הַצַּיָּר הַטִּפֵּשׁ
זֶהוּ נוֹף שֶׁמִּסְגַּרְתּוֹ טִשְׁטְשָׁה
אֶת צִבְעָהּ הַבְּרוֹנְזָה. נִסְתַּכֵּל בּו לְמַעַן
חָרְפּוֹ הַכָּחֹל. בְּצִלָּהּ שֶׁל חֻרְשָׁה, צְבִי
יָרוּי מְסַבֵּךְ אֶת קַרְנָיו בַּעֲנָנִים.
וּמֵחָזֵהוּ הַבְּלוֹנְדִּי מְקַלֵחַ דָּם שֶׁצַּיָּרוֹ
שִׁוָּה לוֹ אֶת עַצְבוּתוֹ.
יָכוֹל אַתָּה לְהַבְלִיג עַל
הִתְיַפְּחוּת, אֲבָל לֹא עַל הַיָּד הַמּוּשֶטֶת
מֵאֵלֶיהָ לֶאֱסֹף דָּם יָפֶה זֶה !
“מִי הִנֵּהוּ, אֵפוֹא, צַיָד רוֹצֵחַ
זֶה, צַיָּר רוֹצֵחַ זֶה ?”
דְּמָמָה אוֹפֶפֶת נוֹף זֶה הַמָּזוּג
לִילָך, דָּם וָשֶׁלֶג. זוֹהִי הַדְּמָמָה הֲרַת
הַמּוּסִיקָה, הַיֵּאוּש !
לְאִטּוֹ מַאֲפִיל הַשֶּׁלֶג, הַשֶּׁמֶשׁ
קוֹבַעַת בִּפְנֵי הַצְּבִי עֵינֵי זָהָב. וְדָמוֹ מַה
יְהֵא עָלָיו ? מַצְפּוּנֵנוּ הָאָמָּנוּתִי תוֹבֵעַ
אוֹתוֹ. לוּ לְפָחוֹת לֹא הֵצִיף אֶת כָּל
הָרֶקַע הַשִּׁלְגִי ! אֵיזֶה צַיָּר אֱוִילִי !
