חצות יום חיוור של נובמבר. אני יורד בלי הרף במדרוני רחובות המפליגים אל נהר מפואר שמעל גשריו משתקפים העוברים במימיו הצועניים. אם להוסיף להקות אנדרטות בכל רחבה ורחבה, הריהו נופה של עיר זו. למה באתי לעיר זו, שסתווה עשיר כה בשלכת בלונדית, בקונצרטים, בתוגתו של שומאן ובגרציית מזמרות בתי הקפה?
באיזה סקוור ישבתי לצדה של נערה שצירפה בעצמה, באופן מיניאטורי,
את תכונותיה הדקדנטיות של עיר זו.
יום-יום הלכתי לאותו סקוור לראותה, כשם שהולכים לאיזו גלריה לראות רק בתמונה אחת. הסתכלותי היא שיצרה מסביבה את המסגרת שהיא היתה ראויה לה: היא עצמה היתה אקוורלית כיאה להלך רוחי הארעי שאפפני במסבתה.
כשנובמבר החל להצהיב אמרתי לה בצער כי עלי לצאת את העיר. זר אני פה. ומלבד זאת דמדומיה, וירטואוזיה, אינם לפי רוחי.
היא החווירה, שדיה הקטנים רעדו. ליטפתי ברוך את ברכיה.
״תודי שעלי להפליג לכחול זה המצפה לי מרומא עד וינה.״
היה לה שער מגון התמד, ועצובה כבסיטואציה ידועה על הבמה, כבדף ידוע ברומן.
״אני רציתי כה להיות אקזוטית.״
עד ערוב היום שוחחתי אתה ולמענה, והולכתיה עד שער ביתה. בסמטה זו ציין איזה כלבלב את הבדידות, ואיזה פסנתר השיר את כל גמותיו בלי הרף.
בחדרה התעטפתי באפלולית שפרחה מהגנים החשכים. באפלולית זו היה גופה העירום ירקרק קצת, ועל גבי רקע זה אמרה לי:74
״אני אהרוגך!״
ידעתי שהיא מועמדת להיות טרגדיה יוונית. מכאן התאטרליות שהיא נתפסה.
״תחילה עלייך לבכות. את כה מעט פתטית!״
״אבל למה באת לעיר זו?״
“לא דימיתי כלל כי את בת שמונה-עשרה! ועוד, באתי לראות את המראות בפנאופטיקום, את האריה שבגן החיות, את קברו של מוצרט, ולמצות את הסתיו האחרון של אירופה.״
עתה בכתה. בכי זה באפלולית העירומה הבגירה.
כשיצאנו את ביתה רמזה לי על שני סילואטים שחלפו.
״אלה הורי! הם כל כך זרים לי ברגע זה!״
כשגלשנו מן הסמטה נתקלנו בירח, שטייל סהרורי מעל כיכר האופרה.
איזה צלם רצה לצלמנו על רקעו.
כשנשקתיה בחצות ליד שער ביתה, אמרה:
״כל הלילה אביט דרך החלון.״
״לשם מה?״
״אולי לא תוכל להירדם.״
ביום צאתי את העיר הביאה לי צרור פרחים לרכבת. אז ראיתי שאינני יכול להגיד את צבע עיניה, וכי לא סיפרה לי אף פעם על בובות ילדותה.
ואשר לפרחיה יום-יום עד הגיעי לחוף הכחול, המוחרז חול בשוליו, נעצתי אחד בדש מעילי. מוזר היה להתקשט בפרחיה הקמלים של נערה זרה, של גזע זר.75