א
זולתי עמד לפני המדשאה, שסגרה מכל העברים את האגם המלאכותי על אייו ,המיניאטוריים, מזרקותיו וברבוריו – אדם אחד, שדמם כמוני בהתבוננות עצלה ונעימה, משולה לאוד היום הסתווי, שלפף את הגן, עָמם בצמרות עציו ועשה את שדרותיו שקופות. לא הסבתי את מבטי לאדם זה, כי דמה כל-כך לצִלי שרבץ לרגלי, נספג בי והותז ממני חליפות.
שלושת הברבורים שניצבו על סלע מגובל קונכיות חתרו לעברנו, מקוריהם מאלמוג עתיק מעונבים על צוואריהם, ובתבניתם המגולפה ובלובנם הקמל אָצלוּ לנוף טעם ונוסח שחלפו בתוגתם הגרציוזית.
הם הציגו את כפותיהם הדקליות על המדשאה ובשרטטם באוויר בצוואריהם הגמישים, השמיעו געגוע צלול ונוּגֶה לעבר שני האנשים; רגילים היו בהמון מעריצים: אומנות ותינוקות שפינקום בשיירי תופינים.
חייכתי אליהם בצער, מפני שביסי ריקים היו ומפני ששעשועי הילדות נמוגו בפני המונו של הכרך, שלעג להם בעשרה צעדים מהאגם המשַקף מגדלי ארמון, שלפני מאתיים שנה צפו מהם הוֹברֵי המלך במזלות השמים המסמלים גורלות בני-אדם.
נפניתי לשכני הזר כדי להתוודות במבטי על אשמתי. פרופילי עיניו נתכווצו מצחוק עצוב, שפמו הנופל ביטא העוויה בכיינית; ובדרכו כמה פסיעות לקראת הברבורים שאב מתוך כיסיו פירורי לחם לבן וזרם למקוריהם.
אלה לא הואילו אפילו לכופף את צוואריהם, נידבום לחוּגוֹת ולקיכלים, שעטו אליהם מתוך שיחי העוזרד, ובהשיטם גולמיהם הצחורים, נעלמו לתוך לוע נקרה, שספוניה הקמורים הגיפו על היופי והמסתורין של עופות אלה.17
ניגשתי אל האדם הזר, כי עוצב המחזה עשה אותנו לרֵעים. ראיתי עתה כי לפני.איש שיבה ועני. כפות רגליו העירומות נחשפו מבעד לסדקי נעלי הלכָּה, שלא לפי מידתו היו; אדרתו מצבע קש רקוב לא רוכסה על כל כפתוריה, עניבתו הבלה הזרועה נקודות כתומות הידקה צוואר גרום, ומגבעתו השחורה, הדהה, נתונה ברשלנות גרציוזית על ראש גדוש סרטי כסף. הבינותי כי לפנַי אמן שהמוניטין התנכרו לו, והוא מתגנדר בעלומיו הנצחיים, כיאות לבן המוזות.
הוא בחן אותי בעיניו האפרוריות ביהירות. זו גזה והאירוניה והצחוק הֵרֵכו אותן.
‘אדון צעיר, ראית אפוא שהברבורים העליבו אותי? היו ימים שהם צהלו לקראתי, כשפיטמתי אותם בדובדבנים. כל היצורים היפים מִתרָאים אכזרים כשחדלים לפנק אותם. אבל לא גילי ולא מעמדי מרשים לי שעשועים כאלה.’
הוא התאונן על עייפות, ובביישנות הציע לי להילוות אליו, והוא יוליכני לפינת הגן המופלאה ביותר.
‘הנני מבקרו הכי ותיק, וכל משעוליו נהירים לי. זוכר אני את היום שבו חנך ראש העיר את שעון השמש השֵישי. לפני ארבעים שנה היה הדבר ובסוף האביב. זוכרני גם שסוסו של פרש אחד רמס ישישה קטנה, שנדחקה לראות את התזמורת הצבאית.’
