כשפקחתי את עיני היה התא מוצף אור ירקרק – אור אקווריום.
האם קלח אור זה מאגן הזכוכית ששמר על שולחן הכתיבה שלי, על אביב ימי עם צמחי אלמוג בחולו ודג זהב שהתרוצץ בין הגגות שהשתקפו בו?
או אור זה קלח מהאוקיינוס שמסגרתו עשויה היתה מיערות ההובנה של אפריקה, מנופותיהן הענבריים של נשי יאווה ומחיוכי שצבעי הקשת להם?
״הנני אפוא,״ סחתי לעצמי, ״האדם היחידי במדבר כחול זה!״
מבטי סייר את התא. תבנית קונכייה היתה לו. בקמטיה הבחנתי: מדפי ספרים שמצלם ברחתי, תמונות אפלוליות שהרגיעו את האינטימיות, תיבת רדיו על כוננית, גלובוס סתום.
כבכל אוניות השדים היו גם דלתות אונייה זו נעולות. הסרתי מאיזה מסמר מחרוזת מפתחות. באורך רוח של משחק בשח חקרתי את סגולותיו של כל מפתח ומפתח. רגע דימיתי שמצאתי את זה שיפתח לי בבת אחת מבוך סיוטים זה. אבל דלת התא נפתחה מאליה ככל דלת דמיון. עליתי על הסיפון. הים דמה לראי הריק אפילו משמיו.
חייכתי:
״לראי זה אין מצולות!״
אותו רגע הצטחקו כנערות מסביב למזרקת גן האונדינות של ארתור רמבו – ורודות מאוד ובלונדיניות מאוד.
צחוק נשים על פני ראי: חיפשתי על פני השמים, הים, עננת כךמין זו.
היעדרו של קברניט על אונייה זו לא היה תמוה בעיני כי קצב שיוטה דמה לתנועה שגורה, למוטיב חוזר בספר שירים, לשיעמום הפרצופים98 בקפה. ביניהם כלוא הייתי. כדי להרחיקם מרחק סימפטי לקחתי מתא ההגה את משקפת הקברניט. זו החזירה לי את האוקיינוס ללא מסגרת, את השמים ללא ציפורים.
הרעב החל להציק לי. הה! הלחם הטוב על טס עץ! הזיתים השחורים,
לא לילות במטמורפוזה, על צלחת לבנה!
ירדתי לתאי – המקום היחידי הפתוח בים נעול זה, בשמים נעולים אלה. באור האקווריום נמזגו צללים אפורים – האור האידאלי לעיניים, להלך הרוח. הסתכלתי ברפרודוקציות שבקמטי הקונכייה: שוקל היהלומים למטסו, מראה נמל מאיזה אימפרסיוניסטן, שני סוסים בפחם. ניגשתי אל תיבת הרדיו. רק וילון מלמלה חצץ ביני ובין העולם. אבל עולם זה חירש היה כיום חורף אטום. כשהתכופפתי על כדור הארץ הבחנתי שלוש סיגרות בנרתיק שיש שחור בצורת שוקת. גפרורים היו בכיסי – קניתים תמול בקיוסק. הצתי סיגרה. עשנה התנשב מעיני, הקונכייה הנידה אותי. חלצתי מן המדף אלבום בכריכת עור צב כתמתם וצנחתי על הספה.
הים הרים גן לנגד עיני, ומבעד כותלי האקווריום ראיתי נשים צעירות מטיילות בין אביב וסתיו, וכלבים מתחככים ברגליהן. פתחתי את האלבום: ציורים על גבי משי מאמן סיני. חייכתי לסיגרה שלי שנשאה מצנפת אפר.
״אבל מניין בא ריח יסמינים זה?״
מן הים? הוא היה מואר פנסים כבקרנבל. הסתכלתי בעצבותה של לאו צין, שטיילה מדף אלבום אל השני. מסין הוא בא אפוא בושם זה. התאנחתי. לאו צין העבירה את אצבעותיה הדקות כמכחולי, ציירה על כינורית חדמיתרית. גם האוקיינוס התאנח מנועם.
