א
שלושה צללים שוטטו בערפל ששפע, מפויח מן המעשנות, שסתם במטליות צהובות את החלונות, שזחל על הגגות כחתולים רטובים, שהחליד בשלכת הערמונים, שטרף קרעים מן השמים הנמוכים.
שני הצללים היו מיוחס – סוחר היערות, בורשטיין – בעל הטחנה. זקניהם טמונים בדשי האדרות, גיששו במקלותיהם בכיכר השוק.
הצל השלישי היה יוסיל המשוגע. זה דילג על מפתני החנויות, דרך על כלבים מצונפים ומישש את המנעולים.
מן הערפל המתגנב הזדקר צלב הכנסייה ששרפנל עיממו. שני ראשי העדה הרימו את גבותיהם אל הצלב המעוקם כמקור עורב, והתאנחו. מפרק לפרק השתרטט גג אזובי, הבהבו מאשנב עלייה תפוחי חורף על מצעות תבן, התלכסן קילון הבאר תלוש הדלי, הבליח הגג המשולש של בית הכנסת, או שצלו של יוסיל התפצל ועמד לפניהם צובט את תשחורת זקנו. ״יוסיל, מה אתה עושה בחוץ?…״ שאל מיוחס.
המשוגע התכרבל במעילו הדק והמרופט ובניגון גמרא:
״בודק אני, רבותי, את המזוזות ואת המנעולים!…״
ראשי העדה הביטו אחרי צלו שהשחיר בערפל כנר, והנידו את ראשיהם:
״שומר ישראל, רחמנא לצלן!…״
הם באו עד בית הרב: בחלונותיו הצרים בזכוכיות הפנס השתקפו שני אריות העץ שרבצו על משקוף בית הכנסת. עלו במדרגות הרעועות, שנסתיימו בפרוזדור גדוש ״שמות״ שנתגבבו אולי על איזה ״גולם״, נכנסו114 למין קיטון שבו השתלשלה מסיפונו הנפוח נברשת ברונזה, ששרשרותיה רשרשו בגדילים סמוך לאוזניה החירשות של הרבנית, שהטליאה אותה שעה את קפוטת האטלס של הרב. בירכו אותה בקול רם, וישבו בתוך כורסות הקטיפה שנתעקמו בחלונות אלה, כשעון קיר זה שמחוגיו התוו על הלוח זמנים הפוכים.
״עניות רבנו גדולה מאוד…״ הרהר מיוחס ולעס שערה, כלומר עלה שפלש מיערותיו.
הרבנית הרימה את עיניה מקפוטת האטלס – ראי מעוך זה. יוני העץ המוזהבות שעל כרכוב ארון הקודש לא הביטו בעיניים כחולות יותר.
״מרימ׳ל, את המהם!…״
שני וילאות פלוסין מודלפים סולקו, ראש נערה הציץ. זו היתה הנכדה. הבת מתה בעלומיה מול האריות, הצבאים והיונים המפוסלים. אולי היו אלה מלאכי עץ שהקיפו את הרב בחרבות שלופות ולא נתנו לו להיכנס לבתו הגוססת. התינוקת ענובה שפע סרטים כחולים, צחקה בעריסתה לפרפרים שזרמו מן השדות הפתוחים. לאחר הקבורה, כשנרות האבלות חרכו את הפרפרים, שיעשע הרב את נכדתו שהתייפחה פתאום:
״הרבנית מזיקה לעיניה…״ אמר מיוחס ותלש את גדילי המפה.
הזקנה הנידה את כרבולת שביסה:
״משחילה אני, תודה לשמו יתברך, חוט בלי המשקפיים…״
נברשת הברונזה הצטלצלה: הנערה טיילה בין שעון הקיר, בין קופסת הבשמים שעל הארון, שאצר ריחות חנוטים. וכשהתקרבה אל מחם הנחושת התרומם מיוחס:
״תודה, רבנית, תודה, מרימ׳ל… תה לא נשתה… דבר לנו אל הרב.״
הרב עמד על מפתן חדרו. פניו ארוכים, זקנו מפולג, ואגודליו באבנטו.
