א
שני ראשי העדה חתרו בערפל העבה, שחיתל את כיכר השוק, את סמטותיה הגולשות ממנה לכל עבר ואת האפרים הרמוסים, המשתרעים סביבה כקשת. ראו דמויות מצטופפות מסביב לבאר הרבים עם קילונה חסר הדלי, מפטפטות פטפוט קולני, ראו עשן קלוש מפעפע מתוך ארובות הרוסות שוליים, חתולים מהלכים על מרזבי הגגות הדולפים, כלבים סחופים רובצים על מפתני החנויות הנעולות, וילדי נוצרים, נעולים מגפי אבותיהם, משחקים בצעצועים שדודים.
שניהם נאנחו קשה, כבשו עיניהם בקרקע ושירבו דרכם, עד הגיעם אל חצר בית-הכנסת, שמרצפת אבניה נתרסקה מעוצם התותחים הכבדים שפילסו אותה יומם ולילה. שם תקעו יד זה לזה וגיששו ברגליהם בחמר, שהגשם המסו לביצה, ודילוג זה על האבנים הפזורות העלה לפניהם זכר ילדותם ושעשועיה.
דירתו של רב העיר חסתה בצל בית-המדרש. בחדרים צרים, נמוכי סיפון, שהאור חדר לתוכם בעד זגוגיות צבעונין, התגורר הרב זה שלושים שנות כהונתו. לאחר דרשות המועדים, משובצות פניני החוכמה, שנשא הרב לפני עדתו, היו מתייצבים לפניו פרנסיה ומעתירים עליו שיעתיק את מעונו למקום יותר מרווח, שהם מוכנים לשכור לו; אך אצבעות השן של הזקן התלכדו אז בזקנו המכסיף ובחייכו בענווה השיב: ״רבותי המכובדים, חדרי הקטנים נתחבבו עלי מאוד, שמהם אני סוקר את כבוד בית-הכנסת, את מעונותיכם, את שדות-יה, ומתוך כך השמחה שורה עלי. מה שאין כך בדירה חדשה, מפוארת, שזו תשרה עלי עצבות.״9
ראשי העדה נכנסו למסדרון ועלו במדרגות העץ שהוליכו למעון הרב.
תפארתו של חדר האוכל היו נברשת ברונזה, ששרשרותיה חרוזות זכוכיות גביש, שעון עתיק, שמחוגיו אצרו בתוכם אטיות העת הניגרת, וקופסת בשמים בצורת מגדל מתנוססת מעל כרכוב הארון. בתוך כורסת עץ מצאו את הרבנית הישישה מטליאה לאור הנר כותונות לעניים – מצווה שהחזיקה בה ושמרה אותה כל ימיה כתפילת התמיד.
הנכנסים בירכו את בת השבעים חירשת האוזניים בקול רם והוכיחו אותה בלשון רכה שהיא מזיקה לעיניה במלאכת ההטלאה. הרבנית הרימה ראשה המוארך, החבוש שביס תפור סרטי קטיפה; על פניה, שחיטובם העדין נשתמר עד כה, נסוכה היתה הבעת חמלה, נזמים מיטלטלים עינת אותם, אור עיניה היה כחול, תינוקי, ושפתיה הדקות חשפו בשעת דיבורה חניכיים ורודים, ששכלו כל שיניהם.
״ידידי,״ השיבה, ״האל חנן את עיני מאור עודף לעת זקנתי, ועלי לחלקו לענייו. משחילה אני עדיין, תודה לשמו החביב, את החוט בלי עזרת משקפיים.״
חלצה את האצבעון, תחבה את המחט בבד והוסיפה:
״אנא, רבותי, הואילו לשבת ולהתכבד בתה. הנלה, אורחים לנו!״
שני וילאות הפלוסין, בעלי גדילים מדובללים שהסתירו קיטון חבוי, סולקו לשני עבריהם. ראש זהב שופע תלתלים קטנים הזדקר מביניהם, ואותם פני הרבנית בעלומיהם הפורחים חייכו אל ראשי העדה.
לאחר שבתם היחידה שבקה חיים בדמי נעוריה, וחתנם נשא לו אישה שנייה, גידלו הזקנים את נכדתם במשנה אהבה. הרבנית הורתה לה מידות הלב הפשוטות והשפיעה עליה שפע פינוקים אימהיים. והרב טיפח את שכלה, את כוח הגיונה, ושמח על היופי והחוכמה, המזונים בה יחד ומפארים זה את זו. הוא לא מנע אותה גם מתרבות החוץ בגילוייה ההומניים, שמקצתם לא היו זרים אף לו.
