מקושטת היתה כבובה ענייה וחולה: תלבושתה המשונה – כמה טלאים של משי, קטיפה, פלוסין, וצרור הפרחים החנוטים שלא מש מבין ידיה.
עיניה של רייזלה היו כה כחולות, שהפכו את היום כיום כלולות זורח,
את בלויית לסות כלולות עשיר צחור, ואת צרור פרחיה כזר הדסי כלולות ממירי בושם.
היא גרה עם אמה הזקנה בסמטה שגלשה למפתנו של בית-הכנסת, בית-הכנסת שלנו. האם והבת ליטפו חתולים, והאכילו את כל סנוניות האביב.
בחורף נדמה רייזלה מתחת לשלג. וכשהאביב ערטל את השמים, את האגמים, יצאה החוצה, ובלוייה נשרו מעליה כעשבי מסתורין, כי היא היתה החסידה הראשונה, והיא היתה הזמירה שבישמה את הלילות.
ילדותי מצוירת ריקודיה הפנטסטיים של רייזלה, ולא נדהמתי לראותה יום אחד מתנוססת מעל אחד הגגות ומנצחת בגופה הריתמי תהלוכת לוויה: היא היתה מרש האבל, המלאך הטוב, שזרעה פרחיה על דרכו של האדם העצוב, שנטמן בשחורים.
בכל החתונות היתה היא השושבינה היקרה, שרקדה לפני הכלה את געגועי נערותה ותוגת עתידה.
כטווס החזיקה רייזלה את שובל שמלתה בידה האחת, ובידה האחרת מניפה פרושה, ודקלמה באיבריה את עצמה, הכלה הנצחית שלא תישק לגבר. הכינורות בכו אז כה פתטית, שמחרוזות הפנינים על צווארי הנשים נשרו כדמעות.
על ספו של אותו אביב הופיעה רייזלה נוגה, רק צל צלה, אבל מלמלה עוד חרש:72
״ציפורים, פרחי אוויר מזמרים!״
בדמדומי יום לילכיים וזהובים משו את רייזלה מן הנחל: לכושה שמלה לבנה, וצרור פרחים בין ידיה החבוקות.
אני רואה אותה, את הכלה הנצחית של העיירה, שכובה על מצע כלולות המוות בין טחנת המים שטחנו את צבעי השקיעה ובין חרמש הירח שסיעף זמורות לילך למען רייזלה, שמשפתיה המתות התעופפו:
״ציפורים, פרחי אוויר מזמרים!״
דבר, כ״א בחשוון תרצ״ד73