לאחר שהקפנו את האקווריום, שכיפת גגו נשאה גוּלה צבעונית, גילה לפני נוף שלא היה זר לי. ישבנו תחת האמירים הגזוזים של אלונים. מֵעֲברים חשפו אנדרטות האֵלות את מערומיהן הקרים, שהוטלו בהם מומים. מולנו נחסם האופק בחורשה שהסגילה על גבעה, בתוך גינות הוורדים הִזו סירֵנות סילונות מים בקשתות מצטלבות, גשרי עץ שלוו על תעלות, שמימיהן השיטו את שלכת הגן, ומבעד לקבוצות עצים הבליחו בקתות קלועות בקרני הצבי, התקועות בכרכוביהן.
הזקן השהה עלי את עיניו – הנוף שיקף בהן את סתווֹ, ובבואתו בתוך עיני אדם העמיקה את גווניו הדשנים והקמלים.
הוא זע כולו מהתרגשות, פיתל את שפמו הפרוע וגישש בכיסיו. למען הַרגיעוֹֹ שאלתיו אם הוא מעשן. הסביר לי שהוא מחפש את מקטרתו, אבל את הטבק שכח – הרגל שאין לו כפרה. אמרתי לו שייחשב לי לכבוד לפטם את מקטרתו בטבק סיגריות. הוא הודה בענווה. הנוף התנדף מעיניו, ועניות אצילה חייכה מתוכן.18
מקטרתו היתה שרופה ומפוחמה, אם כי העיר עליה שהיתה פעם יקרת המציאות, וניתנה לו כדורון מאדם יקר, אחד ממעריציו המעטים. הוא ינק את העשן בצימאון, עיניו נתמלאו בו, אפו קיטרוֹֹ והנוף נחתל בערפל אמוץ. נראה שאנוס היה לעתים קרובות להדיר את עצמו מתענוג זה, התמים ביותר והאחרון בשיבתו. הקיטור הרדים אותו; הזיותיו קרמו צבע, לאיווּיוֹֹ היה עוד ריח העלומים, ולפרקים היתה הסכלות השמימית, זו שניחנו בה התינוקות והישישים, ממלאה את חלל הגוף בצחוקה.
הוא מוסיקאי, כנר, חיבר גם רוֹנדוֹת, גָבוֹטוֹת, טריוֹלֶטים, סונָטות, ועשרים וחמש שנה הוא שוקד על סימפוניה, העתידה להטיל צלה על בטהובן. אולם כל דלתות בתי הקונצרטים נעולות בפניו, ושמשי הסף נצטוו לא לתת לו להציג כף רגלו על מפתן היכלי המוסיקה. האנושיות תכבוש את פניה .בקרקע בבושה, לכשתראה לאחר מותו שנהגה קלות ראש בגאונה הכי מובהק. הוא נד לה ברחמים: בעלי הדפנה תצטרך להכתיר את מצבת קברו.
מקטרתו כבתה, אבל הוא מצץ עוד את אפרה הקר, עיניו כה עגומות היו, שדמו לסומות, חיבק את ידי, ובקול שהרתית את כל אכזבותיו:
‘בני, האנושיות היא כפוית טובה לענווים שבבניה. שמע לעצתי, עצת אדם נענה, אל תיצור למענה כלום! כן, לבדחניה ולליצניה היא מעניקה כסף וגם פרחים, משום שהדגדוג הוא התענוג הכי מבוסם גם לרוזנות וגם לשפחות.’
הוא היה עייף מהתרגשות, פניו הוריקו, ובלורית שערו, שלא עלה עליה מסרק זה מזמן, שיוותה לראשו מראה גולגולת מַנֶקין. לאִטוֹ התעודד. יהירות המנוצחים פיעמה בו, ליבתה את האש בעיניו וכיסתה ביכרמין קל את לחייו.
‘לאמן האמתי מתכחש תמיד דורו, ורק זר הקוצים יאה לו. דברי הימים מראים לנו המון דוגמאות כאלה.’