עם כל יניקת סיגרה התבשם אביב חנוט אחר. הנה לאו צין רוקדת יותר עירומה מחבצלת הרועדת בשולי אגם כבשיר הליריקן. היא התקרבה אלי, אישה זו שצוירה על גבי משי. הוציאה מידי את הסיגרה, זרקה אותה לתוך הים שהכחיל עמוקות, ובאופל זה חיבקה אותי.
כשפקחתי את עיני מילא הלילה את האקווריום, ואותי מילא עצב שלא היה אלא בודלרי. ידעתי שעצב זה בא לי מאישה שלא השאירה לי כל בבואה זולת ריח, שלא היה אלא ריח הסיגרה שנשרה לתוך הים. לאור הכוכבים שהתדפקו על אשנב התא הסתכלתי בקומץ האפר שמוטל היה על האלבום הפתוח. ירדתי מן הספה. התגודדות גופי היתה כה חזקה שהאונייה99 נעצה כדג את חרטומה בגלים. סומרת, למקומי כי כל תנועה קלה עלולה היתה לחולל קָטָקליזם.
צנחתי על הספה. זו לא היתה יתמות בלב יער בין פטריות אדומות, גרגרי בר כחולים, זאב שבאגדה, סנאי מפצח אגוזים ופחד האילנות; זו היתה יתמות בין כוכבים טרופיים! הושטתי את ידי והדלקתי את תיבת הרדיו – פנס זה במבוא מנהרת סיוטים זו.
מעולם לא היה עוד לקונצרט בשני כינורות לבאך אולם יותר רונן מאוקיינוס זה. כשהכינורות נדמו בתאי עליתי על הסיפון.
״באיזה לילה מפליגה אוניית,?״
הלכתי לשבת על החרטום סמוך לעוגן. בין שתי המראות המורכבות ראיתי את פניה של זו שחייכו לי עוד תמול במסגרת שערה, ידיה.
לעתים דממה האונייה בשיוטה. יכולתי אפוא לרדת על אחת המדרכות של כל כרך וכרך ולהסתכל משולחן בית קפה הסתכלות תאטרלית באוקיינוס לילי זה. אבל זה היה דמיון בדים, כי הים היה יותר אינסופי מעצבותי, ובסיפון השמים לא תלויים היו פנסים כחולים אלה היקרים כה ללבנו.
קמתי ממקומי ושוטטתי לאורך האונייה, שרומנטיותה הנעולה הלמה כה מעט את עצבנותי אני וזו של הרדיו.
ירדתי לקונכיית תאי – קשת מקופלת בצדף שמצאתי על שפת נחל. קונכייה זו קבועה היתה באוניית השודדים האחרונה, שדגלה השחור הוא השמים עם כוכבי כסף, ובקמטיה גנוזות היו תיבת הפנינים הפרסיות של אוסקר ויילד, וצלוחית כסף מלאה רעל, שאת פרחיו ליקטתי בגנים האקזוטיים ביותר כדי למצות מהם בושם זה, שכל הנרקוזות הן פשוטות ותמימות לעומתו.
לא תמהתי כלל לראותני מדשן סיגרה שלקחתי בהיסח דעת מתוך נרתיק השיש. הבטתי ברדיו כבשעון. תזמורות העולם במחוגים הראו על לוחו שעות שונות: זו שבה הרקדנית הראשית של האופרה מחקה ברגליה השריריות את חן הברבור, זו שאדם צעיר מנשק לאהובתו בגן ששמם כבר, וחיפושיות נושרות על ראשו, זו שבה ה״גירלס״ מזעזעות את עצבי צופי הבד ברגליהן העירומות עד לטריקו מגוחך, זו שבה פסנתרני הקפה חבריו של פדרכסקי מנגנים את פזמון העונה ״בלי כותונת״ – זו שבה הג׳זים עדיין מפזמים סנטימנטלית.100
התקרבתי לאשנב והצצתי אל האוקיינוס. אידילי היה יותר מהאקווריום הירקרק שלי שממנו משיתי את דג הזהב, אבל בי כבר בישר הטייפון את בואו.
