חלונות
על סף ארבע תקופות השנה היה מופיע בצל שלושת הלילכים קמחי הנופות.
על בלואיו משוך היה חוט של טחנות, דש מעילו מופרח, בלוריתו עשויה, ופרצופו מואר עצב גרוטסקי.
עם כניסתו לחצר נתמלאו מסגרות החלונות דמויות, וילדי המרתפים יצרו מסביבו חצי גורן.
ידיו בכיסי מכנסיו המשובצים, סנטרו בכנפי עניבתו השחורה, המתין הזמר בצלם הלא מבושם של הלילכים, כי לא שר היה אלא מתוך השראה.
בינתיים: השפחות שיגרו זו לזו את הלצותיהן, כלבים התגרו על קרון האשפה, תגר סחבות טלטל את קולו המעוך.
הילדים לא גרעו ממנו עין כי העריצוהו, אם כי לא הבינוהו משום שרגילים היו באמנים נודדים ממינים אחרים, כגון אב עיוור, ויתומתו בעלת צמות דחוסות; מנגן קיטע באקורדיון; שלישייה שנצטרפה מחצוצרה עצבנית, כינור צרוד, ויולנצ׳ל נוהם; מפזם פזמונות רזה בכלונס ופתטי מאוד; בולע צפרדעים, שהשמיעו בהרמוניה מפליאה שירי עם מתוך בטנו.
לאטו יצא הזמר מתוך קיפאונו העילאי. הרפרטואר שלו מגוון היה, אם כי מקוטע כסולם קולו. בחיבה יתרה היה שר דואטי אהבה.
הנערה תינתה את לבה מתוך גרונו בסופרנו בכייני, היינו ירח על צמרת החורשה, היא ליד החלון בידיים שלובות, ואהובה – בצל הלילה.
לאוהב היה בס רועד. כרומאו העיד על רחשי לבו את הזמיר, את הכוכבים.94
הדממה שפעה מעציצי הפרחים שעל ספי החלונות, מצרורות הראשים שהוגשו לו, מהראי הכחול הקבוע במסגרת הגגות, שהחזיר בבואות ציפורים.
דיאלוג האהבה נמשך. הזמר בידו הגרומה זעם נגד הגורל: מדוע נמוג הכחול באפור, מדוע נושרים הפרחים קמלים?
הבס והסופרנו התייפחו לפי קצב הפיקה שהתרוצצה בגרונו של הזמר.
מחיאות הכפיים הכו על ראשו בדלף. חיוור ונוגה היה יותר מלצן מפורר.
מעריציו הקטנים השירו לתוך כיסי מעילו המטבעות שנידרדרו מהחלונות. הזמר, נעדר, הדור בבלואיו, יצא את צל הלילכים.
האדם הקדמון
בקפה היה מצטנע סמוך לראי המרובע שאנושיות ערבית הטביעה בו את פרצופיה, או בצל דקל חבוט הכפות שהשתרטט על סיפון בד מכוכב פנסים.
ברגיל ישב כבד טורסו לפני כוס תה, לא עישן ולא השתעמם. במסיבה קטנה הבחנתיו לתימהוני במסגרת החלון על רקע של צמרות ברושים.
היין נצנץ אותו לילה בתוך הכוסות, רווי מתמיד. גם לו הוגשה כוס. הבעה את שפתיו הגמלוניות וחייך. ראיתי שהוא יצק את יינו לתוך הלילה.
על ספת פלוסין אדום התגפפו הזוגות, והיין ליפף את החושים כנרקוזה.
הפייטנים שבהם ענדו זרים אנקריאוניים מודרניים, היינו קלועי פרחי רוש.
הנה הכריז מישהו:
״מולא יראה את האדם הקדמון.״
הפסל הרודני זע ממסגרת החלון. הים ניפץ את דוכיו בכחול.
כן, זה היה האדם הקדמון. ואולי גם בצלמו. מגור איתנים אפף את כולם.95
האקספרסיה הפראית שנתגלמה באינטרפרטציה של אדם זה הדהימה. הכול דימו לראות בפעם הבראשיתית כוכבים כאלה בצבאותיהם, צללי אילנות אלה, דמות ירח זה, ואת הנשים הגפופות פה. מולא שאג כאל מיתולוגי מעוצם האיבה, האהבה.
בן רגע חזר הכול לקדמותו הלא בראשיתית.
הנה היין בעיניים עמום מאוד, הנה הברושים על רקע הים, והנה האדם הקדמון, הדומם, חיוור מאוד במסגרת החלון.
סקיצה בנוסח רמברנדט
פניו מולטים עד קימור גבותיו, דמם שאול.
סמוך לו, באורצל תימרה חניתו.
בירכתי האולם עמעם הכינור את תבניתו.
הדממה נבעה כצללים.
באופק שיקפה איילה את דמותה בראי אגם.
רגע חשף שאול את פניו, את ידיו העמוסות עדיים.
מבטו ניגר לאורך החנית, חתר אחרי הכינור.
פתאום הזדקף: אדרתו בעקבותיו, שוטט לאורך הכתלים.
הוא בא עד לכנר.
פניו של זה במסגרת תלתליו מוארים היו.
שאול ישב ממולו.
הכנר הזיע את הצללים.
מראות התייצבו לפני שאול. פעם היו אלה שלטים באור השחר, פעם תופי נשים לאור לפידים שהתאבכו כברושים.
שאול רץ לחניתו, לפתה, אבל זו צנחה מנועם.
יונים הגו באמירי התמרים, כבשים נעו לרגליהם.
הכנר קיסם בצללים, קישתם ממעל, ריפדם מתחת, והדדים בהם את שאול.
אז שוטטה דמות דוד באולם. הוא בא עד שאול.
מבטו גלש על עפעפיו המורדים, על זקנו המאפיל, על החנית שעצרה בצללים.96
הוא נמלט לכינור שביטא את האופל, דמות האדם המולטה, הנוף שפתח את גביעו לכוכבים.
הנה הכה הכנר באופל הנשפך מתוך לילו.
המגור לפת את שאול, והוא לפת בחנית.
מראות פקדוהו:
הנה צלמי אנשים הינם: צלילי המיתרים חיקו את הכידונות בהכותם בשלטים, בקובעים, בשריונות;
הנה הנשים המעשנות בעיניהן כבלפידים, המעגבות בתופיהן את העלם – כי יפה הוא, כי גיבור הוא.
שאול התרומם וקלע את החנית בתבנית הכינור.
הכנר נמוג מאחוריו, ומצערו בלילה כה רך היה.
מולט עד קימור גבותיו בכה שאול.
גזית (תרצ״ד)97