מיוחס, סוחר היערות, נזכר שבנותיו, רעותיה של נכדת הרב, שלחו בידו מכתב אליה. חייך אליה באהבת אב ומסר לה גיליון ורוד, שהיה מכוסה אותיות זעירות עד שוליו.
״הנהלה ורחלה ביקשוני למסור לך כי מתגעגעות הן עלייך, הנלה.״
סודר סרוג עטף את גופה הגמיש עד מחשוף צווארה, שהבהיק בדמדומי10 החדר, וכל צניעות יופייה שפעה על הגיליון בהרכינה אליו את ראשה לקרוא בו.
אמרה:
״יואיל מר מיוחס בטובו לפייס בשמי את חברותי. הסב והסבה שומרים צעדי ואינם נותנים אותי לעבור את מפתן הבית.״
הרבנית הישישה שמטה טלאיה ומחטה, עיניה יונים נעצמו מתוך אנחה, בזוכרה את התלאות והמצוקות שניתכו בימים האלה על עדת ישראל. אחר שבה ופקחה עיניה, תלתה אותן במקצת חרדה באורחים לדעת פשר ביקורם.
האורחים החרישו. זקניהם רטטו על דשי פרוותיהם, עיניהם המפיקות דאגה תעו בצער דומם בפני הרבנית הישישה, המתאמצת להשחיל חוט בקופה של המחט, ובפני הנכדה, המצטנעת על הספה ומעמיקה עיניה באיגרת.
אופיו של מיוחס, שהיה סמוי ופורץ – זה שהנחילהו עושר ושם טוב חילצהו תמיד מהרהורים מענים. קם מעל הכיסא, ובזה נתן אות לחברו שיקום גם הוא, ושניהם התקרבו לחדר הרב.
הם פגשו את רבם כשהוא ממתין להם על המפתן – אדיבות זו אישרה חוכמתו ורגישותו. הרב הזקן הוליך את אורחיו אל שולחנו, וכאשר ישבו על כיסאות הקש רפויי הסריגות, עמד הוא עליהם לכבד את בואם. מנהג זה נהג גם בשואב המים ובמשוגע העיר.
הוא היה רם הקומה, סבל עדתו ועניותו לא כופפו אותה, גמישות ועלומים תססו עוד בכתפיו הצרות, בזרועותיו הארוכות, שנסתיימו בכפות ידיים רכות ושטוחות כשל נוגנים. קפוטת המשי שלבש העידה על שקדנותה של הרבנית, שתיקנה באומנות יתרה את שולי השרוולים, הצווארון והכנפות המרופטים. מגבעת הפלוסין ואבנטו שהוריקו נשאו עליהם חותם כהונתו רבת השנים. ספריו המצהיבים, מנורת הנחושת המבריקה בברק עתיק, וילאות הסלסלה הדהים על החלונות, קופסת השן לטבק – אצלו על ישותו שלווה, דממה ואינטימיות כבושה.
הרב הישיש הבין כי ביקור חשובי העדה אינו ביקור לבטלה. פני מיוחס התקיפים היו שרויים בעצבות, ופרצופו של בורשטיין השתקן הביע צער.
פתח מיוחס ואמר:
״רבנו! לא טובה הבשורה בפינו. שמועה שמענו ממקור נאמן כי גדודי11 הקוזקים עתידים לפשוט שנית על העיר. ובפעם הזאת, אם יאמרו לקחת אותך לעירבון, ייבצר ממנו לתת להרשעים כופר נפשך. העיר השדודה ענייה, בעלי הבתים רשו ורעבו… אי לזאת, טיכסנו עצה להוציאך מן העיר עד יעבור זעם ולהעבירך למקום סתר ביערי. וכדי שלא לעורר חשד בלב הרוצחים תישאר הרבנית לשמור על הבית. נאמר להם כי מפני זקנתך וחולייך יצאת לעיר המרפא, והיה זה תירוץ מספיק.״
דמותו הדקה של הישיש שוטטה בחדר מדוכאה ושחוחה.
״אבל למה יָקרתי בעיניכם מכל המון בית ישראל?״ קבל לפני שני מיטיביו. ״ואני איש זקן, ימי ספורים… בקשתי להיאסף אל אבותי בשלווה, מתוך צלילות הדעת. והנה הכסף העצום אשר נתתם כופר חיי, עכר את רוחי והוסיף יגון על יגוני בשל תלאות הכלל…״
צערו של הרב הקים את מיוחס על רגליו.
