ריבוע של שמיים, ריבוע, של זכוכית מפוייחת, קבוע בתוך ריבוע של גגות.
בלי שציפור כלשהי תדדה על המעקות החלודים של הגזוזטראות, בלי שציפור כלשהי תתרוצץ (עם כתם של שמש על ראשה) מגג אל גג, בלי שציפור כלשהי תתנודד על הצמרות המרוטות של שלושה יעצי לילך ללא-אביב העומדים באמצעיתו של הריבוע, כשלושה אביונים רצוצים-ועייפים, המסיחים זה עם זה:
על חצר זו, חצר אחת מני חצרות רבות, שחלונות רבים מקובעים בה בארבע רוחותיה. חלונות שהיו מציצים אלה לתוך אלה, חלונות החתומים עתה, בתוך אי-הממשות של הזמן, ביממה-של-סוּפה.
זוהי חצר יהודית, אחת מני חצרות רבות במטרופולין של פולין, שברחוב פלוני או אלמוני, חצר סתמית שבה אתה מוצא שוליה-של-נחתום, פרצופו מקומח עד למעלה מעיניו, כומתת-נייר על בלוריתו השחצנית, עומד בפתחה של מאפיה המדיפה ריחות חמימים של לחם רדוי, ומחייך אל חלון המדוחק בשולי הגג, חלון שמתוכו מחייכות אליו פנים עגולות זקנטרניות של נערה, שעל ראשה כרוכות שתי צמות הקלועות קליעה של חלות.
חצר סתמית שחוצה אותה, לעת-בוקר או לעת-ערב, בהילוך זהיר וצלייני, ישישה גוצה המכורבלת בסודר מהוּה מצבע33 הזעפרן, ושתי ידיה הרוטטות מצמידות סידור בכריכת-עור שחוקה אל סנטרה המצומק שנשתמרה בו גומת-חן.
חצר סתמית, שבה צץ, כמו מתוך האדמה, ברנש שמצחיית הלאכה של כובעו משוכה על עיניו, שעל אחת מהן תבלול, ודווקא זו מבלשת את כל החלונות בפזיזות של גנב מתחילתו של הראינוע; ותוך כדי בילוש משמט הוא עצמו החוצה בפזיזות של הגנב האמור.
חצר סתמית שבה מפסיעים בניחותא שני יהודים סתמיים: אפשר שהם מגלגלים שיחה-של-כלום, ואפשר שהם מגלגלים שיחה-של-פרקמטיה שעניינה יער אלונים העומד לגדיעה, או בתי-קומה של איזה גביר בעמיו שפשט את הרגל, או פלטרין העומד למכירה באספמיה – וכיוון שמדובר בפרקמטיה-של-כישוף, נעשים המקלות שבידיהם (על דרך-הכישוף) לוליינים המרקדים על חבלים התלויים על בלימה; וגם אפשר שהם חוזרים בצוותא על ניגון אחרון ששמעו על שולחנו של הרבי, וכיוון שכך מסתמרות גבותיהם מחמת דבקות, אש נדלקת בזקנו השחור של זה ובזקנו הצהוב של זה, ובעיניים מעוצמות מהלכים הם כאילו בתוך החלל כשמקלותיהם מתנועעים אילך-ואילך לקצב הניגון.
חצר סתמית שבה מזדמנת, מזמן לזמן, צועניה מפוחמת פנים ועיניים, המניפה אל החלונות ידיים מקועקעות האוחזות קלפים מנחשי-גורל, אלא שאין אף נפש אחת הרוצה לדעת את גורלה. צועניה!
ולתוך חצר אחת כזו, חצר אחת מני חצרות רבות, נכנסו אותו יום שלושה נגנים:
הללו, ייתכן שיצאו, מעשה-צללים, מתוך הסימטאות העקלקלות והמפותלות זו בזו של הגיטו העתיק החבוי בתחתית העיר מאז ימי-הביניים, וייתכן שהם ווירטוּאוזים עלומי-שם מרחוב דז’יקא או מרחוב סמוצ’א שהשעה לא שיחקה להם, לפיכך עשו את החצרות היהודיות לבמותיהם, במות להן לא34 זכה שום ווירטוּאוז שהשעה כן שיחקה לו.
