אבא דישן בהיסח הדעת את הסיגרה. מיד האפיר השחר בזקנו, בחלונות. אבל אני עוד הגפתי עלי את וילון הלילה שפיפיו אפלים ומלטפים.
אבא כיבה את הנר הנעול בפמוטו, ושלכת אפר התרוממה במשעול שבין חורשת התוספות ושדה הגמרא: ראשית סתיו היתה – מכאן הזהב העמום שעל גבי הש״ס הצפופים בארון כאילנות.
ידי סבתא, הידיים האוהבות בנשים, סילקו מעלי את הווילון אגב דגדוג חייכני. פקחתי את עיני: השחר כה בוסר היה, כה ירוק, אבל מעיני אבא הציץ בשל וזהוב. נאחזתי באבנטו, שבו רגיל הייתי להשיר מעל הארון את קופסת האתרוג ותרמיל האגוזים.
השארנו את הסבתא בתוך הפלוסין, המשי, הנזמים, עיניה הכחולות, סידורה עם מנעולו השבור, והסטנו את הבית לתוך הערפל.
תרנגול קרא מעל מעשנת גג, והתנודד בכנפיים פרושות כלוליין על גבי החבל. כיכר השוק הסתובבה מסביב לבארה. דרך הסמטאות הגיעו געיות הפרות, שהעלו גירה את השחר, נעירות הסוסים, שצהלו באורוותיהם לקראת השמש, וריחות הלחם של הגרנות המלאות.
עברנו את ספי החנויות, שנתמעכו ממגפי האיכרים. הרימותי את ראשי אל השלטים והשתוממתי: סוז׳טי שאגאל התנוססו עליהם ביתר פשטות.
בינתיים והשמים בלעו את כוכביהם, ואפר הסיגרה של אבא נשר על שרוולי.
״אבא, תפארתו של האתרוג במה היא?״
צרור ערמונים מרשרש.
״בגונו, תוארו, בני. אין תפארת אלא בהם.״
איזה אופה מעשן את מקטרתו דרך גגו.84
״אבא, אני אוהב את ריח האתרוג! מאוד אני אוהב את ריחו!״
״זוהי, בני, התפארת המריחה.״
הנה מרתף המאפייה. כיכרות הלחם המכורכמות ומבוזקות כמון הולכות ונשנות על גבי המרדים בימינו השלווים והשבעים.
״וענבים, אבא, גפניהם היכן?״
פרה יוצאת מרפת כאישה כבודה מעזרת הנשים.
״הרי כתוב: ׳איזו ארץ משתבחת בגפנה…״׳
לנגד עיני: שתי קלתות – אחת שופעת אשכולות ענבים סגולים, והשנייה אגוזים בלונדיים. ביניהן ילדה המטלטלת את זנב הארנבת המפצחת. אני נוגע בקודקודה מצבע הפרג, המופשל ממעל לרקתה שהמסרק טאטא את שערה. כזה הוא החג על שולחננו, המכוסה מפה עתיקת יוחסין עם שולי זהב.
אני מסב את הראש: ילדותי המתולתלת מציצה מכל חלון וחלון.
הנה חצר בית-הכנסת ודמויותיה. הפנסים שבידיהן מציגים אותן באורצל. באורצל זה אציג כמה מהן.
הנה ר׳ פייביל: בין קנד-לבר הכסף, שהדליק את נרותיו בשמש השוקעת בחלונות, ובין ריח השיבוטים הוא מכניס לבין רווח הדלת את זקנו התישי, שצחוק נתלה בקצותיו, ואת הקנקן שהיין מצבע הענבר מתנדנד בו כמים בפלג. הקפוטה מתכרבלת מסביב לגופו כשטיח מעוך המודלף חלב. הוא נועץ משפך בבקבוק הנתון בידי ומוזג את הנוזל המשכר שהוא היקב שלו.
״היין הזה מהיכן, ר׳ פייביל?״
זקנו מניע את קרניו הצוחקות, מפקק את הקנקן ותוחב את המשפך לתוך קפוטתו:
״מצימוקים, ואלה באים מקרים…!״
לא פושקין ולא מיצקייביץ׳ לא סיפרו לי יותר על קרים מר׳ פייביל, שאסף לתוך קנקנו את האזמרגד של כרמיה. זה היה הדיאלוג הראשון ביני ובין הליריקה.
הנה משה גוטהלף: הוא שען. התוכים של כרכובי השעונים מנקרים לו את שער ראשו – מכאן קרחתו הלחוכה. הוא מרשה לי לענוד על האצבעות את כל הטבעות המוחלדות המתגוללות על שולחן סדנתו(האם גם זהב מחליד!), ולהגיש לאוזני את השעונים השתוקים. בחגים הוא מחלק לנו,85 הילדים, אגוזים מכיסיו האלכסוניים, ונועץ בנו את עיניו כשודד ים את פגיונו.