הפנה את עצמו כלפי הנוף והקיף במבטו את האֵלות על כַּניהן.
‘המוזות המסכנות, גם בהן התעללו הזמן ובני בליעל! הה, מה עלוב יופיין ומעורר רחמים, מוטב היה לסלקן לגמרי.’
הוא הביע את רצונו ללכת. שעה קלה נשתרכנו עוד במשעולים. הגננים הטעינו על דוּפניות עציצי הדקלים הננסיים, ורדים אחרונים נשרו לתוך ערוצי הערוגות, תינוקות ליקטו ערמונים בקליפותיהם; ובתולה כמושה אספה לתוך19 ספר עלי זהב למזכרת. עברנו את הגשר הקטן, שבחזיתו תקע בחצוצרתו ההֶרולד של המלך.
ברחבת השער מָצה סומא מהרמוניקה את שירת היתומה הנצחית, אינוולידי המלחמה צחצחו נעלי לַכּה, שלפתו כפות רגליהם של גבירות נאות וגברים מהודרים, דיפלומטים וקוּרטיזנות בסתר, שהטילו עוד כיום מורך בלבות האומללים.
פסענו ברחוב השקט, שזולת בנקים, מחסנים לאוטומובילים, לא היה בו כלום מן החולין. נעצרנו לפני חלונות קפה, שהציגו לראווה בתי אחיזה לגפרורים מברונזה על טבלאות השולחנות משיש עקום ויינות יקרים, שהתנוססו בתוך טנאים קלועים מעל רפי מזנון חטוב.
המוסיקאי איטט את צעדיו, ואף כי הרחוב היה ריק מאדם, לחש לי בלאט:
‘לפני עשר שנים בערך, הכרתי בקפה אישה צעירה ונהדרה שהראתה נדיבות לאמנים. ביחד עם אהבה אחרונה זו קברתי גם את עלומי. היא היתה מקשיבה לווידויי בצחוק תינוקת ובערמומיות החן של אשת עגבים. מובן שנישאה לאחר לא פחות צעיר, ויתרונותיו עלי היו: גסות רוח וכסף למכביר. זקן שוטה כמוני, אני מגוחך מאוד. תנוד לי, אדם צעיר!’
שפמו הנופל רתת, עיניו במסגרת גבותיו המלוכדות גיששו בנשים החולפות, שגרוּיות ממבטו הכוסף הפנו אליו פרופילי פניהן.
הגענו לרחבת האופרה. מבעד לאד דק הראה אורלוגין מגדל הכבאים שעת צהריים מאוחרת. בחלונות הראווה שפכו מנורות החשמל אורן העמום על עדיי נשים, נעלי בַּל אלגנטיות ועל צלוחיות בושם מלוטשות.
– היום היה כבר אבוד בשבילי. נוף הגן הבהב עוד לרגעים לעיני, והלך והעריב בשלכתו. צלצולי הטראמים, תקיעות האוטומובילים, האווירון שגלל על פני השמים האטומים את רקלמות הארגמן, כהוֹבֵר את מַזָרוֹתיו, גיחכו לנוף זה, השתול בטבור הכרך ושצויר בטעם ובנוסח ציירי האידיליות. על רקע הכרך ההומה היה המוסיקאי הזקן, ששמשי הסף והמוניטין התאכזרו לו, כשריד חי מאותה אסכולה נושנה שזִכרָהּ בלבד עורר את רחמי האירוניה.
הוא נפרד ממני לאחר שביקש מתוך עֲניוּות מזעזעת הלוואה זעומה לסעודה קלה, כי מֶצֶנַסיו הלכו ופחתו, וגם כמורה נפסל בגלל אצבעותיו, שנתעקמו מרוב תרגילים ורעדו בלי הרף.
