א
״מה שמו?…״
אישה זו, התאטרלית קצת – עיניים מאופרות, פה חתוך כבמסכה, כסיות תחרים – התכוונה לקוף הקטן שדילג בכלובו ונפנף בזנבו על עציצי צברים שבג׳ונגל אוסטרלי המשובץ כאקוורלה דשנה ברחוב נחלת בנימין, שברושיו דולקים בסתיו זהוב.
״לולו…״ השיב הגנן, וצרר למענה צרור ורדים.
״מדוע הוא עצוב כל כך?…״ שאלה בצער אישי כמעט, אגב רטט עצבני של ריסיה.
״אין פלא: גלמוד… הבדידות, כנראה, אינה חביבה אפילו על הקופים…״
גנן זה, ששפמו גדוש היה לבביות ומוחרז כסף, חייך סתמית.
״ואין לו בת זוג?…״ שאלה האישה, פתחה וסגרה את ארנקה.
הגנן הניח את המספריים: הצרור ערוך היה בטעם ויכול לשמש דורון חג וביטוי אבל.
״המסכנה מתה בדרך…״
״יצאו אפוא,״ אמרה האישה והוליכה את עיניה המאופרות בין עציצי האצטבות, ״מיער מולדתם, כזוג אהובים…״
״מיער מולדתם, לאו דווקא… מחנות חיות שבקהיר נשלחו אלי, ושם כפי הנראה, זיווגו אותם.״
הגנן הזליף מים על חורשת הפרחים שבקנקנים. האישה הנידה את עגיליה, שאמרו את קצב עצבנותה:103
״זיווג שלא עלה יפה…״
הגנן הציץ לתוך הרחוב. הברושים התחילו להאפיל.
״ייתכן… מאוד ייתכן…״
האישה הציצה לרחוב, אבל מיד החזירה את מבטה לקוף הקטן ששלשל את סנטרו והציץ בה בעיניים עצובות ככלבלב, ככלבלבה:
״מה מחירו?…״ שאלה בנעימה חשאית.
הגנן משך בכתפיו, בכתפיים אלה שנשאו עליהן את כל ציפורי הרון של יערות אוסטרליה.
״מצטער… הוא משמש רק לנוי…״
האפר בעיני האישה האפיל. לילה היה על ריסיהן. הקוף גירד בציפורניו על סורג הכלוב.
״בבקשה, תקנה את החסידה – עבודה אומנותית דקת טעם…״
האישה האריכה את ריסיה. בכובע האמזוני על תסרוקתה המאובקת בלונדיות הזכירה פורטרט של נוסח נשוי.
״את הצרור, בבקשה…״
שהתה רגע לפני הקוף, בן תאומים לכלבלבה, והלכה לה.
הגנן הביט אחריה בבולשו בשמלותיה, במהותה התאטרלית, והחליט: צרור ורדים זה הוא למען קנקן המתנוסס בין צללים, צלליה היא.
שפמו רטן:
״קופים… קופים תן לה… וצברים נפלאים אלה…״
כאמן בסדנתו הוליך את מבטו בגן שדמה באופיו למלאכותי, ליפני כמעט. פתח ברז, ואבק מים עילף את הסלעים המיוערים ג׳ונגל אוסטרלי. זה השתקף מבעד ענן המים: אקוורלי ורחוק מן המציאות – מכאן אדישותם של העוברים ושבים ברחוב זה.
הגנן פיתל את שפמו במשהו גסות:
״קופים אביא לכם… את כל קופי אוסטרליה…״
חזר לביתן. בחלונו – אקווריום. דגי זהב מטיילים בו כאקרובטים. בחורשות עציצי הצברים – עופות מפוטמים. מלאים הגות הם יותר מעופות חיים. לא הטבע שיווה להם פוזות אלה אלא האמן המפטם.
נכנסת נערה כבת ארבע-עשרה: גבות מלוכדות, גזרה מגונדרת. רצונה בקנקנית וצרור נאה בה. ארנק אין לה. כספה באגרופה, וטבעת לב על אחת מאצבעותיה הקמוצות. פתאום – זנב הקוף מרפרף לנגד עיניה.104 ״כמה הוא נחמד!…״
הגנן מפנה את שפמו הגדוש לבביות חייכנית:
״לולו שיחק פעם כ׳כוכב׳ בראינוע…״
גבותיה מתרוממות, ורגליה מוליכות אותה אל חיה מפורסמת זו.
