ברסטורן כלב גזעי צחור כרס וגרום גב כדי הבלטת קשתות השלד, מדריך מנוחת הסועדים, אותה הכמות הדרושה להנאה מינימלית. ראש הכלב המוארך, שחיטובו יפה, מצוחצח עדיין. בשחין יוכה גופו יקר הגזע כעבור שבועות לינה על קופות אשפה המצויות ברחבות הרחובות; הוא סר ללון שמה על פי הסתת אינסטינקט רעב, כמובן, שההדיוטים שקדמוהו לא שיירו למענו מאומה. לסתותיו הכחושות רותתות מהצקה חשאית, גוהק לעצמו כשמתהלך בין המסובים ברגליו הזקופות הגאות, ואיננו מציק בתובענות. האוכלים לועסים את הבשר ללא כל הנאה, עיני הכלב האפורות, המעגבות, שולטות בהם, והם מקרבים אליהם בצנעה את הפנכות.
לכאורה לאל ידם להלקותו בבקבוקי גזוז ריקים, אלא הלה מסיח דעתו מהם במתכוון ומפליא לפהק כדגנרט פיקח, לגלגן, ואף אחד לא יהין לנגוע בו לרעה.
אלמלא אותו פועל מטויח, שכולו גוש זיעה, היו אולי מאכילים את הכלב, אחדים התחילו בינתיים להסביר פנים לו, אלמלא הפועל שדעתו היתה קשה עליו מחמת עייפות, והפליט מימרה גסה מפיו, שכולם קיבלוה ברצון ובחיוך ״שטפוהו ברותחין, הה…״
הלצה גרדא זו, שנאמרה אולי סתם, מצאה תכף ידי מקיימה, היינו:
בן אדם בעל פנים ננסיים, גרגרן, שלגם כפות מרק מלאות בשימת לב מיוחדת. ומכיוון שהכלב היה נמצא באותו רגע סמוך לברכיו, נטל זה בשתי ידיו לשם ביטחון האחיזה כף מרק מהביל, ויצקו על אוזני הכלב הגרציוזיות.
המסכן, הוא נעלב וייבב בבת קול צורחת. תחילה תבע עלבונו, אולם משהתחילו מתרבות קריאות לגלוג פוגעות ובעיטות נלהבות (כל51 האינסטינקטים השפלים שפעו עתה העיניים), ויתר כנראה על פיצויים ונמלט על נפשו בפסיעות מרושלות שהעידו על מוצאו האצילי.
נשארה הכלבה, נמוכת קומה, הסורחת עטיניה המרובים על הקרקע• היא הסתתרה בין כרעי כיסא פנוי, כשניצבת על כפות רגליה האחרוניות, והזדעזעה בגופה כארנבת. העלובה, בשום אופן לא עצרה כוח להירגע: הוי, באיזה עיניים נבוכות ושוקטות סקרה כולם, הכנעתן שהפיקו הניחה דעת האוכלים. בכל אופן שיירו מאה עצמות גרוסות וחתיכות בשר פגולות, טוב לבם יצא עכשיו מגדר המציאות הזועפת תדיר, כל אחד צבר במו אצבעותיו המשונות שיירי סעודתו והלעיט בליבוב פתאומי את הכלבה, שבלעה את השיריים באי-אמון ובלי תיאבון מסתמא.
הכלב הגזעי, הנזוף, הכניס ראשו המוארך, הנאה, דרך גדר הלבנים, והשתפך מצער ומרעב. אותו הפועל ראהו והצטחק…
״חזר, מנוול שכמותו!״
הארץ, 12.1.2652
