין לו שם. ורץ הוא, מצלתיים לאצבעותיו, ובילקוטו שלל מכל העולם והזמנים: תמונות, סמלים, המצאות, מסכות, דמיונות. ומכיוון שנדמה למנשה לוין, כי הכל העלה חלודה מרב זמן — גם הירח, גם השמש, גם הכוכבים — הרי הוא מנסה למרקם, שיבהיקו כחדשים. לשם כך הוא מבטל את הסמל המשולש: מקום, זמן, סיבתיוּת, שתיקנו חכמים־קדמונים,ונותן הרמוניה בדיסהרמוניה. ובשעה שאת העצמים שבספר, כל תקשיט וכל גוון וכל ניד גופני, הוא נותן בממשות, בתיאור חי, עובדתי, ומדייק בפרטים, הרי את המאורעות, את קשרי המעשים, את ה ג ו ר ל הוא נותן בביטוי של ה פ ש ט ה. הדיוקנאות השונים, המופיעים בספרו בכל העדיים ובמעשה־מוקיונות, טסים בנדנדה באיזו סטראטוספירה ״מטורפת״,ואילו הוא עצמו אינו נסחף אחריהם ואינו אובד־עצות, אלא מפקד עליהם כל הזמן, כבמאי מובהק, כמושך בחוטי המאריונטין, ונהימה מאוהבת
מסתננת רק לפעמים רחוקות מבין שפתיו החשוקות. זה יוצר את שווי המשקל גם בשעה שהוא מרקד לפנינו כעל גבי חודי מחטים. כי הדברים נעשים במכוון. כאִשים — בנסיעה בליל חשכה, — המנצנצות במרחקים על דבשות הגבעות, עד כי נדמה, כאילו מישהו זורקן מכף־יד לכף־יד, ולפתע טומנן בכיסך כן מתנפנפות לנגד עינינו הוואריאציות השונות, הנגינתיות־חזותיות, שבספר זה, המספרות בשפת סמלים מתחפשת על איזה גן־עדן אבוד.
מ. לוין רואה את העולם כהֵלך בעת סופה, ונרתע לאחוריו. דמיונו, על כן, נראה לנו מפרכס ומקפץ כעל גבי טרפציות בקרקס. בין שמים וארץ. לפעמים נדמה: לוליין הרגיל להתעמל בגובה מחריד, כשרשרת־מגן שטוחה תחתיו, והנה לפתע סולקה הרשת, והוא אחוז סחרחורת, אך אינו מתעלף. הד ההבלגה הזאת נשמע כאן בין השיטין, נרמז בתמונה, בשיחה, בעלילה. אך גם בשעה איומה זו, של פחד, חשוקות שפתיך והוא נמנע מווידויים. אכן, גם בלבו של מנשה לוין יש אהבה וגעגועים, אך הוא מתאפק מלהביעם ואפילו לגלות לקורא, שהספר הזה נכתב בידים עצובות. אך התבוננו היטב ותראו בין הנימין של הרקמה הגרוטסקית שזור חוט־שני של ליריזם מסתתר.
בעינים משולהבות ובידים משולבות ראה מ. לוין מרחוק את העולם אשר שבק חיים, ועל העולם שאיננו עדיין או שאיננו כבר הוא מסתכל ״סובספציה מאגני״, מבחינת הגדלות, מאיזה מגדל פורח באספמיה וחולם על העתיד שאיננו. ועל כן אין תימה שלוין רואה ראייה הפוכה, הנדמית לעין המפוכחת ל״אבסורדית״: הוא רואה בלילה לא את העץ באור הפנס אלא את הפנס באור העץ. מכאן גם שפעת האורנמנטים, צבעוניות התפאורה, נפנופי שטיחים, כפי שתובע הטעם המזרחי (יפו העתיקה!). בשביל להאמין במציאותו של עולם מוזר זה, דרושים מאמצי דמיון בלתי פוסקים. כי הספר גדוש שפע רב, ממש סרבול של אינטלקטואליזם מודרני. מכאן גם הצמצום,
הצפיפות הרבה, עד שהאילנות נראים לנו כשתולים בעציצים. מ. לוין עומס את הכבד הזה של ההברקה, עד כדי כריעה, ורואה לפעמים דווקא את האריות הענקים המחוטבים למרגלותיו של קולומבוס כחתולים אנגוריים. ובספר — אור, שפע של אור: אור חשמל של חלון־ראווה, הבוער להכעיס כל הלילה ואינו נותן לעצום עינים גם לאחר חצות. יאמרו: שמא פגם הוא זה? אך זוכר אני לילות מלבינים בפטרבורג, הרי גם הם גוזלים את התנומה ומטריפים את הלב, וגם אותם יצר ״החולה המדומה״, הענק בכל דורותיה הטבע.
וודאי: הספר מתובל בפאראדוכסים. ויש סכנה בפאראדוכס: קל למצוא לו אימום ושיגרה. אך יש בפאראדוכס גם סגולה לעורר אדם לאמת שנשכחה מלב, ותמיד צפון בו יסוד ההרפתקנות: למן ״אלף לילה ולילה״ ועד ״מאה לילות ביפו העתיקה״. העלילה העשירה וההרפתקנות הבינלאומית בסמטא אוריינטלית צרה, מכריחה את הסופר לתת את המרחב על ידי דו־שיח מבריק, מצליף, המהפנט גם את הקורא להאמין בפגישות מוזרות אלה, המוברחות להיות מלאכותיות משהו: ולשם כך שוגה הסופר גם בגרוטסקה ובקאלאמבורים, המשתמעים לשני פנים.