״רבנו!״ אמר בתקיפות, שיש עמה תוגה מרככת. ״עליך לציית הפעם לקטנים ממך. גזרת המקום הוא.״
הרב הוציא אגודליו מאבנטו, שילב אצבעותיו לאות אבל וקבל: ״גזרת גלות… גלות – בטרם אלך ואינני… שלושים שנה הייתי דר בחדר זה וצופה מפה את בית-אלוהים ועדתו… רבנית,״ אמר ופתח את הדלת לרווחה, ״הם מצווים עלי שאעזבך ואתבודד ביער.״
עיני היונים של הרבנית נשטפו דמעות, וידה הרוטטת החליקה על מזוזת הדלת והעבירה קדושתה לשפתיה. על שכמה הצר השעינה הנלה את ראשה הצעיר והפורח.
״רבותי,״ אמר הרב, ״הריני מציית לכם בתנאי שנכדתי תלווה אותי. בעודה שוכבת בעריסה, שיננתי לה את חסדי הבורא ברוך הוא, והיא בבחינת בת טיפוחי, והערירות ביחד אתה תוקל קצת מעלי.״
התקרב אל הֶנֶלה והחליק צמותיה כפֵאות של בחור, פנה ודיבר דברי ניחומים לרבנית, שהיתה צריכה לגור מעתה עם אשת השמש ועם חמשת ילדיה היתומים, באופן שלבה יהיה נתון תמיד לרחמים בלתי פוסקים.
״רבנית,״ קרא הרב, בעומדו כעבור שעה על מפתן ביתו מעוטף בפרוות השועלים המרופטה, ״היי שמחה בזוכרך אותי. ואני כמוך אתרחק גם אני מן העצבות. בעזרת השם עוד נתראה פנים אל פנים.״
הישישה הקטנה התייפחה על צווארי נכדתה, שנשקה לה רבות בלחייה הקמוטות ובעיניה הדומעות.12
״היי שלום, סבתא יקירה, ואל תבכי. אני אשגיח עליו. ארזתי את סודר המשי שלך בשבילי, ואת הגרביים הקרועים של סבא אתקן ביער.״ ארבעתם חתרו בערפל הכבד, שמחה כל דמות, ובעוברם לפני בית
r-
המחסה לאביונים נודדים, שבשנות השלום היו בוקעים ועולים מתוכו קולות שחצניים ומופקדים, המיוחדים למחוסרי כול, רמז הרב על חלונותיו הפרוצים:
״גם עליהם עברה הכוס… גם הם נתחייבו חובת גלות… ניסיונם הרב בפגעי החיים חנן אותם הרגשה דקה, הצופה כל אסון בטרם יבוא.״ הם הגיעו לסמטה נידחת, במקום שכבר המתינה להם עגלה שמוטת כפורת, שמיוחס הועידה למפרע. ובנוסעם בדרכים עקלקלות, באו לבית יערו של מיוחס בחצות הלילה. הבית היה חבוש אלומות קש, חורשת לבנים מסביבו טבלה בשלכת זהב לחה, ודממה רבה אפפה אותו.
ב
הרגליו של הרב שידעו קצב אחד שונו לגמרי בשבתו ביער. חייו הנזיריים שנטו לערוב נאצלו כאן זיו אחרון של תענוגות עדינים ונוגים.
היה משכים עם שחר, מתעטף בפרוותו, מתקרב לחלון, שנתקשט על ידי הנלה בווילאות נייר, ורואה ערפלים עוטפים את צמרות הלבנים, וגופות עורבים משחירים מתוך לובנם החלבי. בעוברו את חדר נכדתו, היתה מתמלאת נפשו מצבע שערה שלבלב על הכר, מנשימת גופה הצעיר ומהשראת רוחה. היה מטלטל דלי בידו, דוגמת מעשה נערות, קרב אל הבאר ומשלשלו לתוכה. אותה שעה היה יוצא ממאורתו הפודל – עורו רטוב ועיניו כהות מזוקן – מתמתח לרגלי הישיש וממתין באורך רוח לברכתו ולליטופיו התמידיים.