והם:
מנגן באבּוּב, שקאפליוּש אפור ומעוך מלוכסן על ראשו בגינדור של אפאש מאופרטה של גולדפאדן, שאפודה מצבע קפה עכור, מכופתרת על כפתור יחיד, לופפת את מכנסיו המשובצים; ופיקה לו בצוארו שהוא בולעה וזוקרה לסירוגין, תוך שמחייך חיוך מלבב המבצבץ. משפמו הצהבהב והחרוך מעשן של טאבאק, ומנצנץ מעיניו שהיי”ש שיווה להן ברק זגוגי.
כּנר: שלא היה מבייש בדמותו את דמוּתו של פאגאניני: לא במסכת-הפנים שכולה בליטות ושקערוריות, לא בגוף המטיל צל צנום ומכופף, גוף המהודר בזיג שחור, מעוגל-כנפות, שדהה עליו מחמת-יושן או שקנהו כמות שהוא מכנר כיוצא בו; ואת הזיג הזה, שבאחד מדשיו נעוּץ היה בדל-פרח (ללא שם), השלים בנוי קאפליוּש שחור, מכודר, מקומט-דפנות ומלופף סרט משי מדובלל.
השלישי מנגן בחליל היה: דמותו של זה יצאה כאילו מתחת מכּחולו של יענקל אדלר, שכן לא מצויירת היתה אלא מכויירת היתה: בין כתפיים שמוטות של גוף קצר, גושי, ישב ישיבה קוביסטית ראש חבוש קאפליוּש ירקרק, מצועצע, של ליצן והבליט פנים תפוחות וחיוורות – פני ילד ספק חייכניים ספק בכייניים.
מחמת עצבותו של היום (הם באו בשלהי הסתיו והביאו עמהם את שלכתו של הכרך, ואת היתמות המהלכת על פני הוויסלה שעל גשריה עומדים מתאבדים ומהססים בין שמיים עכורים לבין מים עכורים), נדחקו בחשאי לתוך החצר והלכו והתייצבו בביישנות, ;שלושת אביוני-הלחן, ליד האילנות האביונים שפשטו אליהם ענפים מסוקסים ועירומים ששיירי עלים קמולים ריטטו עליהם.
שעה קלה עמדו במקום שעמדו כשמביטים זה בזה בעיניים35 תוהות: לנגן או לא לנגן לפני חלונות אלה אשר שמשותיהם ריקות מכל דמות-אדם. לומר שדיירי החצר, או צלליהם, יבואו להאזין תוך כדי נגינה? הכנר הניד את ראשו: בוא יבואו. הוא התיר במתינות את שני כפתורי הזיג, חילץ את כינורו והתחיל לכוון את המיתרים המרופים של הסטראדיבאריוּס, אשר נתגלגל לידיו מידי אביו שהוליך בו לחופתן כלות אין-ספור. כן, יאה הוא שם מיוחס זה לכלי נגינה זה שצורתו נתעקמה מחמת רוב טילטולים שניטלטל מחתונה לחתונה, שנצטרד מרוב בכי שבכו כלות יהודיות תחת הינומות לבנות, לאורם של נרות צבעוניים קלועים שהבליחו ופייתו בחדווה אל שמיהן המכוכבים או המקושרים עננים של עיירות פולין.
כשהיה פלוני מאושפיזי חתונה זו או זו שואל:
“מניין לו, לכּלזמר זה, מנגינה זו המכלה לך את הנפש מרוב עצבות-שבשמחה ומרוב שמחה-שבעצבות?”