מבטי נִנהו אחרי כתפיו המגובנות, אחרי קרקפתו, שנשאה עוד נזר שער20 תפל, ואחרי רגליו, שסחבו נעלי לַכָּה שסועות, ובהֲסִבִּי את עיני למחוגי האורלוגין החרוטים נפניתי לדרכי.
ב
באחד מימי מאי ירדתי מגשר פוניטובסקי ששיקף כל קשתותיו ופנסיו במפת המים הירוקה של הוויסלה. בבקעה התנוססה צמרת הגן רועפת רעננות ומבושמה כצרור פרחים. שיירת אווירונים המתה באוויר המפַכֶּה, פרפרה בטיסה צִלָּנית ממעל לחצי הצלב של צריחי הכנסיות ונמוגה מאחרי גבעות המצודה.
ירח האביב לבלב בכול. החלונות מלאים היו עציצים, סוסי הכרכרות נשאו ברעמותיהם ענפי אלה, מוכרות הפרחים הכפריות טלטלו סליהן, ששפעו זמורות לילך סגול לח, ולנשים הצעירות היו שפתיים רעננות, והפיתוי בעיניהן.
קניתי כדור פורח מסמל היום ומגונו. היום לא המריא ששונו של הכרך לכיפת השמים, שפתחה גביעה כפרח!
עברתי את קסרקטין הפרבר, שנָפש אטום כל חלונותיו המסורגים,’והגעתי לכניסת הגן, החבויה בין שיחי אשוח, שלא זומרו עוד מאשתקד. בשדרת הפרשים דהרו אופיצרים מהודרים ומסורקים למשעי בגנדרנות מרושלת על סוסות דקות הפרסה לעיני הטיילות האלגנטיות, שחייכו’בלאט בגבות עיניהן העשויות ובשפתי הכרמין, המשוחות בטעם אישי והמוני כאחד.
משם באתי לכיכר שעון השמש. צל מחוגו נח על השתים עשרה הלטיניות בקו מאונך עם השמש, שנמצאה בשיא כיפתה. טיילתי אפוא שעות רצופות. הה, טיולַי אלה ברחובות הכרך, סמטאותיו ופרבריו, המשולים למסעות תגלית עשירי הרפתקאות – מכרסמים את ימי הניגרים. המזרקות שהִזו סילונותיהן לתוך אגניהן, שמוקפים היו המון תינוקות שחייכו ביחד עם אבותיהם לחרוזי המים שרעפו מפיות הסירנות, וכדורי, שפתילו הושחל בדש מעילי והתנפנף לרוח ששונות היום, מסכו בי את פיתוייהם היקרים, שתמול ושלשום נראו לי במראות אחרים. גם הפעם היתה ההבלגה רצופה צער, ובהיות יציאת הגן מולי, מיהרתי אליה.
הרחבה המתה מטיילי חג, שצבאו על המאזניים האוטומטיים, קיוסקי העיתונים, שרפרפי המצחצחים ועל תיבתו של מנגן בעוגב מיטלטל, שנשא21 על כפורתו תוכי צהוב, שהוציא במקורו פתקאות גורל מקלפי ובירך בקול חלוד את הזוכים. בהרחיקי צעדים אחדים, הבחנתי צלילי כינור, שרתתו בקצב משונה, הרמוני ומייבב חליפות, כנר בתוך המון חוגג ושוקק זה, המצחצח נעליו, מנסה את מזלותיו, משתעשע באהבים קלים – הוא הותז מעל רקעו ברליֶף של נחושת.
