בידיים השלדיות של גיבן פיזר שרגא את יוניו על קטע השמים של עיירתו. קטע זה רפרף, מעבר אחד, כמטפחת על צמותיהן הקלועות בזנבות הסוסות של הכובסות, שניפצו את צחוקן על אבני הנחל; מעבר אחר נגע בשלושת אלונים פרוקי רעם: אביוני דרך שאירחו עטלפים; מעבר אחר התנשק במגדלי ‘ארמון העכברים’, שפיהקו בפרצים גותיים.
עם הדמדומים הראשונים היו היונים שבות אל שרגא, שנוסס מקל ארוך מודגל מטלית: כל אחת ירדה לו על כתפו, כשגרעין מים צבעוני במקורה.
האופה, שבטנו דומה לתנורו המפוטם לחם, הנפח הדומה לפסל פרולטרי, החייט הליצן, כולם יצאו להסתכל בקוסם גיבן זה, המוציא מזפק היונים את שלל יומן.
אם כי בעל מום היה, נעשה שרגא לקברניטם של בריוני עירו כבאגדת שודדים ממש. הוא שהִכָּם בשוט לשונו, והם: בלוריותיהם משולשלות, עיניהם בחוטמי מגפיהם המבריקים, דממו מִנוֹחם.
יש להציג כמה מהם: שלושת בניו של הסנדלר פיני: ננס, שהקים שלושה אתלטים. לראשון היה שפם בנוסח פולני עתיק, עיניים פגיונים המציצים מנרתיקיהם. בלילה אחד היה זה מפנה את כל אורוות הסביבה, ומרקיד למחרת את בנות הפרבר לקצב הפולקות שסינן ארון הזמרה האוטומטי; השני התגנדר בצועניות, בבלורית מפוקסת, במנדולינה ובהמון טבעות שסגננו את אצבעותיו; השלישי מפורסם היה ת״ק פרסה על ת״ק פרסה בזוללותו. בהתחרות עם גונב סוסים גוי, הִגליש עשרים ביצים על אווז צלוי ועל בקבוק יי״ש. הגוי, אֲחזוֹֹ שבץ הלב, ובנו של פיני שרק בעיניו ל’שיקסות’ הצווחות.
לכל להקת הגנבים היו לבבות ליריים: שרגא היה פייטנם העדין ביותר.26 לאחר שהריק עליהם עביט של תוכחות, הוציא מכיס סמוי צלוחית שממנה התבשמו כשפים בנוסח הופמן. הנה למשל אחד מהם. הוא מתאר לפניהם את הרפתקאותיה של אוניית ‘טיטאניק’:
‘גנים היו בה, מזרקות עם דגי זהב, אולמים לביליאַרד, לקלפים, ותזמורות ניגנו שם מבוקר עד בוקר.’
שרגא היה הולך אתם למסבאות, רואה אותם בשיכרונם, בקיאָם. הוא עצמו, אצבעותיו הדקיקות של גיבן משחקות בתיבות הדומינו, הקשיב לריקודים שנשרו מנקבי האקורדיון כששמלות הרוקדות מתנפנפות לנגד עיניו כמניפות צבעונין זולות הנמכרות בימי השוק.
לבית היו חוזרים בשעה שירוק השדות ותסרוקות הנערות התחילו להאפיר והצפרדעים לקרקר שחרית.
ברוב הימים נעשו רוקדות אלה זונות הפרברים שהיו משתהות בבין הערביים לפני אשנבי בית הסוהר שמהם הציצוּ בני פיני לא מגולחים ועצוּבים.
בינתיים ויוניו של שרגא נמלקו ראשיהן: כה נסתיימו אגדות הנעורים.
אבל כהרפתקן רומנטי, חיפש דרכי ביטוי אחרות. פעם, בנוברו בעליית ביתם, מצא כינור נטול מיתרים. באורך רוחו הכניסו לגזע כלי המוסיקה.
‘מוּזיקנט’, שהיתה לו עין אחת חומה והשנייה כחולה, עציצים בזוויות החדר, ציפורן מבהילה בבוהן ידו, הורהו תווים וניבא לו עתיד מפואר.
מאז היה שרגא מנגן ברצון בחתונות עניים. הנערות, שהפליאו לרקוד לקצב הוולסים שהשיר מכינורו, חוננו אותו בקריצות יפות.
כנר עובר אורח נתן קונצרט באולם הכבאים, המקושט גירלַנדות של גרזנים בשתי וערב. אם כי הווירטואוזיות של הלה מפוקפקת היתה, הגיש לו שרגא צרור פרחים שקטפם בגנבה. לאחר הקונצרט הוליכו למסבאת ‘שור הזהב’, שהעשב עלה לשולי גגה.