היה אלמוני מאושפיזי חתונה זו או זו משיב: “פשיטא, מיי”ש! שניהם, הכּלזמר והכלי-זמר שלו, הם תמיד בגילופין…”
הכלזמר היה שומע מה שהבריות אומרים ושותק לפי ששתקן היה: (שידבר בעדו כינור-הפלאים שלו!) אבל כשהיה באמת בגילופין (מה שאירע לו בכל יום שני וחמישי), והניגונים היו שופעים מכינורו ומלבים את העיניים ואת הנרות הדולקים שדלפו בהתלהבות על קאפוטות האטלאס השחורות, על השטיריימלין, היפים, ועל שמלות השיראין, היה הוא ממלמל בינו לבין עצמו:
“מניין לי נגינה זו?.. אדרבא, שישאלו את הכלות הבוכות תחת חופתן את בכיין המתוק ביותר של חייהן! אדרבא, שישאלו את היערות שאני עובר בדרכי מחתונה לחתונה! אדרבא, שישאלו את הרוחות ואת הגשמים המלווים אותי מעיירה לעיירה! אדרבא, שישאלו איני יודע את מי…” ולאחר שכינור זה הוליך כלות אין-ספור לחופותיהן, הריהו 36 כאן, והוא עייף נע-ונד זה, קולו צרוד (ואין פלא!) – ואף-על-פי-כן עדיין כוחו עמו לשעשע את הלב ולבייש הרבה כינורות יפי-ניגוּן, שכן.עומדת לו זכותו של פאגאניני יהודי מחתונות יהודיות. אלא שבינתיים אין לה לתזמורת זו קהל אחר זולת הצללים המאזינים מאחרי החלונות הבוהים מארבע רוחות החצר, ושלושת אילני-הלילך המוכנים-ומזומנים להאזין בכל ישותם האילנית.
ואתה, המטייל לרוח היום, בשעת דמדומים כזו, בשוּלי עירך הצופה את פני הים התיכון, עמוד תחתיך והאזן גם כן לנגינתם של שלושת הווירטואוזים היהודיים מחצרות וורשה! עמוד תחתיך והסתכל כצלליהם הנעים על פני הגלים כצלליהם של מלחים שירדוּ תהומה; הם נעים צללים אלה, בין שחור לתכלת, והם מנגנים, אלא שהקול של כלי-הנגינה שלהם אינו נשמע: הים, הים הוּא המהסה אותם…
הם פותחים במנגינה עליזה, כיאה לפתיחה (הלחנים הנוגים יבואו אחר-כך). הכנר גוהר כמעט במחצית גופו יעל כינורו; האבּוּבן מיישר את הקאַפליוּש המלוכסן ונושף בכוח רב; החלילן מנפח את לחייו התינוקיות ומשלח לחלל החצר סיעות של ציוּצים, משום שאין שם ציפורים.
ואף-על-פי שהכנר יודע שאין שמחה זו יפה ליום זה שכולו שלכת, בכל זאת אומרות תנופות קשתו:
אין דבר, שיהא לפי שעה קצת אביב!
ומאחר שגון של לילך הוטל בכל השמשות הקודרות של חלונות החצר, אז למה לא תחלום מאחריהן איזו בתולה זקנה (המפדרת למשמע מוסיקה זו את לחייה הכמושות בפוּדרה וורוּדה ומסמקת את שפתיה הקמולות בסומק דובדבני) – על חתנה העלוּם היוצא בשעה זו מתוך סבך הרחובות, והולך ובא אליה מהודר בחליפה מצבע הבּז’, כשהוא מחזיק בשתי ידיו צרור של פרחים (שושנים או חרציות) ומחייך בעיניים מושפלות? 37
אלא שצלילים אלה המתכוונים לאביב: למשל, לשלושה ליבנים, יפי-קומה ויפי-עלים, המאוושים בפאת שדה-חיטה שירקותו משתפכת אל יער, – מוציאים מתוך מרתפי החצר הטחובים את ילדי הסתיו:
חבושים קאסקטים מגוּשמים כקדרות חרס, שמצחיותיהם השבורות סוככות על פרצופים שצבע הסיד שולט בהם, לבושים אפודות בלוּיוֹת-מטולאות, הנגררות ויורדות להם כמעט עד הקרסוּליים, גחים הם אחד-אחד, מתחככים לאורך הקירות המקולפים, הולכים ומצטופפים ליד שלושת האילנות, סביהם האביונים, ויד חובקת יד או לופתת כתף, עומדים ומאזינים לשמחת האביב המתייפחת ויוצאת מחלילו של זה שפני ילד בכייניים לו.
סיימו לחן זה, תולים שלושת הווירטואוזים את עיניהם (שהיו כל עת הנגינה תלויות בנוף אחר) בחלונות ששמשותיהם ריקות כקודם, וחיוך משונה מצלק את פניהם:
משמע, זה כל הקהל: זאטוטים אלה בבלוֹאים, העומדים ושורפים אותם בעיניים שאש זרה של רעב בוערת בהן!