היה זה המוסיקאי הזקן שנפגשתי אתו בסתיו העבר אצל אגם הברבורים. בכוך חומת בית ניצב בפוזה דוכנית נאה, שלא זכה להראותה מעל במה חוקית. ראשו, שסרטי שערו כבר הכסיפו כולם, כפוף לאוכף הכינור וידיו, שנתונות היו ‘לשם חגיגיות בכפפות משי שסועות האצבעות למלוא אורכן, נהגו בקשת וצבטו במיתרים, שהפליטו מין קקופוניה של כל ז’אנרי המוסיקה, שלפי עדות פיו היה גם מחברם. עיניו עצומות היו, שפמו הנופל סגר על פיו ובמסכת פניו השעווניים מאובן היה שחוק יגון כזה, שהילך אימה על מעט השומעים שהצטופפו סביביו. הוא סיים, תלה את הכינור וקשתו על כפתור מעילו, החווה קידה לקהל, מאושר ומבויש כדביוּטנט, והמתין אולי למחיאות כפיים ולזרי הפרחים שמנעו ממנו לפני ארבעים שנה.
האנשים הטובים העניקו לו מטבעות ניקל ככופר לקלסתרו הזועם של הגורל, ששפך כל חמתו על ברנש אומלל זה.
כשכולם נתפזרו והוא כילה לספור את פרוטותיו לתוך תיק הטבּק, נגעתי בזרועו. כל גופו זע במגע זה, משל לכינורו, ובהסבּו אלי את מבטו, העמיקה השעווה במסכת פניו. תחילה ניסה להתנכר אלי, נסוג לכוך נעלב ופשפש בנימי הכינור; אבל לפתע התייפח:
‘אה, ידידי הצעיר, כמה שמח אני לראותך שוב!’ יהירות האמן שבו לא נוּונה לגמרי, וכמעט באירוניה הוסיף בטון נרגע:
‘בני העניים אינם באים לבתי הקונצרטים, ואני אמרתי להנותם קצת במוסיקה מעולה. הלוא תודה, ידידי הצעיר, שזהו אקט הֵרואי מצד האמן לתת קונצרט להמוני העם תחת כיפת שמים נאה של יום אביב.’
התנצלותו זו הוגיעה אותו מאוד. מחה בכפפותיו את הזיעה שכיסתה את מצחו, ובקול תחינות שאלני אם לא הייתי.מסכים לגמול אִתוֹֹ חסד וללוותו לדירתו, כי עייף הוא עד מוות.
הוא גר עתה בפרבר הגשר, ועלינו היה לחצות את הגן. כל החורף חלה; מעריציו המעטים עזבוהו, והוא נאלץ לכלכל את עצמו על-ידי נתינת קונצרטים פומביים. הוא היה כל כך מדוכא ורצוץ, שלא עלה לי לעודד את22 רוחו הנכאה. גם יהירותו נמוגה כליל.
‘ידידי הצעיר, הנני חורף ארוך ועצוב שאין אביב אחריו.’
כנראה היו אלה נערי פרברו, שטיילו שלובי זרוע, כובעיהם מתוחים בשחצנות על בלוריותיהם החפופות, והם מפריחים עשן סיגריות בהפקרות נעורים ראשונה. כשנתקלו בנו, החוו קידה צוהלת למוסיקאי:
‘חג שמח, האדון הכנר! אנו מתכבדים להזמין אותו להילולה קטנה להערב. תהיה בירה וגם נערות! יותר יפות מה”מטאטאים המרופטים״ שלו. אל נא ישכח להביא אתו כינורו.’
וחמישתם השיקו שתי אצבעות לשיניהם והפליטו שריקה בריונית שזמזמה באוויר כצליפת מגלב.
כשאלה התרחקו בצחוק הומה, ראיתי שבמסכת השעווה של הזקן פרחה אדמומית חיוורת, בבות עיניו. לחשו מתוך אפרן הכבוי, וקולו נהיה חנון:
‘באמת, אכבד נערים חביבים אלה בנוכחותי. הם גמלו לי רק טובות. באיזו תמימות מזעזעת הם אוהבים מוסיקה ואיזו יראת הכבוד, הייתי אומר דתית, הם מראים לה, לא כאותם בני בורגנים מפונקים ומטומטמים, תלמידַי בעבר, שחיללו את הפסנתר, את הכינור ואת הצ’לו בגסותם ובחוצפתם. אני מחויב ללכת אליהם הערב. לא כן, ידידי הצעיר? הם כולם נדיבי לב אלי, הייתי אומר מצנסים קטנים. תהיה שם בירה, קינוחי בשר וריקודים, ואני אנגן לפניהם. באמת, אני מקווה להרכיב מנערים יקרים אלה תזמורת משוכללה שתקנה פרסום לעצמה; ואולי יעלה לי גם ליצור מין קונסרבטוריום עממי. הרי צריך להודות שהחינוך המוסיקלי אצל המוני העם מוזנח באופן מחפיר.’