בראות הרב בפעם הראשונה במי הבאר את קלסתר פניו, נתמלא לבו חיוכים. בחייו מיעט מאוד להשתקף בעצמים מבהיקים – ועתה שיעשעה אותו זמן רב דמות דיוקנו הירקרקת.
לאחר שהעלה את הדלי היה אוצל ברכתו לפודל, ולאחר שנטל ידיו ורחץ פניו וזקנו, היה מרענן באצבעות לחות את גבות עיניו הכהות של הכלב.13
אותה שעת שחר נתמלאה החורשה ציוצי הציפורים שבאו מקניהן. הרב פרנסן בפתותי לחם מכיסיו המלאים, ואלה שנתקפה חלקן צבאו על מגבעתו, על כתפיו, ותבעו עלבונן. פעמים היו עיני הרב מתמלאות דמעות בראותו שהצדק לא בידי אנוש הוא, והיה מחזיר לנעלבות את מנתן המקופחה. ולאחר ששתו הציפורים מדליו, הסתתרו בינות לעופאי הלבנים ופצחו בתהילות לאל עליון, שכבודו המפואר היה מלא סביבותיהן. והרב, בשומעו שירה זו ובזוכרו את רעייתו הישישה שנתעגנה ואת עדתו החיה במגור וצפויה לכל צרה, נתמלא לבו חליפות חדווה וזוועה.
לאחר שביקע בגרזן חלוד הלהב גזרי עץ, שוב דוגמת מעשה נערות,
חזר לחדרו, כשהפודל הולך בעקבותיו. ובזמרו בקול ערב ונוגה פסוקי תהילים, התעסק בהבערת אש בפוךנת ברזל, שרק אורך רוחו של הרב גבר על קלקולה.
החדר הסמוך, שענפי אלונים שלחו זהבם הנושר אל חלונו, היה מלא זיווה המשכים של הנלה. חנו הרך והערב של הסבא – שיר ערשה ושעשועיה מימי ילדותה – עורר אותה. ואף על פי שהדלת נעולה היתה, ראתה את זקנו הלבן רוחש על דשי קפוטתו, ערדליים נפסדים לופתים רגליו הקטנות, וגדילי אבנטו שהוריקו מיושן כרוכים מסביב לאצבעותיושן. כפות ידיים דומות ראתה באותן רפרודוקציות של ציירי איטליה, שהראו דוג׳ים בתפארתם. האמנות, שהיתה אסורה לזקנה, נעשתה מקור תענוגים לנכדה, ומתוך רגש אמת הנובע מאהבה עזה ראתה בדמות סבה שריד אחרון מאצילי ישראל.
משכה את השמיכה עד צווארה וחשפה שיניה הצחות:
״סבא, בוקר טוב! אנא, סלק קצת את הדלת. אני רוצה לראותך.״ ״בוקר טוב, ילדתי. הקדמת להקיץ. עלייך להירדם עוד קמעה, יונתי.״ ״אנא, סבא, היה טוב. סלק את הדלת כולה, אני רוצה לשוחח אתך.״ ״ילדתי, שעת השחר היא לטיהור הנפש, ולא לשיחות בטלות, אף כי הן גם נאות.״
״סבא טוב, בשעת טיהור הנפש אסור להתאכזר. אני גוועת בבדידות.״ ״ילדתי, את מאלצת אותי לציית לך. תוצאה לא רצויה מפינוקי, שהשפעתי עלייך תמיד.״
״סבא יקר, אני מבטיחתך שלא אוציא מפי אף הגה. רק אסתכל בך.״ כשהדלת סולקה כולה, ראתה הנלה את דמות זקנה קפואה אצל החלון14 וכפות ידיו מכסיפות מתוך אבנטו. קומקום הנחושת שפות על הפורנה, דלי המים מבריק לצדו, והפודל רובץ לרגליו.
חיוך הרעיד שפתיה, ודמעות עלו בעיניה. הרהרה:
״ענוותנותו של סבי, תוגתו העדינה, המזוגה חדווה מרוממה, רעננות שיבתו, עלומי נפשו – מצטרפים לתכונה נפלאה שמשורר גדול ניחן בה.״
״סבא, מדוע אינך מסתכל בי?״
תחילה קרנו עיניו, שחוק עלה על שפתיו, אולם שניהם גזו תכף. גבותיו צומצמו מתוך רוגז קל, ודמותו הדקה נפנתה לצד צפון והשאירה לעיני הנלה רק את צלה הנכסף. התבונן לקומקום, חיטט בין האודים, וחזר למקומו ליד החלון, השקיף על החורשה, הדולקת בצחור ובזהב באור השמש העולה, ופיו מלמל את פסוקי התהילים לעצמו ולאדון עולם.