לא: כי לחצר זו, המפולשת מזה ומזה לתוך רחובות סואנים, מזדמן לפרקים פלוני או אלמוני התולש את עצמו, או הנתלש ממהומת הפרקמטיה, והוא משתהה לשעה קלה מאד ומאזין (לשם פיזור-דעת ושמא לשם הנאה בעלמא) לשלושת הנגנים ומטיל מטבע לתוך המטפחת האדומה, קרועת-השוליים, המשוטחת לרגליהם.
למשל: יהודי זה, הבא בהילוך איטי ומהורהר מרחוב מאריאנסקה, שם קנה שעון של זהב (שווייצארי) לבחוּר העומד להיות חתנוֹ, שייתכן שהוּא למדן מופלג ועוקר-הרים וייתכן שלא; ומאחר שדעתו נוחה מהמתנה שקנה, נוחה דעתו גם לשלושת הברנשים המכלזמרים (הנראים לו כליצנים של פורים), והוּא משתהה רגע (רק רגע), מאזין-ולא-מאזין, שוֹלה מטבע מתוך כיסו, מטילה לתוך המטפחת האדומה, והולך לו 38 כשמנענע סתומות בראשו.
או למשל: יהוּדיה זו, שהפאה הנכרית שבראשה, פאה צהובה כקש, מעוטפת רדיד שחור של תחרים (רדיד השבת), והיא באה מרחוב נאלבקי, כשחבילה כחולה תחת זרועה, בה ארוז אטלאס לבן משופרא-דשופרא למען שמלת-החופה של בתה (זיוותנית או ירקרקת עם חוט של חן); והיא משתהית רגע (רק רגע) ומאזינה לשלושת הנגנים (שרחמנות עליהם), מוציאה מטבע מארנקה, מניחתה באנחה כבושה במטפחת האדומה והולכת לדרכה בלב צבוט ובעיניים מקושרות בדמעות לפי ששמעה בנגינתם של הללו את הניגונים שינוגנו בחתונת בתה.
או למשל: יהודי גברתן זה, שכוחו עומד לו לטלטל בית על גבו, המפסיע ובא ברגליים כבדות ומעוקמות קצת מרחוב פשיכוֹדני, שלתוך חנויותיו פרק זה עתה משאוי שלושה קרונות של פירות מארצות המזרח; והוא משתהה (יותר מרגע, לפי שאוהב אהבת-נפש נגינה!), משכל את זרועותיו, עוצם קימעה את עיניו, ועומד ומאזין; ועם שהוא עומד נודפים ממנו ריח ירקרק של תה (מציילון!), ריח חום של קאקאו, ריח דבוּש של תאנים ושל תמרים, ריח מהמם של קפה קלוי וריח בשוּם, מסחרר, של שנף. אך כיוון שהשעה דוחקת לו (המזרח הרחוק והקרוב ממתינים לו ברחוב פשיכוֹדני, שעצבות תמוהה תלויה תמיד בחללו), חוֹפן הוא מטבעות אחדות, זורקן לתוך המטפחת האדומה שבה מונחות שתי מטבעות יתומות, צובט צביטה של חיבה את לחייו המנומשות של החלילן, והולך לו.
מאחר שאלה הם כל עוברי-האורח אותו יום, מקטע הכנר את הלחן שהוּא מסלסל ומניף את קשתו הנף של רוגז: “והיכן הדיירים של החצר?.. הם כולם עקרו מכאן?..”
האבוּבן מנענע בראשו ובולע בעצבנוּת את פיקתו: “אבל צלליהם נשארו…”
“רואה אני שאתה מטושטש עוד מאשתקד…” מפוקק הכנר את אצבעותיו אחת-אחת. “היכן אתה רואה צללים, שוטה?.. “39 הלה מצית סיגריה ששלפה מהכיס העליון של אפודתו: “היכן?.. הרי הם מציצים מכל החלונות…”
הכנר מדחק בכתפיו וזוקף עיניו בחלונות: הם בוהים אליו בשמשות ריקות, כשמשות של חורבות, מארבע רוחות החצר. הוא מצדד את ראשו אל החלילן, שצידד את עיניו אל ילדי המרתפים:
“גם אתה רואה צללים?..”
זה, כיוון שיותר משמורגל היה לדבר מורגל היה לצייץ בחלילו, נעשתה לשונו הססנית:
“אני… אני רואה אותם… ולא רואה אותם…”
“אם כך, אז נלך לנגן בחצר השנייה…”
“גם שם אין אלא צללים…”
זה היה קולו של האבּוּבן: קול אטום שעשן הסיגריה פיעפע בו.