אז ראה מנעלי לכּה לבנה, שיניים שרופות מעישון וטבעת כסף בקמיצתו הנושאת גולגולת אדם במילואה.
הווירטואוז לגם כדבעי, סינן את בלוריתו בין אצבעותיו, גירש צבעים על פרסומו העצום, ועל הנשים המנשקות את ידיו כמו לליסט בשעתו.
את הווירטואוז נשאה הרכבת לכרך, שקידם, כביכול, את פניו בפרחים, בעיני נשים יפות. ואשר לשרגא – הוא חזר לבדו בדמדוּמי השחר. הכלבים נבחוּ עוד ללא ירח.27
באור הירוק של הבוקר הקיצי שהתפרץ לתוך חדרו, הוציא את הכינור מנרתיקו המעוך: מיתריו לא אמרו כל גאוניות. הוא פירק באכזריות גוף מוסיקלי זה, הסתכל באיבריו בעצבות ובכה.
אחר מאורע זה ‘גלל את האבן מעל פי באר הספרות’ והעלה מתוכה ‘דלי אחר דלי של שירה, הגות’ וכו’. היה משוחח עם הנערות מבעד לעציצי חלונותיהן, התאהב בכולן כי חשבן בטעות ליפות רוח, ואלו היו להן לכל המוטב עיניים ואלמוגים יפים.
פתאום החל לזלזל בתלבושתו, גידל בלורית שנגעה בחטוטרתו, התעמק •במסתורין הישראלי, חישב נוטריקון על פי טיסת היונים, ושאף צִלן של הנערות הצוחקות, שהבליטו את איבריהן החמוּדים של בנות שמונה עשרה.
באותה פתאומיות עבר מהמסתורין לאפיקורסות. התנחם שאזופוס, אם כי מכוער היה, סיכל את מחשבותיהם של בני דורו ושל הדורות הבאים.
פעם, בליל אביב רווה לילך, הסביר לנערה שלא הצטיינה אף בסגולה קלה מאותן הסגוּלות המציינות את ‘ונוס המהוללת’, במבטאו של משורר קלסי, כי ניטל על האדם לשמוח על החיים, שכן בני חלוף הם. הלילך התפקע אותה שעה כאש בנגלית והאיר את פניו של שרגא.
לאחר זמן עבר לגור לכרך. הוא שהסתכל שעות רצופות בגשרים הנאנחים, בסקוֶרים ההומים מאומנות וחיילים, בחלונות הראווה שקלטו גם את בבואת גופו כמראה עקומה.
מאונס נתן שיעורים לכינור. תלמידותיו מצטרפות לתלמידה אחת היושבת אל הפסנתר, צמותיה צנוחות על שדיה הקטנים, והמורה המלווה בכינור מחבקה לפתע כבתמונה הידועה.
בערבים היה משחק בשחמט. קנה לעצמו ידידים, ששנאוהו בשל חריפות משחקו. סרסורים אלה, שסרסרו עם לבם, התמרמרו למראה אי יכולתם לסרסר עם פיגורות השח. שרגא לעג להם בלבבו, כי ראה בכישלונותיהם אות הצדק העליון הסמוּי מעינינו.
בינתיים ותלמידותיו התפכחו משיר הבוקר למנדלסון ומן היובש שבסוויטות של צ’רני, והתחילו להחליף נשיקות עזות בשדרות הגנים האפלות’עם הסטודנטים הצעירים, המנבלים את פיהם אקדמית ומסלסלים את שפמוניהם.
ושרגא נטל עליו את הבדידות. נפשי, אמר לעצמו, זקוּקה לסיגופים כי28 מחלחלת בי הרגשה שכלית כי זו נזדהמה. גידל זקן, ולבוש אדרת בלוּיה היה משוטט בין זונות הערב בענווה גאה.
באותם הימים נספח אליו בחור גבוה, שרזה היה עד אוזניו המדובללות, ודיבר בבָס קורע לב. בחור זה – תלמידו של ניטשה – היה משקיט את רעבונו בזירעונים ומפליט פרדוקס עם פליטת קליפה.
גם שרגא נהה אחרי רב, אחרי טולסטוי הגדול. כמותו הטליא במו ידיו את מכנסיו, את נעליו, וטיפח בלבבו אידאה נשגבה: ‘לעלות ברגל ליאסנאיה פוליאנה’ למען קבל את ברכתו של האנרכיסטן הנזיר.
