א
על הבּוּלבָר מלבלב הסתיו. לפני ווץוויל-תאטרון ניצב על דוכן: מוקיון מהודר. פיו נאה החיטוב, שֶׁעָמַם, יוצק אירוניה שגורה וערֵבה לפני קהל זול. שני הסינים שלצדו סותרים צמוֹתיהם הדֵהות, הנפסדות, קולעים אותן מסביב לגולגולתם הצהובה, החנוטה, ומצייתים מתוך הברות צורחות לדברי הליצנות של המוקיון. הרקדנית המוצגת לראווה בצוותא אתם מחלצת זרועותיה החשופות, הנאות מאוד, מפהקת מתוך לאות רצינית ומתיזה בעיניה המכוחלות-הנוגות פיתויים לבריונים הצעירים. האספסוף הולך הלוך וגאיה מסביבם, ושיכור תאווה הוא מאַהֵד את ההוללות, הפריצות והאקזוטיקה המתנוססת על הדוכן שלפני ווֹדוויל-תאטרון.
יִמַרִי יעדה לי ריאיון ברחבת הבולבר הזה. היא איחרה לבוא. נעלב ומתגעגע נתעיתי הֵנה, והאספסוף סגר עלי את הדרך. אני רואה בשולי המדרכה מגמירה אדרתה הסתווית. אני מעיף עין באיבה על ארבעת אישי התאטרון, המהנים את הקהל מתוך אדישות מעוּנה. רק בי, הנענה גם כן, הם מעוררים בכי רב. כשחרגתי מן האספסוף חצצו את דרכי אל יִמַרִי רווק קירח מתנֶה אהבים עם יצאנית רעבה. תהיתי על שיחם הפרוע והתגרני.
ימרי, סלחי לחמרה ולרעב, השוקקים בנצח!
ליל סיוטים יורד על הכרך המחושמל. אני מוליכָהּ בין אלפי אנשים כמהים ומספר לה על דמותו של דַנטה: הוא הֶאדיר את החטא לאלוהות.
כף ידה נשויקה בלי הרף בפי ועיניה מקלחות עלי אור נשף חומד ועגום.
ימרי, גופי ונפשי ערים מאוד וחושקים מסתורי ישותך.
ימרי, את תמהה על העוני האלוהי השוכן במעון האמן. גם אנוכי לא הסכנתי עדיין אליו בכל קביעותו האיתנה והזועמת.13
ימרי, שבי על השרפרף היחיד – אובנֵי הגותי והוּמוֹרִי הבשום. שבי, ואני אכרע לרגלייך על המחצלת וראשי בחיקך ינוח.
ימרי, הנה השַׁי שאני מגיש לך – וֶרד מוגש לי בידי תגרנית פרחים ישישה. למענך שמרתיו בין גיליונות כתבי, והוא רווה דיו-דם יצירותי.
כלֵי חדרי נבונים והוגים בחשאי, והכתלים חוסמים על היקרות המבוזבזים בו. ימרי, עלי על משכבי הרפוד עדָנים והזיות נעימות.
באולמי הקַרנבל המפוארים הריחותי יופייך ועוצבך מתחת לכסות הנימפָה. טרוּבַּדור קַנָא אהיה על-ידך ואשמרך מהסַטירים הפריצים הצובאים עלייך. הם מטילים בך אֶרֶס האֶרוטיקה, ואני אֲזַכְּכוֹ לאהבה.
אנו בגן הרועף בושם גומל, וחשמל צבעונך מפתה. רקֵטות מוצתות עולות לשמי כוכבים, והנוגנים’ טורפים ריתמוס דמנו.
אנו פורשים לסוכת פַּן, ורק לי מערטלת ימרי את פניה.
נאצל הוא קַרנבל הכלולות לאמן, בו בצנעה פוּמבית רעייתו יארס. ימרי, את יחידה שזר לא חילל שְנִי פיך.
הפנסים המגוונים דווים וכמהים להיכבות. הנשים הלאות יוצאות במחול אחרון תחת תרועת מתופף עול ימים, ורגליהן ממוללות פרחים כמו לבבות. רק רעייתי טלולה, והשחר המנצנץ עוגבה. ימרי, חבצלת כרך אתי
היום, בלכתי אלייך, עבר אוטו גופת תינוקת, ואווירונים הָגוּ כיונים באֶתֶר הכחול. אסירים כבולים באזיקים פילסו את שדרות הגן ועוררו מנוד ראשם של הטיילים החוגגים ורחמיהם של הילדים הצוהלים.
ימרי, מעונך בכרך סמוי כארמון המכושף ביער, ולבבי יערוג לך לכל פתח-שער בית. בחפּשׂי מעונך נתקלתי בנשי עגבים החושפות אינסטינקטַי שקודשו לך.
את דלת חדרך מצאתי נעולה ובוגדת, ורגלי ירדו סומות במדרגות . הלולייניות.