פתאום שמע התייפחות קלה, שבקעה מחדר נכדתו, וכשהפנה ראשו, ראה את פני הנלה כבושים בכר והבכי מזעזעם. אז קרב אליה, גחן והחליק את שער זהבה.
״ילדתי, אנא חדלי. את מצערת אותי.״
הרימה פניה זכי העור והציצה בו מתוך דמעות ועלבון – אותות אהבה עזה:
״אתאונן לפני סבתא עליך. איני מוחלת לך עד שתעשה לי חליל מענף ערבה.״
השעינה תלתלי ראשה על חזהו וקיבלה לטיפותיו. ברגעי ההתפייסות קטנה הנלה לבת שלוש, והרב הישיש היה לה לאב חרד ואוהב.
ג
את סעודותיהם התקינה אשת שומר היער בטעם הכפריים, והנלה השביחה אותן בטעם עירוני. היער היה ערש מולדתם של האישה ובעלה, ועד כה לא טעמו עוד טעם נסיעה ברכבת מסילת הברזל. בשל לבושם המגוחך וסקרנותם התמימה, היו תמיד לצחוק כשהופיעו בשוק העיירה לקנות עטרן למגפיו ונרות להדלקה בערב שבת, ולכן ביכרו על אנשי העיר את הארנבת, את השפן, את העזים, אשר מילאו קדרותיהם חלב, את היער, רעמיו, גשמיו ופטריותיו.15
שמו היה לייבוש – עבדקן, גבותיו מתלכדות, מצחו זעיר ופיו תאווני וטוב. השכנים הנוצרים הוקירו את כוחו האיתן – צפצפה היה עוקר כמוציא מן הארץ שתיל רך, ודיבורו המצומצם הועיל לישרות לבו הפשוטה, כזו של שור, שתעמוד בתומתה.
אשתו אטה הקימה שמו אחריו בשני בנים שילדה לו, אבל גרמו עוונות, והבנים שבקו חיים בעלומיהם. את האחד הכה הרעם, בהסתתרו תחת אלון, והשני טבע בנהר, אף על פי ששחיין מופלג היה. והאישה, שמיצתה את כוס הייסורים, חייתה בפחד תמיד מפני בעלה, שהיה בשעת מבוכת בינתו מטיל עליה אשמת מות בניו ומאיים לקחת ממנה נקם. בכל זאת חרדו השניים זה על זה, משום שהבדידות עשתה אותם לנפש אחת. ובשבתם אחד מול השני היו מסיחים ללא לאות על בניהם המתים, בהעלותם זכר לידתם, מחלותיהם, גון שערם ועיניהם, מגפיהם השלמים, שנשתמרו אתם עד כה, וחיבתם לכמה מאכלים.
עם בוא הרב ונכדתו חל שינוי בחייהם הלאים, שהיגון כרסמם. דמויות בניהם המתים, שערפל השנים היתל לאט-לאט את דמותן, הועלו שוב מתוך הנשייה. הם היו חובקים ידיהם בחיקם כשהנלה שוחחה אתם בפנים מאירות, החוו קידות לה, והסמיקו מתוך אושר ובושה. וכאשר הלכה מהם פזיזה אל חדרה, פנה לייבוש ואמר לאשתו:
״ראית אותה, אישה?״
״כן.״
ובראותו כי זו יושבת ומחרישה, רק עיניה מעפעפות לאוויר, אמר:
״את אינך מבינה כלום. החתולה חכמה ממך. החתולה יודעת להמליט גורים ולשמור עליהם.״
״לייבוש!״ התחננה האישה, בהקריבה את סינרה אל עיניה, ״אל תחטא בפיך – הלוא צדיק יושב עתה בביתנו!״
״לכי, אישה, את אינך מבינה כלום. כמוך כחתולה…״
ובזה תמו דבריהם.
בבקרים צבאו שניהם על חור המנעול של דלת הנלה. סריקת שער זהבה היתה להם מעין פולחן מסתורי. וראש האישה על שכם בעלה נהה אחרי הכשפים המתרחשים בפנים החדר, שחלונותיו פרושים וילאות נייר רקומים ילדות הולנדיות, חבושות שביסים גדולים.