״הואילו להיכנס, רבותי!…״
בקיטון הרבנית חרקו משקלות השעון. הנערה הציצה מבעד חלון עקום לתוך הערפל בו החלידו הערמונים, ודלת הרב נסגרה. האורחים ישבו על כיסאות הקש רפויי הסריגות, והרב קם לכבדם. מנהג זה נהג גם בשואב המים ובמשוגע העיר.
גבוה ומגובן דמה הרב לבית הכנסת שנשא שלושה גגות מלאי יונים. בכפות ידיו הרכות כשל כנר החתונות נטל מעל דפי ״יד החזקה״ המוכתמים115 את קופסת הטבק והגישה לאורחיו. מיוחס קם, חילץ את זקנו מרשי אדרתו, וכשהטבק שחפן נושר על הרצפה אמר בקול רועד:
״רבי, שמענו כי הקוזאקים עומדים להיכנס שנית לעיר…״ הרב ביסס את קצוות זקנו, צופף את גבותיו, והשיט את קופסת הטבק על דפי הרמב״ם.
״טיכסנו עצה…״ אמר מיוחס ולפת את מקלו, ״עד יעבור זעם יסתתר הרב ביערי…”
בורשטין השתקן נעץ את עיניו בגמרות שהצטופפו כתף אל כתף במדפים. הרב שוטט מן הדלת אל החלון שממנו הביט ארבעים שנות כהונתו על הגגות האזוביים, על הסנוניות שקיננו באשנבי בית הכנסת, התיר את אבנטו, חזר והתירו מסביב למותניו, ונשתהה לפני מיוחס.
״כל זה למה, אה ר׳ מיוחס?…״
הלה הוריד את עיניו על זקנו.
״כי אין לנו לתת עוד פעם כופר… העיר נתרוששה… גם היערות שלי עומדים אבלים… ומי יודע אם חייך, רבי, לא תלויים לך מנגד?…״ הרב בגבו הצר לקיר הספרים, לקיר הדורות:
״ולמה לא אהיה כופר עדתי?… למה יקרתי בעיניכם מכל עדת ישראל?…״
שני היהודים החווירו, ידי הרב רטטו, דמותו התארכה – אילן זקן עטוף בטלית. מיוחס גמגם:
״רבי, עליך לציית הפעם לקטנים ממך!…״
הרב סילק את ידיו מעיניו.
״אם גזרת המקום היא שאקח עלי חובת גלות בזקנתי!… – ולאחר רגע: והרבנית, מה תהא עליה?…״
״הרבנית,״ אמר מיוחס, ״תישאר עם אשת השמש – אמתלה שמחמת חולי יצאת לעיר מרפא…״
דממה. הרב פיזם ניגון, ניגוד זה שהתדפק בדמדומי הבוקר על תריסי העיירה המוגפים.
״רבותי, הריני מציית לכם בתנאי שמרימ׳לה נכדתי תלווה אותי…״ ובנהימה ביישנית לתוך זקנו: ״היא בחינת בן טיפוחי…״
לאחר שעה. הערפל היה כה צהוב שהיתל במוך את השמש – אתרוג116 מכורכם. מכורבל בפרוות כבשים, מקלו בידו, פנה הרב מעל מפתן ביתו אל הישישה, שידיה המגוידות רטטו על המזוזה:
״רבנית, היי שמחה בזוכרך אותי…״
״כמוך, אתרחק מן העצבות… בעזרת השם עוד נתראה פנים אל פנים!…״
זו התייפחה על צוואר נכדתה, שעטופה היתה בסודרה המשיי האכול עש.