ימרי, בגידתך לא התמהמהה לבוא, היא בלתי מובנת לי כאהבתך אלי. ימרי, במה אברכך? שהאחר שיעדת לו ריאיון היום יהא דומה לי.14
ב
שנינו ישבנו על סף החלון והשקפנו מעל גובה של ארבע קומות על ההמונים השוקקים ברחוב המחותל אד וחשמל.
מאחורי שכמנו, בחדר העזוב, דלקה החשכה כאבוקה מיתמרת. חתרנו אחרי הטראמים, שהגיחו מרחובות צדדיים, זינקו על האנשים הנוהרים והזיעו את סִפֵּי הבית. הילָה רטטה ממגור ונלחצה אלי בבשרה הזע. גחַנו אל חזית הבית, הגדושה חלונות סמויים, וחשנו שהיא אומרת להתמוטט. הילה נחלצה מזרועותי שלפתוּה, בפניה הוצתה עין השחפת, עיניה יקדו כחשכה, ורטנה:
‘שנינו יכולנו להישמט בשוגג למטה.’
מֵכנית סגרתי את החלון, ירדתי מעל סף החלון, גררתיה אחרי וצייתי לה תקוף אימתה:
‘הילה, אֶת המדומה אַת רואה כקיים.’
היא התמצעה על הספה, סתרה תלתליה, כיערה פניה אגב גירודי אצבעותיה והחלה לספר בייבוּב דק ובפלַסטיות שהקרישה את הדם בכלי הגולגולת:
‘מאורע-אסון נורא בילדה, שציפתה בעליית גג לשוב אמהּ. ליד חלון רעוע האגפים, שהיו קבועים בשולי הרצפה ממש, עמדה הפעוטה ונהתה אחרי אמהּ, שהלכה ובאה מקרן הרחוב. הגיל שתקפָהּ העבירה על הגיונה הדל, ותצנח בידיים פשוטות על אבני המדרכה.’
הילה התרפקה עלי והפצירה בי להגן עליה בפני המוות האורב לה. שנינו הצצנו לתוך האופל וחזינו: שולי שמים אחוזי אש נסרחים עלי אדמה שלאחורי פרבר כרך; פרופילי פני פועלים מצוערים מקיפים ילדה מתבוססת בדמה ומייחלה לאם.
סלסלתי שערה הטוב והחולה של הילה ועצמתי גבות עיניה בשפתי, לגרש את צלליות הרשע המתשוטטות לנגדן. היא בכתה תחת עקַת פינוקֹי: ‘חייתי, אני רואה על כל מדרך כף רגל ולפתח כל התשוקות רובץ המוות.’
בין הערביים הכבדים חלפו והאופל הכה דכייו כיאור שלֵו. התקפת הבלהה הלכה ושככה אצלה, והתנמנמה על חזי בפנים שטופי דמע. לאחר רגעים הקיצה, קלעה ידיה מסביב לצווארי וחייכה מסורה ונכספה. ‘אהובי, רואה אני בעיניך משתקפים סיפורי הוד כבתוך יין. מאין כמוך15 תפליא להשלות את הכיעור ולרקום אגדות בזהב ובכסף. אנא הסיחן לי.’ אמרתי לה שהיהלומים של התפארת הנצחית מגיהים גם אור טרגי. היא הוסיפה שרק מאור זה שולח קרניו אלינו והפצירה בי לסַפּר. מילאתי את חפצה:
‘י”ב האבירים שכנו במערה המקומרה בסלעי נחושת. מלך האבירים, שמזל מאדים היה בן לווייתו, אהב מתכת זו. בה חזה בבואת דיוקנו עזה יותר ונאדרה יותר. שנים עשר טרקלינים חוצבו בעובי המערה, בתוכם תלויות שלוש עשרה אספקלריות בדולח,. שתיים בטרקלין המלך, שנקבעו כותל מול כותל. בחצות הלילה מתפשט המלך עירום, מתייצב בינות לאספקלריות ועורך פולחן לזיו בשרו, שאין ערוך לחוסנו ולתפארתו. המלך היה בעל דוּ נפשות: בן האלים ובן הטומאה. הוא עוטה את גופו באדרת קטיפה ירוקה ומתחיל פורט על קתרוס, ונחלי געגועים ותשוקות תהפֵּכנה מנגינותיו. כתום הזמירות, תופיע בפתח הטרקלין בת הדוכס ירום הודה, והאספקלריות תאספנה נוגהן. לבב המלך העריץ יהמה מרוך ללא תכלה, ובת הדוכס תילכד לעד בתפארתו הארורה שבעתיים. בשוכבה בחיקו תייבב רפת אונים ותתחנן על נפשה:
״’הה, אורידה שיבת אבי שאולה, התֵר כבלי אהבתך מעלי!״
‘כל הלילה נאכל לבב המלך במכאובות ובגעגועים. מאוד גברה אהבתו לרעייתו השדודה ולא יכול לה, ולעין השחר כרת בחרבו את ראש בת הדוכס.’