“יוצא, שאין ברירה אלא לנגן לפני אלה ולפני אלה…” פשט הכנר את הקשת כלפי שלושת האילנות שעמדו רכונים ושתקו מבויישים, וכלפי חבורת הזאטוטים שצימצמו עצמם בצילם של האביונים האלה: בכובעיהם היושבים על ראשיהם, כקדרות חרס מעוכות ובאפודותיהם התלויות עליהם כשקים, ושרפו את הנגנים בעיניהם שאש זרה של רעב בערה בהן. “ומדוע לא, אישי הווירטוּאוֹז?..”
קול זה שנימה של תרעומת ונימה של פיוּס שימשו בו בערבוביה, גישש והלך לפני איש שיצא אותה שעה מתוך השער המקומר והאפלולי של החצר. היה זה איש צנום, לבוש מעיל חורפי (מחמת חשש לצינת היום), מכופתר בכל כפתוריו הרופפים עד לשיפולי הצואר, שאותו הידק צוארון שמובלע היה בעניבה שחורה ורחבת-כנפיים; שערו הארוך והאפרוּרי נמתח לעורפו ממצח שנזדקר כמין גבעה, ושהימנוּ נשתפעוּ פנים גרומות, גדורות משקפיים אחוזים בפתיל שחור, משקפיים שרכבו על חטוטרתו של אף דק שנראה כמגולף.40 “ומדוע לא, פאגאניני של חצרות-וורשה היהוּדיות?..”
חזר ושאל כשמתייצב מול הכנר שהוכה תדהמה, משל כאילו ראה בפתע-פתאום דיוקן-מישנה שלו.
“רואה אני, אישי הכנר”, נטל לו הלה חיוך התלני, “שאין אתה יודע מי זה פאגאניני!.. ובכן, להווי ידוע לך, שאתה הנך הגילגול שלו…”
ובשרבבו אצבע כלפי ידו של הנגן שלפפה את צואר הכינור: “איזה נוֹי ווירטוּאוז ליד הזו… רק לפאגאניני היו ידיים כגון אלה…”
משאמר מה שאמר, דלה מתוך אחד הכיסים העמוקים של מעילו קופסת סיגריות ובז’סטה נלבבת הושיטה לכנר שנתחייך בכל השקערוריות שבפניו ונטל אחת; אף האבובן נתחייך בשפמו הגדוש והחרוך ונטל אחת; אך משביקש החלילן ליטול אחת, לא הניחו האיש:
“לא! לילד-פלא שכמוך אסור לעשן!”
התכופף ונישקו על שתי לחייו החיוורות:
“ברוך תהיה, נעים-נגינות ממרתפי העוני של סמוצ’א!” וכשמיטיב על אפו את משקפיו שנשמטו: “דעו לכם, רבותי הווירטואוזים, שאני מכתת את רגלי מחצר לחצר (והחצרות בוורשה רבות ומרובות הן), כדי למצוא אתכם…” השלושה תלו עיניים תוהות באיש תמהוני זה: הם כבר ראו באיזה מקום את דיוקנו של זה או העתק ממנו, אבל היכן? ומשעמד הלה על תמיהתם, גיחך:
“אתם מבקשים מן-הסתם לדעת מי אני, אה?”
כן, פניהם אמרו שהם מבקשים מאד לדעת מי הוא, אך כיוון שראו שהוא נוטל לו שהות של שתיקה (כאילו תהה בעצמו לדעת מי הוא), שתקו אף הם.