אחת-אחת נשלפו המכבנות מבין מחלפות הנערה, ושלמת זהב, ארוגה16 חוטי אור, עטפה את גופה הקטן. האישה הסקרנית, ששכלה את בניה בעלי השער הערמוני, השמיעה קריאות תימהון, והתרגשותה עברה לידי דמעות, שטפטפו על צוואר בעלה השעיר והחסון כגזע אלון עתיק ימים.
הדיוטיותו ושתקנותו של לייבוש נערכו בעיני הרב בתמימות רבה, שהפיקחות לא העכירה אותה. פעמים אמר לשוחח אתו – ואז היה השומר מכניס קצות זקנו לבין שיניו העקומות, מצחו האדום הבהיר, רוחו נצטללה, אבל בינתו עמומה היתה; ובעיני התיש שלו השתקפו סכלות ועוגמה רבה כל כך, עד כי הרב נתמלא עליו רחמים ולא עינה אותו שוב בדברים.
כשהביע הרב הזקן את חפצו להשיג ענפי ערבה לנקיבת חלילים, הלך לייבוש ומיד שב והביא לו את מבוקשו – ענפים רעננים ורכים, והיה עד אילם למלאכת המחשבת הדקה שהאיש הקדוש הזה הראה בהתקנת החלילים. הרב ניסה בעצמו לחלל בחליל, בהפליטו מתוכו נעימות ערבות, שהזעיקו מן החורשה את הנלה, ומן המטבח את אטה.
זו האחרונה, כאישה, מצאה דרך אל לב הנערה. תחילה היתה רוכסת לה סינרה, מהללת את הבד ומגוללת לפניה באותו מעמד כמה אמות ממין דומה, השמור אתה על קרקע ארגזה הירוק. אחר העזה לנגוע בחלקת ידיה, בצווארה, ובהסמיקה מאוד נשקה לה פעם בשערה הזהוב. וכשהנערה האירה לה פנים עליזים, העלתה לפניה את זכר בניה, הזילה דמעות וקיבלה ברצון את תנחומיה של הנערה, שהצטערה עמה מעומק הלב על לכתם בדרך כל הארץ לפני זמנם.
ארבעתם – הרב ונכדתו, שומר היער ואשתו – חיו בדולים מאותו מגור שהשתולל במחוזות הקרובים. צל היער היה להם למחסה ושלוותו הסתווית – לאושרם הארעי, שאמר להתקדר עם ימי הסגריר הראשונים.
ד
מיום ליום העמיק שער ראשו וזקנו של הרב להכסיף. עור פניו ומצחו נעשה שקוף, עיניו הצטללו. לתוך צלילות זו הציצה הנכדה בחרדה, וחיוכו שהלך וערב הביא אותה לידי דמעות. הוא מיעט באכילה, ועדת הציפורים אשר כלכל הלכה ורבתה מיום ליום. מנע את עצמו כמעט מעיון, התקין17 חלילים מענפי ערבה, ודרך נקביהם השתפכו זמירותיו, שמילאו את אוויר החורשה בחדוותן ובתוגתן.
עם ערוב היום נכנס לחדר נכדתו, ומצא אותה עצובה על גבי ספר פתוח. ברצותו לעודדה ולשמחה, אמר:
״בתי, נלך אל השובך, אל הנמלים ואל הכוורות.״
צייתה לו.
הגיעו לקני הנמלים. צבאותיהן נהרו בצורת סרטים חומים, התפתלו מסביב לעצים והשמיעו אוושה קלה.
״הרואה את, בתי? גם לרמשים אלה משטר, חדוות העמל, ורצון עליון כופה אותם לפעול ולעשות גדולות.״
משם באו לשובכי היונים. תאיהם הרוסים היו, גגותיהם מסולקים, והיונים עצמן רובן נמלקו, והנשארות הגו מתוך יתמות.
״בתי, גורל היונים האלה משול לגורלה של כנסת ישראל. הה, לבי מתפלץ למראה קניהן ההרוסים והגייתן הנוגה!״
הדבורים בכוורות ישנו את שנתן החורפית. הזקן ונכדתו נטו מהן אל הפלג הקטן, שזרם בינות לצפצפות. עורבים שתו ממנו, זרדים שבורים עלידי הרוח צפו על מימיו, שזכים היו בקיץ ועכשיו נדלחו. בשבתם על אבנים, ראו את שדות הסתיו הכסוחים משתרעים עגומים, לא חרושים ולא זרועים. שדרת אלונים קצוצי הנופות חסמו בעדם את האופק, והיגון והבדידות רבו בכל אשר תשור העין. הרב עישן מקטרתו, שם אגודליו באבנטו, הסתכל חליפות במרחבןה השוממה ובנכדתו, שישבה לידו עטופה סודרה, תלתליה מתבדרים ברוח, סנטרה בכפות ידיה, ולעיניה ההוזות ברק הענבר.