על סיפור העלילה שסיימתי חָרַתי כתובת קעקע: האהבה איומה כמוות. הילה שטמה אותי, השתמטה בכוח מזרועותי, התפלשה על הספה ונהמה בחמה:
‘הסכילה עשות בת הדוכס, אני לא אתפתה מאהבה…’
אני ראיתי את עצמי משועבד לכל החזיונות והמאורעות שהתרחשו עד כה ולאלה המתהווים עכשיו בפנים הבתים המחשים בפירמידות ובתוך הרחובות והסמטאות הנטושים בכרך, והתריתי בה חדור צערה:
‘הילה, אסור להטיח דברים כלפי ארוס, סגיי נהור הוא ואין מחסה מפניו.’ היא שבה אלי, הניחה ראשה בחיקי ונטלה עליה את השתיקה והעצב, רציתי לאלפה את הבינה הבהירה, הצריכה לחזות הכול, ואמרתי:
‘עונשו של בן-האדם הפעוט כבר מתנדנד בנכר גלמוד ועליו נגזרה הערירות ואין לקזנות.’15
היא מֵיררה שוב בבכי והעמיקה כאבה. נקפתי בלבי על האָמוּר וריחמתי מאוד את גופה הדווה ונפשה המתרפסת בפני כול:
‘אַל לו לאדם להתרפק ביותר על החיים, ואַל לו להירתע מאימת כישלונותיהם. חייב הוא לכלוא פנימה חדוותו וצערו החולפים ולהיות נאה ושלֵו.’
חֲסוּתי היתה רִפאוּת לה, והרגעתי את רוחה המסוער בפינוקים מעודנים. כעבור זמן מה להטה שוב בחום ההזיה וסחה אלי:
‘חלונות ביתנו בעיירה הקטנה, שממנה הוגלינו, היו מופנים כלפי כרי המרעה והדגן. בערבי הקיץ נשתלחו דלֵקות בבתי הקש, הסובכים בשולי השמים, תמרות אש נשתרבבו מתוכם וחרכו את הכוכבים הכחולים, ואני הייתי מייללת: ״אמא, השמים בוערים!”
היא זעה כולה מקור והפליגה בדמויות מוגזמות:
‘ראיתי פעם בשעת דלקה סוס דלוק, שדהר כאבוקה בשדות דגן, כלב שרוף למחצה, שדלק בשתי רגליו, וענבלי הפעמונים של הכנסייה העלובה היו מבקשים רחמים מאת האלוהים המתעלמים משוועת האדם.’
הפעם לא היה לאֵל ידי לטשטש את המראות הגרוטסקיים שיגונָה העז בָּדם וצייתִּי לה מחריש.
היא ירדה מעל הספה, משכתני אחריה ונגרמו אל החלון, שמסגרתו היתה עתה מוצקה ולא רפפה בדמיון.
למטה רבץ דלף על שדרת הפנסים צהובי האור. את הזילוּף המואר חצצה אישה כבולה סוּדר בראשה והולכת הלוך ושוב כמַנֶקִין. שיכור מרופש בגדים יצא מתוך הערפל כשהוא מטרטר ניגון וקרב אל האישה שעמדה ליד פנס. טייל מדוכדך יצא גם הוא מתוך האֵד כשהוא מצית סיגריה, ניגש אל הפנס, שילב את האישה בזרועה והושיבה בכרכרה ממתינה. השיכור התחיל מקלל את שניהם, התנודד מחרון, אמר לרדוף אחריהם והתמתח מלוא קומתו בבוץ.
‘ הילה העיקה על רקות מצחה מחמת התקפת גועל ונאנחה:
‘החלאה עולה ונוקבת את חלוננו הסתום. ועל פני תהום זו אנו נישאים…’
גם אני עֵד הייתי לחיזיון זה, והתרעמנו:
‘אַל לנו להטיל שאטֵנו באסון העיוור המתחולל על ראשי האלמונים.’ היא הצטדקה:
‘חשה אני שלבבי הולך ומתאלח. הביטה: חלומותי נופלים ירויים לתוך15 ביב זה בנבלות ציפורים.’
הצער החשוף הזה מסך בי עידוד. נטלתי את הילה בזרועותי, השכבתיה על הספה, שילבתי ידיה סביב צווארי, ידי קלעו שערה המבורר ופי העתיר על קלסתר פני אהובתי נשיקות ותנחומים.
‘חייתי, קַבּלי את הכיעור כחיזיון משתנה. לא לך העוז להעביר זְדוֹן ממשלתו. חַיִּי כבחזון טוב והתענגי על האהבה העוטה את כולנו בחסדיה.’16