חזרתי אל תיבת הרדיו והטלתי את אפר הסיגרה בצעיף על כרכי אירופה העירומים, שפיזמו עתה את המנון המוות – לכן מנפנפים השמים את דגליהם השחורים עם כוכבי הכסף.
סחרחורת קלה כלאחר סיבוב בקרוסלה אילצתני להתנודד על הגלובוס הכדורי והחלקלק. רגלי האחת שקעה בצמרתה של אפריקה, בעוד השנייה טבלה באותו לפיס לזולי מופלא של ארצות הקרח. תנודה קלה של האונייה הפילתני על הספה. הסיגרה נשמטה מבין אצבעותי. מכאן ניחוח אחרון וחריף זה של היער הפותח את עצמו אל הסער. אונייה זו שפיסלתי בקליפת אלון אדמדמת והשטתיה על פלג גשור קרש, יצאה להיאבק בזירה זו.
בבת אחת נשתלפו אלפי ברקים וקרעו את השטיחים המכוכבים. כאארוסטט התרוממה האונייה בתוך חשמל, ומיד נזרקה לתוך אופל. הצצתי מבעד האשנבים. זה היה אפוא אוקיינוס ולא אקווריום!
בתיבת הרדיו היה חצות. כל רעם שהתגלגל מסוף האוקיינוס ועד סופו פגע בתזמורת. הרעמים הלכו ונשנו, התזמורות באולמי אירופה התפוצצו. דמו: ג׳זים אלה מדהירים את סוסי הים, סקסופונים אלה האומרים ללב ולאוקיינוס: צהלו! ויולנצ׳לים אלה המעמיקים עוד את מוזיקליותה של הסופה!
״איזה לילה! איזה לילה!״
הצתי את הסיגרה השלישית, האחרונה שבנרתיק השיש. ראיתי לקול דרדורי התופים צבאים קופצים לתוך אשד מים, שגלש מן ההרים כשערה הלא פרוף של אישה.
פתאום כבתה תיבת הרדיו. עתה הלבינו הברקים את כושי הג׳זים והצטלבו על חזי הנשים, שהתעלפו על סמוקינגי הגברים. גיששתי בידי. פעם נגעתי בשערה החמים של איזו אישה, פעם בשישו הקר של איזה שולחן.
מעתה דלקה בסופה זו רק הסיגרה המוצתת שבפי, ולאורה ראיתי את השמים והאוקיינוס מתחלפים בלי הרף בשורקם על חלילים שלא עשויים היו מענפי צפצפות. צנחתי על הספה ונרדמתי כי גם לטייפון ךממתו.101 כשפקחתי את עיני ראיתי את הסיגרה הכבויה מתנודדת סמוך לי על נחשול ירקרק בברווז מלאכותי בתוך כיפת זכוכית.
שוב ירד מסך בין סיוט לסיוט. האונייה הצטיירה על האופק הרחוק כסילואטה אפרורית, ואני גלשתי בסירה נטולת משוטים אל חופיו של אי שטרם נודע בגאוגרפיה.
לאחר הסופה חזר האוקיינוס להיות אקווריום ששמש ורודה הנצה בו כפרח. האי פתח את בוקרו ושלח אלי להקת ציפורים, שבציוציהן נשמעו כל גוני נוצתן. הן עטו על שולי הסירה, על כתפי – אלה לא היו תוכים כי לא פטפטו על התמולים, על הבאות.
רגלי דרכו בשער ג׳ונגל שחבק את האי כטבעת. אותו רגע התאבך ממנו צחוק אישה כעשן קל.
ביער זה שטרם לילי היה עלי לבקש באגמיו אישה מתרחצת זו: כי צחוקה היה עירום אפילו מבעד צללים עבותים אלה המרוקמים ציפורי קוליבךי, נמרים מנמנמים…
גזית (תרצ״ד)102