בדעתי שהעישון עלול להאריך את התעוררותו, פתחתי לפניו את קופסת סיגריותי. הוא ציית, אבל ביכר לפטם את מקטרתו. נבר בכיסיו וחילצָהּ במצב עגום מאוד. במקום קנה הצלולואיד היה קנה עץ, והריח שהפיצה לא היה מבושם ביותר. אבל העשן העב שפלט מבעד לשפמו הנופל נדף ובידר גם את נכאיו.
מעל מדרון גבעה השקפנו על האגם. ברבוריו הטילו צל כסף על הראי הזך שלו, שהאילנות והשמים מילאוהו תכלת וירוק.
הזקן היה נרגש עד תהומות נפשו ונאלץ להישען על מצבת אבן, שנשאה כתובת חרוזים בדיאלקט עתיק. כשגלשנו אטיות ליציאת הגן, מלמל לתוך עשן מקטרתו שהתקלש.23
‘העופות היפים, אהבתים כה מתמיד. מוזותי היו שלחשו לי את המלודיות הענוגות ביותר.’
סוכות הגן, שפיארו את גדרו, היו מאחרינו. עברנו את הגרז’ים הצבאיים,
בתי היציקה לזכוכית, פילסנו את השוק הישן, שתבנית זירת קרקס היתה לו; עדר עזים כרסם קלחי כרוב רקובים, ותינוקות במלבושי מועד מלוכלכים בעטו בכדור או הפריחו דרקוני נייר, שהמריאו אל האווירונים החגים את חוגיהם בתכלת המרומים. הספורט והטיוּס, תאוות פופולריות ומצוות לאומיות היו.
באנו לרגלי קשתות הגשר הראשונות. מגרש שעשועים לגרי הפרבר השתרע שם וחזיתו לוויסלה, שליחכה את חוף החמר האדמדם. הנדנדות עמוסות נשים, שצרחו מגיל ומפחד, עלו וירדו על שרשרותיהן המשתקשקות. בריוני החוף נעולים מוּקֵי לכּה, בלוריותיהם בעיניהם, התחרו בצעדי ענק מסביב לעמוד ברזל. היו גם שולחנות הגרלה שאפשרו לזכות בסבון מבושם, מי קולוניה זולים, טבעות ונזמי כסף, ששובצו בהם אבנים אדומות וירוקות. הקרוסלות חגו לתרועת ארגז הזמרה, שמנגינות נידרדרו ממנו זו אחר זו בעוז גובר. הסוסים, הסוסות והסייחים האפורים, הברודים, הערמונים, נשאו על אוכפיהם זוגות שהתגפפו והתנשקו להידָדֵי אספסוף התינוקות, שקינאו בגורלם ובמעמדם. תגרות הוצתו פה ושם בליווי הבהוב דקרים: ברנש מפוקס שפם, שורק בפה מוחרז, משפשף גפרור בסוליית מגפו, קרץ עין זימה לארוסתו של סנדלר מגולח למשעי ומהוגן הבעה. הנשים צווחו בייאוש, התעלפו, והשוטרים דחפו לתוך הכרכרה את הנִצִּים, שהתנודדו כסבוּאים, חיוורים כסיד ודמם מטפטף מאפם על כותנותיהם המגוהצות.
בשוק שעשועים זה, שגעש מתאוות ואינסטינקטים כנים, הותק על-ידי -יד חרוצה הפתיל שרכס את כדורי לדש מעילי. הוא הִכה כה ענוגות את גולמו הירוק על פני, שהיעלמו גרם לי צער חריף כמו בילדות.