“ייתכן שאני בן-אומנות שלכם…” אמר לבסוף. ובהרימו יד ארכנית, שאצבעותיה מעוקמות היו לא מחמת אחיזת קשת של כינור אלא מחמת אחיזת קולמוס, יד שראשי41 אצבעותיה מוכתמים היו דיו:
“רצוני לומר שפייטן אני… פייטן בשפה העברית!.. נין ונכד ליהודה הלוי…”
הוריד את ידו ונטל לו פוֹזה של טרוּבּאדוּר יהודי מימי-הביניים: היינו, עמד וציפה שבת-השיר תבוא ותניח את ידה על שיער ראשו המאובק אבק של דורות, ולא יצאה שעה קלה והיא באה, בת-השיר, והניחה את ידה על ראשו; ואז ננער האיש ובקול שהיתה בו משאגה של אריה ומהמיה של יונה קרא לפני שלושת הנגנים, שאף דיוקנאותיהם לקוחים מתוך אלבום שנשרף לאפר, את הפסוקים הבאים:
“אוֹח סומא מנגן לי בלילות,
עלי קתרוֹס ללא נימין,
בּאלאדה על יעלת-חן,
שהירח מצייר על קרעי-עננים,
את האיקוֹנין שלה לפי איקוֹנין
עתיק שבשיר-השירים…”
“יפה…”, מילמל החלילן ומחה בגב ידו דמעה מעיניו התמימות, “יפה ועצוב…”
“ילד-פלא זה מבין משהו בפיוט…” קפץ האיש ונישקוֹֹ שנית על לחייו החיוורות.
השקיעה שמישמשה ובאה מעבר הוויסלה המגלגלת את מימיה העכורים לאורך עיירות יהודיות העומדות בשלכת, הציתה אש בכל שמשות החלונות, ושיוותה לחצר מראה אימתני של חורבה שתבערה מפעפעת בה.
“אמרתי, רבותי, שאני מכתת רגלי מחצר לחצר”, המשיך האיש, “כדי למצוא אתכם… וזה משני טעמים. טעם אחד: כדי לשמוע מוסיקה שנסתלפה על-ידי כל הווירטואוזים בעלי-המוניטין ונשתמרה בכל בראשיתה באורח הנגינה שלכם…”
שלושת הנגנים קדו לעומתו קידות-ראש של חן רב.
“טעם שני: כדי למצוא לחן לבאלאדה… לבאלאדה שפסוקים42 אחדים ממנה שמעתם לפני שעה קלה מפי…”
ובקול שנעשה פתאום רועם:
“ונגזר עלי להעלות באלאדה זו על הכתב, אתם שומעים!..” באצבעות מעוקמות ואחוזות-רעד הסיר את משקפיו ונעץ עיניו, עיניים של פייטן סגי-נהור, בשלושת הנגנים שנרתעו רתיעה של אימה סתומה לעבר שלושת האילנות.
“אנא, ידידי, נגנו…” הנמיך את קולו לנימה של פיוס, “הרי דורות של מוסיקה מקופלת בכליכם, ווירטואוזים חלכאים של חתונות יהודיות… ובאוצר בלום זה מצוי בלי-כל-ספק לחן למען הבאלאדה שלי…”
חזר ושם את משקפיו על חטוטרת אפו, שיכל את זרועותיו, הרכין את ראשו ועמד והמתין. הכנר חילץ את הכינור מתוך בית-החזה של זיגו, זיקף את מלוא קומתו הרצוצה והתחיל להוליך אילך-ואילך את קשתו על גבי המיתרים המרופטים של הסטראדיבאריוס של אביו, שצרידותו הפכה לנהימה גנחנית של צ’לו עייף, משל כאילו שׂשׂ היה להוליך בעצבות כפולה-ומכופלת (לאחר שהוליך לחופותיהן כלות אין-ספור) פייטן עברי.צפון אל יעלת-החן שלו (שדיוקנה מצוייר על עננים).
בינתיים דעך היום והלך בכל החלונות שבארבע רוחות החצר, ובתוך החשיכה שגיששה ובאה, ראה הפייטן שהוא עומד לבדו מול שלושה אילנות העומדים שחוחים תחת גשם ערפילי. הוא העביר את ידו, פעמים אחדות על עיניו: היכן הם שלושת הכלזמרים, ומדוע נדמו הכינור והאבוב והחליל ולא נדם הלחן שניטלו ממנו הכינור והאבוב והחליל, והוא מנסר והולך בתוך ריבוּע זה של קירות מחשיכים? דומה היה עליו כי זה ימים על ימים.ולילות על לילות ושנים על שנים עומד הוא כאן, בתוך ריבוע. זה של שמיים דולפים, עומד ומאזין ללחן שכלי-נגינה מנגנים במרחקי-מרחקים למען באלאדה שנגזר עליו להעלות על הכתב באותיות עבריות, באלאדה שתהא משוטטת ערטילאית בחללו של הגיטו-הזה.43