ארבעתם שוטטו בערפל, ארבעה צללים בעיר נעולה. ליד גשר עץ שבנחלו השתכשך אווז המתינה להם עגלה שמוטת מכסה. דשא העגלון הפנה להם את פניו הדוביים, וכשנתכווצו בתוך העגלה הצליף על סוסיו. כשאלה התחילו לדשדש בערפלי השלכת, הגיחה מאיזו חורבה דמות ורצה אחרי העגלה. זה היה יוסיל המשוגע, שפילס אתם את השדות המדומדמים, תלש את תשחורת זקנו וחייך. עם קריאת הינשוף הראשון הגיעו ליער. לבנים הקיפו את הבית החבוש אלומות קש, והלילה אטום היה.
ב
הבקרים היעריים של הרב הזקן היו כך: כשהשמים התערטלו מלילם היה הוא מתעטף בפרוות הכבשים, ניגש לחלון, מסלק את וילאות הנייר ומביט בעורבים שהתנועעו על אמירי הלבנים. היה עובר את חדר נכדתו האפלולי משערה, משנתה, ובעומדו על סף הבית היה רואה אולי את שכווי הזהב על רכס עננים. היה נוטל דלי, דלי מעובש, ומשלשלו בחבל לתוך הבאר. אותה שעה היה יוצא ממלונתו הכלב הפודל, שערו המקורזל רטוב, ורצוץ מזקנה התמתח לרגלי הרב והמתין לברכתו. לאחר ילדותו ראה הרב בפעם הראשונה את קלסתר פניו במי הבאר. האם השתקף בגגות האזוביים של עיירתו או פני יהודי מפויח זקן – אספקלריה הם; הוא חייך לדיוקנו הירקרק שצף על מימי הבאר. העלה את הדלי, נטל את ידיו, רחץ את פניו וזקנו, ושפשף באצבעות לחות את גבותיו המרופטות של הכלב. משהפטיר ברכה ראשונה נתמלאה החורשה ציפורים. במקום השמש חלוד הקול צייצו מאות מקורים – אמן. משסיים הרב את הברכות תבעו הציפורים מזונות. כיסי פרוותו העמוקים גדושים היו פירורי לחם ופיזרם לציפורים.117 ואלה שנתקפח חלקן היו צובאות על ספודק הפלוסין המעוך של הרב, הכו בכנפיהן ותבעו עלבונן.
״אתה עד, אבא שבשמים,״ הרים הרב את גבותיו כלפי העננים, ״שהצדק לא בידי אנוש הוא…״
לאחר ששתו מדליו התעופפו ללבנים וחזרו על ברכות הרב: זה היה קמרון בית כנסת רונן. לאחר שביקע הרב בגרזן קהה גזרי עץ מסוקסים, חזר לחדרו כשהפודל מתחכך בשולי פרוותו, ובפזמו פסוקי תהילים התעסק בהבערת אש בפורנת ברזל. בחדר הסמוך, שלבנים השירו לתוכו את סתוון, התעוררה הנערה לפיזומו של הרב. אם לא היו לה בובות בילדותה – שירי ערש עצובים של סבא היו לה. כרבלה את שערה, כרבלה את גופה: ״בוקר טוב, סבא!… פתח קצת את הדלת!…״
הציפורים חדלו לצייץ רגע, וחיטטו בנוצתן.
״בוקר טוב, תינוקת, הקדמת להקיץ!…״
הנערה חשפה שלא במתכוון זרוע צחורה בחדר האפל:
״סבא, פתח את כל הדלת, אני רוצה קצת לפטפט אתך…״
הציפורים התחילו להצליף את ציוציהן על החלונות, כגשם את סילונותיו, והרב רטן:
״תינוקת, השחר הוא לטיהור הנפש, ולא לשיחות בטלות.״
אבל קול הנערה היה רך יותר מציוצי הציפורים:
״סבא, בשעת טיהור הנפש אסור להתאכזר!…״
הרב גירד את ערדליו המעובים וסילק את הדלת:
״תינוקת, תינוקת, זה הגמול על הפינוק המופרז שנהגתי בך!…״ כשהדלת סולקה ראתה את דמות הזקן קפואה אצל החלון, אצבעותיו באבנטו, דלי המים מוריק לצדו והפודל לרגליו. חיוך הוצת בשערה והרהרה: ״עצבותו של סבי, המזוגה חדווה הזרה לי, שיבתו האביבית מעידות שמשורר גדול הוא… ושסבי משורר גדול יודעות כל חיות העץ שבבית-הכנסת… יודעות ציפורים אלה ואני…״
אותו רגע הגיח מתוך החורשה יוסיל המשוגע. הלילה פעפע מתוך עיניו, מתוך שערו, ניגש לחלון הנערה – אפל היה, תלש את תשחורת זקנו וחייך. ניגש לחלון הרב – אפור היה, תופף עליו.