כתום המלחמה הוא ייסע לאמריקה. עצוב היה כי השאיר מאחריו המון כלות שטרם זכו לענוד את טבעותיו, בית-קברות של שעונים, ואת אגוזי החגים שהיה מחלק לילדים, כי עצמו ערירי היה.
הנה משה׳ל המשוגע: כדיוגנס גר זמן רב בתוך חבית בקרבת ברווזים. ״בני אלמוות הם,״ היה אומר, ״שכן טיפשים הם!״
היה מקלל את עשירי העיירה במליצות תנ״כיות. הדור הצעיר נתחנך עליו. גולגולתו היתה קרוחה ובנויה על גבי תל. תירץ את ארדיכלותה המשונה:
״המלאכים אשמים בכך…״
היה מתייחד עם הכומר הישיש בסוכת זרדים ומתווכח עמו בנוסח ימי הביניים. יוצא ממנו עם צלצול פעמון הכנסייה, ועם שוב העדרים.
״נו, משה׳ל, הוא יתייהד?…״
זה הרים את עיניו ליוני הערב והשיב בחיוך:
״מסכים, בתנאי שימנוהו רב בק״ק…״
הנה מוטילי הספקן: חטוטרתו דמתה למלתחה שבה טמן את נדודיו, זקנו מרוט מהגשמים המצליפים כי היה מודד בשעליו את פולין על עיירותיה ויערותיה, ומנער בערבי החגים את אבק נעליו לפני סף ביתנו.
היה מביא לי בקופסת הטבק האינטימית כעכבר כיס צעצועים פילוסופיים, צובט לי בנוסחה חדשה, ומפייט, שכן דבק בו בושם הדרכים: ״הצדיק מ… לובש אטלס לבן, ובשבת הוא מקדש על גביע יין הדומה למגדל שלמה ופנינים באשנביו…״ או: ״בין גשם לגשם אכלתי אצל פונדקאית אחת בולבוסים עם בארטש של שום… היהיהי…״
מתוך ספקנות היה מסבר את התה במלח.
״מוטילי, זה למה?״
״היינו הך, בני, הסוכר נמס והמלח נמס! היהיהי…!״
וצובט לי שטנית.
בינתיים הוארו הצבאים המצוירים בחלונות בית-הכנסת. אם כי צרים וקמורים היו, זקפו בהם הצבאים את קרניהם המסתלסלות בגזוזטראות. זה היה סודו של הצייר.
הסיגרה של אבא השירה כעץ את שלכתה עד תומה, ומשהו כחול86 התחיל רוסס באוויר. פנסים עברו, פנסים הגוררים אחריהם שלוליות אור. מארובת ה״מקווה״ הגיחה לילית מכורבלת עד זרועותיה הערומות בפרוות סנאים גנובה, והעבירה צמרמורת על פני השדות – מכאן הכפור הדק בראשית סתיו זו.
בין הווילאות הכבדים והנרות הכבדים שבחדר הרבנית, להבדיל בין טומאה לטוהרה, שוחחו נשים אחדות מיוחסות כרס, פימות ונזמים על ההפקרות של ה״ניימאדישקייטך ר״ל, בעוד שמעבר לקירות ישנו בנותיהן בכותנות לילה חרוזות מלמלות קרם וחייכו לחלומותיהן.
הנה יורד רבנו מהמדרגות הלולייניות של ביתו, ופנסו המודלף של השמש לפניו. הרב פוסע כמה פסיעות עד לסף היום – כי פנסו של השמש נגה ככוכב בוקר, ולילית כבר היתה מאחרי כל היערות.
הרב מנענע את גופו כלולב, וזנבות השטריימל דומים לשועלי שלמה.
את מי השביע? את הטל שירד על גגות ישראל המוריקים מאזוב כקפוטת האטלס שלו, את הגשמים שישרו עצבות, את התפוחים שיגרשו את עליות הגננים עד לאשנבים המזוגגים קורי עכביש?
הרב הכניס את ידיו לתוך שרווליו המרופטים ונשתתק.
בבית-הכנסת כבר רנו הסנוניות מתחת לסיפון המצויר עננים מגובבים. ראינו חסידה שיצאה מתוך צמרת היער והחלה להסיר ברגליה האדומות את הערפל הירוק מעל גבי השדות.
הוא ליטפני, רבנו, בידו הימנית. זו היתה יד פסנתרן כי אצבעותיה הארוכות ניגנו – עוני קדוש: כי זנבות השטריימל החכימו כשועלי שלמה, בקפוטתו השחוקה השתקפו כל קבצני העיר; גלות קדושה: כי דמה לירמיהו של לסר אורי; בדידות קדושה: כי התגורר מול היערות הדוממים; טבק קדוש: כי היה זה שעשועו היחידי בהאי עלמא; חוכמה קדושה: פרנסי עירו העלילו עליו כי הוא שוטה ר״ל…
אני הצצתי לתוך עיניו, שגבות מדובללות כשולי גג סוככו עליהן: מעורפלות היו אלה העיניים כהבקרים שהשכימו להאפיר בהן.