״רואה אתה, סבא? מה עגום המראה מסביב! אין נפש חיה משמחת לב.
גם החסידות עזבו אותנו השנה לפני מועדן. רק עורבים אלה ממלאים את החלל בקרקורם המכוער.״
הרב הזקן הסתיר אז מנכדתו את הגיגי לבו על הסתלקותו הקרובה מן העולם הזה. הוא כמה כבר לעולם שכולו מנוחה ערבה. אדמה זו, שבני אדם מילאוה רשע, לא ריתקה אותו יותר אליה. עיניו גיששו בלבנים, שהזהירו באור שמש רפה ככלות לבנות וחסודות. קשת האופק נתקרבה אליו באור הסגול של יערותיה, ואחר עמם הכול, ועיניו חשכו.
המקטרת הכבויה נשמטה מפיו, ובהתכופפו להרימה, רתת גופו. קצות הסודר שחמקו מבין אצבעותיה של הנערה טפחו על שכמה ככנפי ציפור18 עייפה. בהפנותה פניה הכואבים אל סבה, נטלה את ידיו הגרומות והקרות בכפות ידיה הצעירות והחמות ואמרה בלחש:
״סבא יקר, אנא, דבר אלי. עצבותך ממלאה את לבי חרדה. האם אין השמחה שרויה יותר בנפשך?״
שפתיו גילו שוב את חיוכן הערב, ועיניו ניצתו באהבה אל בת טיפוחיו. היא השעינה ראשה על ברכיו ובכתה הרבה בכי. והרב הזקן סלסל בדומיית רתת את תלתליה הזהובים.
ה
צבי יגע היה הרב הישיש, שערג כל ימיו לתפארת ולשלווה, והמגור שהשתרר בעולם עמד להשביתן מתחת השמים. וכשם שחייו צנועים ומסותרים היו מעין אחרים – כך היתה פטירתו. לאחר ליל נדודים אחזהו שבץ הלב.
שומר היער, שהיה מקיץ תמיד עם החוורת האופל הראשונה – היה משכים לחלונו של חדר הרב, ובהדביקו אוזנו לקרשי הכותל, היה מאזין לרחשי ההוויה המסתורית שהתארחה שם. ובהיות לו לסתרה אלון מעוקל, יכול להקשיב לקול לימודו, לראות את דרכי התבוננותו וקיטור מקטרתו של הרב הזקן, בלי שיהיה הוא עצמו נראה.
ובאותו ליל הפטירה לא האזינה אוזנו של איש היער, שהיתה קולטת את צניחת הזמורה מעל בד עץ רחוק ואת פסיעת טלפי הארנבת, את זמר עצבותו של הרב, שהיה רגיל להשתפך עם שחר.
השומר הרים את ראשו ועינו נתקלה בינשוף, שנמנם מוצב על ענף אלון בעיניים פקוחות. דמו קפא בו. נטל אבן וזרק בעוף מתוך נהימת קללה. האבן נפלה סמוך לכנף הינשוף, שהשמיע קול נכאים וטס משם.
לייבוש חרד כולו לשמע יללתו של הינשוף, ובשוכחו את כל נימוסי הכבוד, פרץ לתוך חדר הרב ומצאו על משכבו, מעוטף בסדינו, עיניו כבויות, קלסתר פניו זך, והנשימה נעדרה ממנו.
השומר התחלחל מאוד מזיו פניו של הנפטר וחמק משם אל אשתו הישנה, העיר אותה וציווה עליה לקום מיד. האישה היתה שקועה בשינה, לא אבתה שמוע לבעלה והפכה פניה לכותל.19
תחילה עמד לייבוש כנדהם, כולו מלא רגש החרדה שהביא אתו מחדר הקדוש הנפטר, אבל מיד התאושש, אחז בכתפי אשתו, הניעה בחוזקה ונהם מתוך עבי שפמו:
״אישה, הלוא אמרתי לך: קומי! אני בא ממנו… הוא… הוא מת…״
עם תפיסתה את האסון הרימה את ראשה, ושנתה פגה מיד. התעטפה בפרוות בעלה, נעלה לרגליה את מגפיו, הנותנים ריח עטרן כבד, כרבלה ראשה בסודר, כבשה אותו שוב בכר וגעתה בבכי.