״רבי, רבי!…״
הרב נתחלחל, קרע את גבותיו. המשוגע פיזם בניגון:118
״רבי, עולם זה דומה לפרוזדור, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין!…״
המשוגע התרומם על מריש שבלט משולי הבית, הראה את פניו הסגופים,
את עיניו הדולקות:
״כדי שתיכנס לטרקלין, רבי!…״
וברח לתוך החורשה הגשומה ציוצים.
״סבא, נדמה לי ששמעתי קול!…״
״לא כלום, תינוקת!…״ התעטף בטליתו, ושלשל את העטרה המרוטה עד לזקנו.
ג
שומר היער ואשתו גרו בבקתה סמוכה. שמו היה לייבוש – זקנו מפותל כשיח קוצים, מצחו זעיר כפס דשא בין עץ לעץ, ולבו פשוט כזה של שור. שם אשתו – אטה. פטפטנית כטחנת המים שגלגלה השיר כל שיניו. כשהיו באים לשוק העיירה לקנות עטרן למגפיים, נרות להדלקה, היו מתקבצים סביבם כל בטלני העיר, מלכסנים את הראש ומתלוצצים:
״הי הי הי, לייבוש, חנוכה מן התורה מניין?…״
או:
״הי הי הי אטה, כמה נרות מדליקים בתשעה באב?…״
והם היו בורחים אל היער, אל גשמיו, אל פטריותיו ואל קדרות החלב הדשנות.
האישה ילדה שני בנים, גרמו עוונות, והם מתו בנעוריהם. את האחד הכה הברק בשעה שהסתתר תחת תרזה, מגפיו על שכמו. השני טבע בנהר. אנשי הכפר אמרו שזו היתה שדת מים שמשכה אותו לתהום. והאישה ששתתה מכוס הייסורים חייתה בפחד תמיד מפני בעלה שהטיל עליה אשמת מות בניו, והיה מנופף עליה גרזן בשעה שרעם היה מסתחרר כעוף טורף מעל צמרת היער או בשעה שהנהר כרסם את הסלעים.
עם בוא הרב ונכדתו ליער נקרעו הקורים שעכביש ירוק ארג מסביבם. כשהנערה היתה משוחחת אתם היה הוא, לייבוש, מפקק את פיו בזקנו; והיא, אטה, היתה מכה בריסיה כתרנגולת זקנה. כשהנערה נעלמה בין119 האורנים – אולי היתה היא הכלה המיועדת לשני בנים – היה לייבוש חולץ את זקנו ורוטן:
״ראית אותה, אטה?…״
״כן…״
ובראותו כי היא עומדה ומביטה בפנים מטומטמים, חרק בשיניו: ״החתולה חכמה ממך!… החתולה ממליטה גורים ושומרת עליהם…״ האם האומללה שפשפה בסינרה את עיניה:
״לייבוש, אל תחטא בפיך… צדיק יושב בביתנו!…״
הוא הלך בצעדים כבדים אל הבקתה, נטל משם את הגרזן וחטב בו את צלעותיו המעוקלות של אלון.