הצימאון לאוויר מרוענן ולשקט הוליך אותנו לתצלובת הקשתות שיצרו מעין גלריה מלאה מסתורין,. שהמים רחצו את קירות הבטון שלה. הלכנו עם חוף הוויסלה, שהיתה משובצה בין איים מוריקים, פרצה לתוך חופיה המיוערים חורשות מסגילות והתפתלה לבין רוכסי גבעות, שנשאו על שיאם טחנות בצורת מגדלי מצודות.
הזקן הורה לי את הדרך במבוך סמטאות אלה, שלדלתות אכסדרות בתיהן רותקו גולגולות סוסים יצוקות מברונזה, רעמותיהן מבוררות ובנחיריהן23 טבעות ברזל כבדות וחלודות. מעקות הגזוזטראות, שמשני עברי הסמטאות, נגעו אלה באלה. החלונות הוונציאניים, מהם פרוצים, מהם מוגפי סחבות ומהם שמרו עוד זגוגיות צבעונין מאובקות. רובע עמוק זה, שנערם דיוטות על גבי דיוטות ושמאוכלס היה בתַגָרי סחבות, סַבָּלי החוף, מבריחים, גנבים וזונות, היה לפי כל אותותיו הארדיכליים – הגטו היהודי, אף כי על גגותיו המלוכסנים אפשר היה לראות את צריחי״ הכנסייה הגותית משיקים צלביהם בשמים. ‘זהו כרך זעיר, ידידי הצעיר,’ עוררני הזקן מהתבוננותי, שכמה מאות שנים קפאו בה, ‘מנהגיו ונימוסיו הם עצמיים וסודיים מאוד. זה רק ’שלושה חודשים שאני גר כאן, ופחדי מפני מות מסתורין לא פג עוד אצלי למרות שהנני עַני יותר מקבצן נודד. הצץ נא לתוך עיני החתולים המדלגים כאן •מגזוזטרה לגזוזטרה, מגג לגג, איזו מזימות סתר בהן! ייבובם בלבד עלול לסמר את שער הראש. נמצאים בסמטה השנייה גם שני קופים,’הגוזלים את פתם מפי הילדים, האם אין אחד מהם יכול להשתטות פתאום ולחדור בלילה דרך ארובת הגג לתוך חדרי ולחנוק זקן רפה אונים כמותי.’
הפחד מפני מוות משונה והחשק העז לחיים הם שיצרו בהכרתו גרוטסקה רבת פנים מרובע עתיק זה ודייריו. בלכתנו באכסדרה הצוננה, שאור יום כתום גלש לתוכה דרך האשנבים המלוכסנים של הגג, ראיתי את פניו, שנתגלמו באימה שתוקה ודמו לדיוקן גבס נטול רוח חיים.
הוא נעץ מפתח בדלת סמויה במשקע קמור, ונמצאנו בעליית גג שסיפונה השקערורי נח על שלושה כתלים גדושי כוכים, כי הכותל הרביעי נתמזג עם הדלת.
הוא התנצל לפני על עניות הריהוט. אני היללתי את כוכיו המלאים צללים, כאילו היו אלה קישוטים ארכיטקטוניים. ואף כי הם הילכו עליו מגור הדורות, התגאה בטעמו הכרוך אחרי עתיקות, טעם זה שסייע לו לגלות קובה זו.
באור שקלח דרך אשנבים מסורגים קבועים סמוך לסיפון הבחנתי: עמוד, דרגש צולע, דיוקניהם של כמה מוסיקאים על הכתלים, שתפחו מרוב טחב, פרטיטורות בלות בקרן, וגל סחבות על שרפרף. בכוכים לא השתמש מאימה, ורק צללי דורות התלוננו בהם.