יום אחד אמר שלום אחרון לידידו הניטשיאני ורצה לנשקו נשיקת אח. הלה, שהתבונן אותה שעה לגיגית מלאה עוגות ריחניות, שנשא,על ראשו^ שוליה של אופה, ולצרור בחורות שפטפטו סמוך לפנס, דרדר את הבס העמוק וביקש משרגאי סיגריה אחרונה, פרוטה אחרונה.
עד לזרימות בצמרות היערות, לשקיעות היורדות לשוט בנחלים, לגשמים המריקים את דלייהם המבורכים בשדות התבואה, שצבע זהב מונוטוני להם, לרעמים העושים מן השמים תרשים גאומטרי, נדד שרגא מעיירה לעיירה, נעליו מופשלות על שכמו, מקל אלון מסוקס בידו.
בחורי המקום, מתקני עולם מגדלי בלוריות, היו עורכים לו הרצאות בקלוּבּים, שהשיממון שנדף מהם היה חריף יותר מצואת עכברים.
נערות חפוּפות צמות קישטו את הספסלים הראשונים. כמה מהן דמו לעגלות שנלקחוּ מעטיני אמן. כה תמימות וכה קהות מוח היו. הבחוּרים צָבאוּ על הכתלים, ידיהם שלובות על חזיהם ולפני כולם ארשת הוזה. הם צברו בזיכרונם מילים זרות ומורכבות, התאנחו בגודל לבב ואספו ביניהם פרוטות למען תלמידו של טולסטוי.
לאחר שנת סיגופים הראויים לשַמֵש מופת לכל חובבי אידאות, זכה שרגא לחזות בזיו פניו של אדם גדול זה שבעט באמנות ובחר בעניווּתו להטליא את בגדיו בעצם ידיו.
אכזבתו של שרגא בהוגה הנצרות החדשה הנה עד היום הזה פרשה סתומה – מכאן אדישותו הלגלגנית לגבי המהפכה של 1905.
שרגא הגה תורה חדשה למען האנושיות המשולה לאותו חולה המקיא אינסטינקטיבית את כל התרופות.
בינתיים והזִקנה התחילה להצליף עליו במגלביה הסמויים, ושמי ילדותו נשַמּו מיוניה.29
אותה שנה פתח באודסה מרתף למכירת ספרים ישנים יקרי ערך, שהטחב צבעָם בצבעו הירוק, העתיק, ושריח העובש שנדף מהם הנהו בושם עז לאפו של הביבליוגרף הוותיק.
מרתף זה, שהאור היחיד בו היו אותיות הזהב המטושטשות שעל גבי הספרים, הפך לקליּבּ לכל בטלני העיר, שמטריות מפוזרות כבעליהן ציינום ככת מיוחדת.
אבק התקופות נתבשם שם בטבק הנפלט מהנחיריים המתעטשים, הלצות נשׁוּיוֹת התהלכו שם בבגדי פאר מקומטים קצת, וכל אחד התנכל להעלים מתחת אפו הסמוק והתמים של שרגא קונטרס אכול עש וגדוש פנינים. v עם פרוץ המהפכה, הקרויה הבולשביסטית, הפקיר שרגא את מרתףקונטרסיו לשרירות לבם של העכברים ושל המשטר החדש, וכַמַלָּח שנישַל מכל האוניות הפליג לארץ ישראל.
בכאן הוא אוהב את השמש, את הגמלים ואת הרדיו המריק בערבים את מוסיקת העולם על המדרכות. הוא נזכר בכינורו שלא זכה לפרחים, וכדי לסיים את ייעודו נעשה למנצח על הרדיו, תואר גרוטסקי, אבל ההולם את . אופן ישיבתו לפני תיבה זו, שווילון זעיר ומרוקם חוסם בעדנו ובעד העולם.
אין כמותו יודע להציף את האוויר בשירי ווֹלגה המכרסמים את לבבות אלה שזכו פעם בחייהם לשוט עליה, במלנכוליה ערבה של גונדולי ונציה, בפזמוֹניוּת בולבָרית של פאריס ובצועניות משכרת.
למי מחייך שרגא בשעות אלה ? לנערות שחייכוּ גם לו בנעוריו והמרקדות עתה על גל הרדיו; או לכלבלב הקטן של ידידו, הנובח לתוך התיבה כאילו היה זה ירח…
שרגא ולא אחר הנהו צִלוֹֹ האחרון של בית הקפה, שכחול הלילה בולעו כשם שבלע צללים אחרים.30