ד
צבי עייף היה הרב. צבי שלא מפוסל היה בעץ אגוז, אבל מדלג היה על העננים המצוירים על סיפון בית הכנסת. כאן, ביער, כשהסתיו תקע בשופרות הציד, קיפל הרב את ידיו השקופות, עצם את עיניו ונרדם. אבל לפני זה היו דמדומים, דמדומים עם שמש פלוחה.
הרב נכנס לחדר נכדתו שישבה מול היערות מכורבלת בסודר הסבתא: ״תינוקת, נלך לראות את היונים!…״
הם באו לשובכים. את גגותיהם נשא הרוח, היונים – רובן נמלקו, והנשארות הגו מצונפות.
״תינוקת, משול גורלן של יונים אלה לגורלה של כנסת ישראל!…״
ירד במשעול אל הפלג שזרם בין צפצפות. ישבו על אבנים והציצו לתוך השדות הכסוחים שהסירה שבורת כנף דידתה בהם. אותו רגע הגיח יוסיל המשוגע כמתוך איזה עץ, תלש את תשחורת זקנו ואמר בקול פחדים: ״רבי, דלקה נפלה בשמים!…״
הרב הזדעזע וחילץ את אצבעותיו מאבנטו:
״יוסיל, מה אתה עושה כאן, ביער?…״
״משביע אני, רבי, את השדים והלילין!…״
וברח לתוך הלילה שנפל לתוך היערות. הם שבו לבית שבו הבהב נר, הנר היחידי ביערות אלה.120
עם דמדומי אותו בוקר, כשלייבוש נשתהה ליד חלונו של הרב, לא קלטה אוזנו, שהיתה קולטת את פסיעת טלפי הארנבת על הדשא, את הפיזום העצוב. הרים את ראשו, ומבטו נתקל בינשוף שדמם על ענף בעיני צדף. דמו קפא. נטל אבן וקלע בעוף. האבן צנחה על כנף הינשוף שפלט יבבה וטס משם כחתול מעופף. פחד תקף את שומר היער. כשברק הכה בלילה רחוק את בנו, יילל ינשוף כל הלילה מתחת לחלון הבקתה. צעד על קצות מגפיו והציץ לתוך חלון הרב. באפלולית הלבין סדין, הלבינו ידיים, הלבין זקן, הבהבה פתילת נר וכבתה.
לייבוש ברח לבקתה. אשתו נחרה כלפי הקיר. טלטל אותה בכתפיה:
״אטה, קומי… הוא… הוא מת!…״
האישה גירדה את אניצי השער האפור שבלטו משביסה, ועיקמה פנים בכייניים. בעוד רגע היתה מכורבלת בפרווה קרוחה, נעולה מגפיים נוקשים, ונגררה אחרי בעלה.
בינתיים נתמלא היער ציוצי הציפורים, יצא הפודל ממלונתו, ושלושתם לטשו אל חלון הרב המאפיר. לייבוש בעט בכלב ורטן:
״אטה, מה את עומדת כגולם!… לכי אליה!…״
האישה טפפה במגפיה, נכנסה לחדר הנערה, וסירקה באצבעותיה היבשות את שערה. הנערה רטטה, פקחה את עיניה וראתה את פני העץ של האישה שדמעות נזלו בחריציו. זו גמגמה:
״הוא… הוא מת!…״
לייבוש, פיו מפוקק בזקנו, הלך לרתום את הסוס. שתי הנשים הורידו את הנפטר על הרצפה, ביסוחו בסדין, הדליקו נרות למראשותיו, וציוצי הציפורים נשרו לתוך בכיין.
מן היער שציפוריו נתייתמו הלכה הלוויה. סתיו היה בעולם, סתיו עם כתמי שמש על הגגות האזוביים, עם עורבים על גגותיו של בית הכנסת.
וביער עמד לייבוש, וגרע בגרזנו אלון מעוקל. שנים על שנים גידעו, והיום הפילו. והאלון בן המאה נפל אחורנית והטיל את צמרתו הכבדה על כתפי הלבנים.
הארץ, 31.7.36121