סכנה היא בדברי יצירה, שמשפע תיאורים משתכחים החיים. מ. לוין בספרו זה — אפילו משפע חיים (ולוא גם חיים של אספקלריה שקערורית.) לא שכח את התיאורים: ובאיזו מלאכת־מחשבת הוא עושה זאת הפעם. אין הוא מגייס לשם כך לגיונות לגיונות של פסוקים נמלצים. הוא אינו מתאמץ כאן, אלא, נדמה, לוחץ כפתור של חשמל — והנה תמונה. וכן נוצר ספר קומפאקטי, משום שהוא מקפל אין־קץ של פרסאות בשטח של ד׳ על ד׳, אינטנסיבי — כאחד המהדרין, משום שמזמן הוא בשעה אחת דורות ותקופות רחוקים זה מזה. כמה מלים ושמות ללא שחר צריך סופר להוציא לבטלה לאורך דפים רבים בשביל לבנות מחזה מריוניטין כזה — ומנשה לוין:
בפסוק, במלה, בשרטוט קו אחד נותן תמונה, עורך מערכה שלימה. ובאיזו אלגנטיות הוא עושה את מלאכתו זו: הרי אפילו לציוץ הדגים (סבורני, שאצל מ. לוין הדגים מצייצים דווקא?) יש סגנון של נימוסין, כבטרקלין של נסיכי־מזרח או מערב. ומאהבת האלגנטיות הזאת, שם הוא על פניו של מוסטה פודרה ״ראשל״ פאריסית, וצובר הגללים שלו — הרי ריח של מושק עולה ממנו. הרושם הוא כאילו חובש מ. לוין פאה נוכרית, אבל את השער לקפלט זה הוא גזז והתקין בעצם ידיו ממחלפותיו שלו. אך שוב: מעבר לקפלטיות הזאת, המתגהצת ומסתכלת באספקלריה, מנצנצת תוגה נושנה של אדם הבוכה פנימה מתוך גאווה, — בעד עלבון אהבה, בעד עלבון שירה, בעד עלבון חיים, — בוכה ומסתתר מאחורי הגדר של ״הביבר״ הזה שבנה לעצמו. למה? כי ספרות בלי רומנטיקה (ולוא גם מבעד לצעיף הגרוטסקה) היא כמו שמים בלי צפרים. לא לחינם טס הסופר לספרד והעלה משם את דון־קישוט (ודווקא באוירון!), אותו ואת כל אבזריו (האם צ׳אפלין זה אינו אותו דון־קישוט עצמו? והערבים בעלי הגמלים ממואב השזוף והקודר? ופאוסט? ודון־ז׳ואן?)
שמא תגידו: קאפריזה? אולי! אך היה היתה קאפריזה מלכותית, שהקימה מטרופולין גדולה על גדות הניבה, על אדמה טובענית, שלכאורה, לא תכשר לכך. ובכלל קאפריזה של אויגניה המלכה הרי נבנתה ביאריץ. ימים יגידו, מהו ערכן של הקאפריזות השונות. על כל פנים, את המנצח אין דנים לכף־חובה. מנשה לוין הצליח באוסף צדפים צבעוניים וקונכיות־נגינה ליצור מעין ״אקוואריום״ של אי־מציאות יקרת המציאות. הסכנה (בכל ספר שיש בו מן החדשות צפויה סכנה!) שבעבודת פסיפסים היא, שהמעבר מגוון לגוון אינו כמו בצבעי הקשת, ולפעמים נראים הגבולות שבין אבן לחברתה. ובמובן המהותי: הספר הזה הוא גם בחינת מבצרה האחרון של הספקנות. רישומי ז״ל על ערכים רבים. יש בו מרגש
האִסרוּ־חג וההיסוסים. הוא חד־פעמי. ולא נתיבה בשביל רבים. זוהי קונדנסציה של תוגת מנשה לוין, אבי החדשוּת, במסווה על הפנים. ומשום כך נדמה, כי על הצפור הכחולה של הרומנטיקה, ששמטה מן הקן, הוא בוכה בלי דמעות. כאילו הוא יחידי נשאר בעולם. בלי כוונה לתקן עולם במלכות אמנות. ומשום שהסופר חותר לחדשות, לעתיד, שהוא תמיד בחינת עבר שעדיין לא נברא, על כן הצליח להעלות אור פנסים צבעוניים, שהוא חדש בספרות העברית, ובדרך זו ליצור מעשה־אגדה, מיתוס עכומי, הרוצה להיות בלי אלוהים חיים, כביכול. כי מ. לוין, כמו רבים מבין האמנים המודרניים, רוצה לברוח מן האלהים. אך בעצם הבריחה יש כבר מן העדות וההכרה במציאותו. ועדות זו, מבעד לשפע של מסוות, מדברת בעדה במאה לילות אלה של מ. לוין.
יצחק נורמן
מתוך ״טורים״ גליון ד׳ 11.5.38
