בשנת 1925 עלה ארצה בחור בן עשרים ושתיים, סופר עברי צעיר, עדין הגוף והנפש, מנשה לוין שמו. את ביכורי יצירתו פרסם ארבע שנים לפני כן בירחון ״קולות״ שיצא לאור בוורשא, בעריכת אליעזר שטיינמן, ובהגיעו ארצה היו כל נכסיו – בלבבו: חינוך מסורתי בבית־אבא, נפש פיוטית־חסידית, ידיעת לשונות אירופה הגדולות וספרותן — וצמאון גדול ליצירה עברית חדשה ברמה, במעוף, בתעוזה, לפי דוגמות־המופת של ספרות העולם.
עד מהרה היה מנשה לוין לאחד העֵרים והמעוררים בספרות המודרנית של שנות העשרים והשלושים. עם שטיינמן ושלונסקי וחבריהם היה ביוצרי הנוסח החדש בספרותנו, שמצא ביטויו בבמות ספרותיות כגון ״כתובים״ ו״טורים״, בחבורה כחבורת ״יחדיו״, בסיגנון עריכה, בשאיבה מאוצרות תרבות העולם ומעל לכול בעידוד ובטיפוח היצירה הנטועה בנוף החיים העכשווי של ארץ ישראל והיונקת מכל רבדי־המורשת התרבותית והלשונית של עמנו.
סיפוריו הקצרים, שנתפרסמו כמעט בכל הבמות הספרותיות, היה בהם מתחילתם הד הסופה, חזות המערבולת, שאפיינו את חייו ואת חיי דורו. השתלבו בהם נושאים מן העובר הקרוב והרחוק עם רישומי ההווה של תל־אביב הצעירה, הבוהמית, הנבנית והולכת. אף על פי כן היה אדם של שליטה עצמית ותרבות־חיים בנוסח אירופי, אפילו אריסטוקראטי. הוא לא הניח, לסופה שתערבב עליו את עולמו הרוחני ואת תביעתו המופלגת מסביבתו ומעצמו. סופר בכל רמ״ח אבריו — לא היטלטל לעיסוקים אחרים. הכתיבה מילאה את חייו — אם לא תמיד במקור, הרי בעבודת תרגום, שהלכה והתענפה, הלכה והבשילה והשתכללה — עד שהשתלטה כמעט על כל הווייתו. נקיון הדעת, אנינות הטעם, גרמו לאותה ״רתיעה לאחוריו״ שחברו הטוב, בן דורו, הסופר יצחק נורמן, ציין אותה מתוך 057הבנה דקה וסימפטיה אמיתית במסתו המצויינת על ״מאה לילות ביפו העתיקה״. בדור של בעלי־חזקות ומקדמי־ זרמים — הגיעו הדברים לידי כך, שמנשה לוין לא דאג לביתו בחייו ולא זכה לראות בספר, אלא יצירה אחת משלו את הרומן הקצר ״מאה לילות ביפו העתיקה״, שפתח את סידרת ספרי הוצאת ״יחדיו״, בשנת תרצ״ח.
תרומתו של מנשה לוין לתיאטרון העברי יש בה יסוד חיוני בהיותה ממוקדת בתחום הדיאלוג, שכאן מחוייבת הלשון בשניים שלא תמיד הם אחד: שטף טבעי מזה וחריפות של ביטוי מזה. נסגר, אפוא, המעגל ואנו חוזרים אל ״מאה לילות ביפו העתיקה״. הרי רומן זה בנוי רובו־ככולו על דיאלוגים והם כולם ממש מתחננים לביצוע בימתי מבריק. ואכן, כשמנסה אני לעקוב אחר נתיבי־השפעה סמויים, היוצאים מספרו היחיד של מנשה לוין אל יצירות שנכתבו מאוחר יותר — מוצא אני שהם מוליכים אותי כולם אל יצירות בתחום הדראמה העברית המודרנית. בכל הזהירות הראויה אני מנסה לשאול, האם אין בדיאלוג של נסים אלוני ובעיקר ביצירה כמו ״הצוענים של יפו״ משהו מן ההפקרות הנעלסת לגבי זמן־מקום־אירוע־לשון שהקסימה אותנו עם פגישה ראשונה ביפו הצוענית, הבינלאומית, של מנשה לוין ? מחזה שנון וספוג אוירה בוהמית כ״פיאטה״ של בנימין גלאי — על לשונו המצליפה־צבעונית, על אירועיו הסור־ריאליסטיים (ומפיסטו מגלגל האירועים ובוחן הכליות!) — האין בו הד צהלת לעגי־מפיסטו בגוב האמנים והקבצנים שביפו העתיקה? ולבסוף, אולי בצורה הסמויה ביותר אך החזקה ביותר — האין ב״פונדק הרוחות״ של נתן אלתרמן, על כנופיית האמנים שלו המשוטטת, על כל אוירת טשטוש־הגבולות בין חיים למתים — משהו שכעניינו וכצביונו כבר העלה מנשה לוין כמה עשרות שנים קודם לכן ?
משה שמיר (מתוך אחרית דבר ל״מאה לילות ביפו העתיקה״)058
