מאשה לוין – אשתו
מאשה לוין לבית חייט, נולדה ביום 4.2.1920 טו בשבט התר’ץ. בעיירה קורניץ בבילרוס.
אביה שלמה, חי עד לנישואיו בוילנה, שהיתה שייכת באותה תקופה לפולין. סבא של מאשה, חיים ישראל היה מורה בחדר מתוקן (חילוני). אביה שלמה חייט, התחתן לעיירה קורניץ מרחק כשעתיים בנסיעה ברכבת מוילנה, לפרידה סנדלר. בהיות מאשה בת שמונה נפטרה אמה פרידה. לאחר שנתיים וחצי נישא אביה של מאשה שנית לפניה ברלין. פניה נכנסה לבית והתאהבה בארבעת הילדים שמצאה.
בשנת 1933 פנה אבא למוסדות הבריטיים שטיפלו בעליה לארץ ישראל, בפיהם פלסטינה, בבקשה לקבל “סרטיפיקט” כפי שכונה אז רישיון לעליה לארץ ישראל. לא היתה נטייה לאשר למשפחות עם ילדים לעלות לארץ אך למרבה הפלא התקבל הרישיון, בשבת בבוקר לחצר בית הכנסת הגיע הדוור והושיט לאבא גלויה שהודיעה על האישור המבוקש.
צר לי שלא שאלתי את אבא, מה גרם לו להחליט לעלות לארץ, האם הציונות שכל צעירי העיירה דבקו בה או עלייתו של היטלר בגרמניה, האם שניהם?
כשמלאו למאשה 14 שנה הגיעה עם המשפחה לארץ, לחדרה. בחדרה לא קראו למאשה בשמה, אלא היפה בשכונת הנהגים – היום שכונת ביאליק.
עקב הפצצת הצבא האיטלקי את תל אביב, עברה לירושלים, שם למדה סייעות לרופא שיניים ועבדה בזה שם, עד ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, אז עברה בחזרה לתל אביב, גויסה לצבא ושמשה כקצינת סעד. משנסתיימה המלחמה נשארה כעובדת משרד הביטחון, כעובדת סוציאלית, למרות שלא היתה לה הסמכה לכך. כפי שהיה נהוג בתקופה ההיא, שכרה מאשה חדר לעצמה, ביתה השני היה “כסית”.
מאשה ומנשה נישאו בנוכחות ההורים ואחות של מנשה ומשפחתה בקפה “פילץ” בתל- אביב ביום חורף בשנת 1950.
שנים רבות ביתם היה “כסית”, שם בילו בחברת שלונסקי אלתרמן ואחרים.
רחל מרכוס אשתו של אלתרמן אף היא במקור מחדרה, נהגה להביא למאשה ומנשה דגים ממולאים בימי שישי.
היה ערב פסח, שניהם כהרגלם להיות תמיד יחד, סיימו את הקניות לחג.
מנשה אמר לה, חכי לי כאן , לקח חלק מהקניות ואמר, אשוב לקחת את יתרת הקניות. כשהתרחק מנשה, לקחה מאשה את הסלים הנותרים ופנתה ללכת הביתה.
בהיכנסה לבית, אמר מנשה, אני מרגיש לא טוב אני עומד למות ומת. מאשה נשארה עם שק מלא כתבים. מנשה אמר לה בחייו ” אני משאיר לך הרבה עבודה” וכך היה.
מאשה טיפלה בכתבים שנשארו, דאגה להוצאה לאור, להגהה, עברה העל הכתוב לאחר ההגהה, לא נתנה לשנות אפילו פסוק.
30.8.2014