כשני אבנטים נשתלבה שיחה בין אבא והרב. צלליהם שכה טלולים היו עטפוני. רגע עצמתי את עיני מנועם. כשפקחתין ראיתי את היערות מפולחים על ידי רכבת מהירה, ואת כוכב הבוקר שהבהב בפנסו של השמש בדרך לבית-הכנסת, שחשף את גגותיו בכפור עמום ככסף תכשיטיו.
על הסף מברכות אותי היונים המפוסלות שעל ארון הקודש. הן ערות87 כבר, בעוד האריות הרובצים על כבש המדרגות מנמנמים עוד כשפניהם מכורבלים ברעמותיהם.
הרב מתייהד בין שני הצבאים שבכותל המזרח, המגשרים את רגליהם הקדומניות ממעל לראשו; אבא מעיין ברמב״ם רב-מידות, מעוך כנפות, קרוע גב, הדומה ללמדן מופלג ואביון שמבין בלואיו מבהיק מצחו כשן יקרה.
אני מתהלך בסטווי העמודים התומכים בעזרת הנשים. שם מרובים החלונות קמורי המשקוף המצוירים חיות בסגול ובירוק. מבעד סילואטותיהן השקופות רואה אני את שדות ילדותי לוהטים ודמיוניים. מבין גלילי עזרת הנשים מציצים שביסי הנשים הזקנות, הדומים לכרבולות תרנגולות.
אלה בשבתות החורף: עורבי השוק מהודרים במשי, בחלונות פורחים עציצי כפור עם פרגי שמש. מסמטה יוצאות השושבינות מעוטפות אדרות קטיפה, וביניהן כלת השבת היפה מאוד כי פניה מפוררים בצחות השלג, ומצעדה קל הוא בנעלי הלכה שאבזמיהן זורחים. אחריה סרח של נערות קטנות: כלות מיניאטוריות המחזיקות בידיהן תרמילים, ובהם אגוזי ולש, צימוקים כחולים, מרמלדות בצורת סהרונים – כל אלה יומטרו על ראשו של החתן המתנוסס מעל האלמימר. עם התינוקות ילקטו אגוזים וממתקים אלה הצבאים החולמים, היונים הכשרות והאריות המנמנמים, כי גם החיות לקקניות הן!
בינתיים והדמויות מתעטפות בין חלון לחלון בטליתות המצויצות עוני. הסנוניות דואות על ענני הסיפון שהשמש היוצאת מבין עננים אחרים, לא מצוירים, מוורידה עליהם. אותה שמש המשולה למרכבה נכנסת לשניםעשר המזלות שצייר אלמוני העלה כפרימיטיבסטן מבורך על כותלי עזרת הנשים.
הנה מזל מים! זו באר ילדותי שדובדבן סדוק רעם פרש עליה את נופו בעומק החצר, שממנה השקה יעקב אבינו את צאן רחל, שלתוכה זרקתי אבנים למען גרש את השדות הצוהלות מארמונה הירוק.
הנה מזל גדי! לא גדי אלא גדיים שניים אפרוריים, שרגליהם עמדו על בלימה בתוך השחר.
הנה מזל עקרב, הדומה לחיפושית זהב והזוחל על יוסף הנער, בעוד השמש כבר סורקת את צמותיה הדחוסות של מזל בתולה. שפתיה של זו חייכו, משולות להדסים, וריסיה הכבדים הורמו מעל גופה.88 מאין רימונים הטילה השמש על הכפות של מזל מאזניים את מזל דגים, ששטו תאומים בתוך חשרת מים שקופים: ראש לזנב, זנב לראש.
צייר זה שראה רק אריות מצוירים וחתולים חיים שיווה למזל אריה דיוקן אנדרוגינוסי.
מי היה צייר מזלות זה שהשמש עברה בהם באלכסון, בדילוג, והשתפכה לתוך קפלי וילונות הקטיפה שחיברו את סטווי עזרת הנשים? צייר זה לא בר מזל היה – מכאן עצבות זו בעיני מזלותיו. הוא בא מאמשינוב. מאמשינוב זו שאיכריה דקורטיביים כבבלט פולני, שאבנטי חסידיה נגררים על האדמה. הרבי – אלון יער העתיק שבצמרתו אמרו כל הזמירים שירה העיד על הצייר הנ״ל כי יש בו ניצוץ של בצלאל.
אני ראיתיו: בוהמי ותיק עם פאות זקן מכסיפות, שנתפס בטעות לקוביזם מזויף. בעיניו ובקולו עוד רן התמד הנשפך במועדים בחצר הרבי בפכפוך עמוק.
עיני עוזבות את פני הצייר וחוזרות אל שנים-עשר מזלותיו: מוזאון ילדותי!
בינתיים כיבתה השמש בהיסח דעת את הנרות, את חיות החלונות. כשעמדתי עם אבא על סף בית-הכנסת נפתח היום ירוק מעורב זהב, שהאתרוג בישמו מבעד המוך, והאגוזים נידרדרו בו בעצב צוהל.
טורים (27.7.34)89