״כך… והוא נושך?״
הגנן מציג לראוות הילדה מערכת קנקניות – צנומות צוואר, כרסתניות.
״כשמביטים בו הרבה – הוא נושך… פרא הוא…״
אין היא מאמינה, ומכרסמת את טבעת הלב שבקמיצתה: שערו משיי כה, אצבעותיו ורודות ועיניו עצובות ככל מנקין מרוב הסתכלות כסקרנים.
הנה הקנקנית וצרור בה. הילדה פותחת מכנית את אגרופה ומניחה את הכסף.
״מה הוא אוכל?…״ שאלה כעל אחת מבובות ילדותה.
״רק שוקולדה… הוא מפונק…״
הקנקנית לחוצה בין ידיה היא מחייכת לקוף – בובה של יערות ילדות אחרת.
עתה משתטחים דמדומים סתוויים ברחוב. הברושים כבויים כפנסים בשעה זו. הגנן משוטט בין הקזוארינות כגור פסל וצובר פסולת פרחים אם בכלל תיתכן פסולת בפרחים – ומבעיר בהם אש.
דמו: תבערת פרחים ברחוב נחלת בנימין, וכה סמוך לשמש ימית שנסתבכה כעטלף בין הברושים. הנשים המטיילות בשעה זו, ברחוב זה, מחייכות כי הן מתבשמות חינם מתבערה זו.
הגנן פונה לקוף, שהתכרבל כבר בתוך הלילה:
״למה הבאתיך?… אינך נוי – מוקיון אתה!…
״אתה מטיל צל על צברי…״
כה דיבר הגנן אל קופו העצוב.
ב
יום סגריר העשוי קרעי עננים, קרעי שמים, וילונות גשם – ברחוב נחלת בנימין.105
הג׳ונגל האוסטרלי – סופה התחוללה בין צבריו. גננו מעשן בביתן מקטרת מפוטמת טבק רע. איש אינו קונה פרחים ביום כזה. כל אחד משאיר את צרורו התמולי בקנקן.
נכנסת האישה הצעירה, זו התאטרלית קצת. רק היא זקוקה ביום כזה לפרחים, כשם שהיא זקוקה לבושם, לזיכרונות…
״הקוף איננו…״ ממצמצת היא בעיניה המאופרות.
״מת המסכן…״
האישה הצעירה לבושה במשי שחור: אבלות שבטעם?… שבנפש?… סתמית?…
״לא ייתכן…״
הגנן מוציא את מקטרתו מפיו:
״הנה הכלוב הריק…״
האישה הצעירה מתנדנדת קצת, ריסיה מתארכים:
״מת… למה זה מת?…״
הגנן במשהו אירוניה, המגוונת את עשן מקטרתו:
״מגעגועים כנראה… גם הקופים כנראה מתגעגעים.״
כלום נשרטה האישה בעוקצי ורדים, כי עשתה העוויית כאב: ״אני אשמה במותו…״
הגנן הציץ לתוך הג׳ונגל: זה דומה היה לכל גן שהסגריר בשדרותיו. ״מדוע זה?…״
חלון ראווה שממול האריך את דמות האישה שעמדה לפני הכלוב, ששלשלת דקה התפתלה בו.
״לו היה בחדרי ולא בין צברים אלה…״
בבואות השקיעה כבר פרחו באקווריום. באור זה נשמע קול האישה, רווי, רחוק כבתוך חדר שהכול בו בצל:
״הוא מתפלא על שאני מתאבלת על קוף זה… הוא דמה מאוד לכלבלב שמת לי לפני כמה זמן… חולה הייתי מצער…״
בביתן זה, שהלילה התחיל לקנן על ענפי הצברים, היתה שיחה על קוף מת ברחוב שאלפי טייליו נושאים בלבם כאב פשוט יותר – מסתורית כבעבי ג׳ונגל.
עיני האישה והגנן נפגשו – אפלוליות. הוא שלף ורד מקנקן והושיטו לה.106
נטלה את הפרח בידה הנעולה כסיה שחורה וחמקה מן הביתן. הגנן הביט אחריה אגב דשנו את אפר מקטרתו. חלונות הראווה בלעו את בבואתה.
הארץ, 27.3.36107