הבעל ואשתו עמדו בחוץ לאור השחר המכסיף, שניהם אובדי בינה, ולא העזו להיכנס לחדר הנפטר. וכשהתברר להם שעליהם להעיר את הנערה, פגה קמעה מבוכת מכאובם.
הנלה ישנה, כשזרועותיה שלובות למראשותיה ותלתליה נערמים עליהן. שפתיה הנעות בשנתה, שמורות עיניה שסגרו על ישותה ופניה המוורידים הכו אותם בסנוורים.
השומר האיץ באשתו מאחורי שכמה בתנועות ראשו, שתעיר את הנערה. האישה מחתה בשרוול פרוותו דמעה מעיניה, ולא ההינה להיות מבשרת האסון.
״אישה, למה תעמדי כגולם?״ לחש הבעל הנבוך.
והנה זעו פני הנערה הישנה ועיניה נפקחו. הציצה בתימהון בפני האישה הנעווים, והפנתה מבטה אל פני השומר הקודרים, הכבושים בקרקע.
האישה מלמלה:
״הרב הואיל לבקשך שתיכנסי אליו…״
ופנתה לצאת מן החדר והבעל אחריה, ועמדו שניהם מאחורי הדלת, עומדים וממתינים. הנערה התלבשה בחיפזון, כשפחדה הולך ומתגבר. ובפורצה לתוך חדר זקנה, נדהמה מהזיו המופלא שנהר מקלסתר פניו הישנים. קראה בקול את כל כינויי החיבה שהיו שגורים בפיה לסבא, ולא נענתה.
אז פרצה בהתייפחות קשה, פסעה אל המיטה בידיים פרושות, התנודדה, מעדה ונפלה תחתיה. השומר ואשתו, שנכנסו אחריה בחשאי, מיהרו אליה ועוררוה מתוך התעלפותה, שבמקומה בא תכף פיכחון עז רווי צער ועוגמה ללא תכלה.
והנערה, בזוכרה את אצילות רוחו של הנפטר, שלימד אותה תמיד ענווה וקבלת ייסורים מאהבה וגזר על העצבות שהיא חטא, הבליגה על יגונה20 ובלב מתפלץ נשקה את ידיו, שנעשו קרות כשיש רפו עוד יותר, והטיפה עליהן דמעותיה, שנזלו בלי הפוגות.
שומר היער חמק. הלך לרתום סוסו, לרכוב העירה ולבשר את האסון לפרנס מיוחס. ושתי הנשים הורידו את הנפטר מעל משכבו, השכיבוהו על הקרקע, ביסוחו בסדינו והדליקו נרות למראשותיו.
הנלה ישבה על הקרקע לצד זקנה, גילתה תכופות את פניו הזורחים, נשקה אותם, וכל תקופות חייה, שהוא הרווה אותן טל רוחו, חוכמתו, מאורו, פינוקיו ואהבתו העזה – קמו וחיו לפני הנערה בחזון.
ו
תהלוכת האבל נמשכה מן היער בדממה, ללא קינה ובכייה, והגיעה לשדרת הלילכים, המוליכה אל העיירה.
הרבנית, כפופה ורצוצה, היתה נהוגה בידי שתי גבאיות, ועיני היונים, שמקור דמעתן יבש, שוטטו נבוכות ונכספות למרגוע שהאל חלק לאישה. נכדתה, שלובה בזרועות רעותיה, בנותיו של מיוחס, פסעה אחריה מיותמה. תלתלי זהבה שלא סורקו צנחו על שכמה והפליאו את עין המלווים. והנשים והנערות הקריבו מטפחותיהן הצחורות אל עיניהן ואל אפן, רמזו עליה, נדו לה והתלחשו: ״היא היתה משוש נפשו. כמה יפה היא באבלה!״
תינוקות של בית רבן עברו לפני מיטת הנפטר, ובקול עמום זימרו: ״צדק לפניו יהלך.״ הנבונים והרגישים בהם בכו כיתומים קטנים לשמע בכי הגדולים, בעלי הזקנים.
פילסו את פסי מסילת הברזל, שקרונות הרוסים התגוללו עליהם, והזכירו את השואה הרובצת על העולם.21