טרם צאתי, לָפַת בשתי ידי והפציר בי בהתרפסות מזעזעת שלא אזניחהו לבדד ושאבוא לראותו. הבטחתי הרגיעה אותו מעט. הפרשתי לו את המעות הקטנות שנמצאו בכיסי, והודיותיו היו הכי אילמות והכי נוגות שאדם יכול23 לבטא בשפתיו. הוא תכן עוד עתידו שצפן למענו אושר קט.
‘הקיץ אסיים את הסימפוניה שלי. זו תהא יצירה שתכלול כל הניואנסים שמצאו את ביטויָם עד עתה בכתב התווים. אניה את כתבי ואתקינם לדפוס. נושא אני עוד בחובי כמה שירים קלים שאעלה אותם על הנייר, ובסתיו הבא ניתן לכל זה פרסום, והניצחון שאיחר זמן כה רב את פעמיו – בוא יבוא! כן, ידידי הצעיר, אני מאמין באנושיות, שהצדק הוא נר לרגלה ושהיא תגמול בעד כל ייסורי ועלבונותי.’
הליט פניו בכפות ידיו ובכה בלי קול, כשראשו השב רותת קלות. הוא ליווני עד מפתן האכסדרה, שסולמות מדרגות לולייניים השתלשלו ממנה לכל עבר, שרוּיים באורצל עתיק.
עשרה ימים לאחר כך טיפסתי בשלביהם העקומים. לרגעים נשתהיתי ליד פרצי הכותל, ובהציצי מהם ראיתי את מבוך הסמטאות הנוטה לגלוש לתוך הוויסלה. חתולים פסעו על מרזבי הגגות כסהרוריים, ויונים התעלסו על רעפיהם הרפודים אזוב. פילסתי את קמרוני האכסדרה, ובהתקרבי לחדרו של המוסיקאי, הופתעתי על-ידי דמות אישה שניגשה לאותה דלת. או שתשרת הצללים העלימה אותה מעיני או שהיא יצאה מאחד המבואות הסומים. היא השתאתה לא פחות ממני.
זו היתה נערה צעירה, שלמרות כיחוּלה ופידורה הלא דק, שנעשה בפזיזות עצבנית, לא עברה עוד את גיל השמונה עשרה. מצחה חלק היה תחת תסרוקתה המסופרה, שהזהיבה באפלולית, וצווארה הענוג נתמזג בטורסו מפוסל יפה, שנשם בעלומים. הפֵּנואר הכרֵתי הֵצר בעניבה את מותניה, ורגליה החשופות היו נתונות באנפילאות אדומות, שפיפים רכים השלימו חִנן.
רגעים אחדים החרשנו אגב התבוננות הדדית, שזרותה לא נפתרה. היא חייכה בעיניה, שאדי היין עור התאבכו מהן, ושאלתני את מי אני מבקש במנסרה זו. על תשובתי שבאתי לראות פני ידיד זקן המתגורר בה – הניעה עגומות את ראשה המבוצר והחשקני.
‘אה, המוסיקאי המסכן, הוא מת לפני ארבעה ימים. אה, בכינו לו כי אהבנו אותו, אנו הנערות. ברצון היה מנגן תמיד לפנינו.’
פיה היפה, שרעל התענוגות החל לכרסם את חיטובו ושת לו מין פטליות מסיתה, סיפר לי שגופו של המוסיקאי נלקח לפרוסֶקטוריום, כינורו נגנב על-ידי מישהו, וסחבותיו וערמת ספריו, שהכילו בוודאי גם יצירותיו, הושלכו לקרון האשפה.24
הנערה נעלמה במשקע דלת הקובה, בהשאירה באפלולית העתיקה של קמרוני האכסדרה את דפוס גופה, רטט איבריה וריח הבשׂמים שמילא את החלל חריפות מגרה.
זמן רב גיששתי באוֹרצל מסתורי זה, שהילך מגור על המוסיקאי הזקן,
עד שמצאתי את סולם המדרגות שגלש לוליינית לתוך תהום הסמטאות.25
