התרנגול השחור
משהו אחרי חצות לילה. מאחרי יפו רוטן הים כחתול כי המגדלור מסנוור את עיניו. רק אונייה אחת משרטטת את שלדה על גבי שטיח הכוכבים כטווס שחור. הקזינו – פיל אבן זה שעזב את פאריז, נדד בכל חופי ים התיכון, רוחץ כאן את רגליו המתפוררות. גמלים אחדים נוכרים בקונכיות כאילו היו גנוזות בהן פנינים.
ודממה. זו הדממה שבה מציתים את הסיגריה האחרונה מול חלון כחול, שבה מטיילים בחור ובחורה על פני כביש סהרורי, שבה מייבב צלו של תן רחוק, שבה פולט הרדיו את ריקודיו כבושי את שיניו, שבה פותחים אנו את הסיפור.
כרם התימנים מסויד ירח. החמורים בצלו ממשלים משלים. ואשנב נפתח, ויד מגוידת שולחת תרנגול החוצה. זהו תרנגול שחור עם כרבולת אדומה. התרנגול מדדה מגב חמור אל גב חמור ועולה על גג מלוכסן. שם הוא משטח כנפיו, מתנודד כאקרובט על גבי חבל, עוצם עיניו ומפליט מין צפירה דקה.
אל תאמינו בקסמים שחורים, אם כי התרנגול שלנו שחור הוא! אותו ים עם האונייה-הטווס, אותו פיל אבן ואותם הגמלים הנוברים בקונכיות.
מן האשנב משתרבב ראש. כל אמני ״בצלאל״ גילפוהו בנחושת, בכסף, חרטוהו בעץ זית.
״שומר מה מליל?״ שואל הראש.
התרנגול מתנודד כאקרובט על גבי חבל, פוזל כלפי המגדלור ופולט צפירה דקה.122
האשנב נסגר – ואנחנו במעונו של סעדיה המכשף. מן התקרה בצורת כרס משתלשלת מנורת שמן. צלו של סעדיה מרקד כתיש על גבי הקירות. במין כוך מוגף וילון ישנה בתו מזל. מחר, לאור השמש, נראה אותה. סעדיה מגרד את זקנו, הדומה לצבר מרופט ומקשיב. הדממה כנ״ל. סעדיה מתארך. צלו משתבר להמון צללים, המשתלבים ומרקדים על גבי הקירות כעדר תיישים.
סעדיה מתעטף בטלית, כורך את הציציות מסביב לאצבעותיו. אחר כך רודה הוא מתחת המיטה קדרות חול, מריקן על הרצפה, קורס קפול רגליים, מתחיל לסנן את החול בין אצבעותיו המצויצות, ולוחש שברי פסוקים.
כשפים, החול נהפך לזהב!
זולת הירח, שקבע את פרצופו באשנב, לא ראה איש מאתנו את הזהב שנשפך כל הלילה כמים בין אצבעותיו של סעדיה.
כשהטווס השחור מווריד על הים הירוק, ועינו הפוזלת של המגדלור כבויה, עוברת צמרמורת בזהב, והוא נהפך לחול, וסעדיה נהפך לאביון, הפושט יד, בצלם של ״כוכבי״ הקולנוע, היודעים קסמים יותר עזים. קם, פותח את האשנב וקורא לתרנגול השחור, המדדה אליו מן הגג המלוכסן.
מזל
היא פזלנית בשתי עיניה: באחת מביטה היא על יורש העצר של תימן, בשנייה – על הבחורים ה״שיכנזים״.
״מזל,״ נוזף בה סעדיה, ״בת ישראל לא ׳סריכה׳ לשקר בעיניים!״ שערה מקורזל כדרדרים, היא סורקתו בשבר מסרק ועונדת לו סרט כתום. כשהיא מעבירה את ראשה המקושט בין הסמטאות – הנשים, דדיהן בפי התינוקות, צובטות זו לזו:
״אסתר המלכה הולכת!״
חורף שלם התקשטה מזל, סירקה יום-יום את דרדרי שערה, הלבינה לחייה בקמח, שמה פיח גפרורים בריסי עיניה, העמיסה על צווארה מחרוזות של זגוגיות, רכבה ברחובות על גבי חמור וחייכה(חיוכה של מזל מתוק יותר מתאנים מבושלות בדבש, מחלבה, מתמרי דמשק). היא חייכה אל רודפי האקזוטיות בשיניה, שאינן קצובות כעדר העזים, אבל לאסתר123 המלכה בחרו בחברתה, שחנה של תימן הנסוך על דקלים המנמנמים מול ברכות ליליות היה נסוך גם עליה.
מזל התייפחה באותו ליל פורים, שבו זרע צפלין קונפטי על גגותינו, שבו שברו הג׳זים את לבה.
סעדיה, שראה בצער בתו, מרט את שערו.
״לו ׳רסה׳ סעדיה, היית את, מזל, יפה מאסתר המלכה, זיכרונה לברכה…״
״עשה, אבא, עשה!״
הציץ באשנב:
״לא אפשר… בלילה זה גם לירח ׳פרסוף׳ של לץ!…״
בינתיים הגיעה מזל לחופה. וחופה אין, וחתן אין, ומזל אינה סורקת עוד את דרדרי שערה ואינה עונדת לו סרט כתום.
התקין סעדיה קמע למזל – טמן בו את הקסם של מלכת שבא ואת החן של רחב הזונה. תלה אותו בצווארה של בתו, ואמר לה:
״הביטי אל הבחורים!…״
עמדה מזל על הסף וקרצה בעיניה הפזלניות. חמור, שהתגרד בקיר, הוקסם מעינה האחת ובא אצלה בדהרה. לב רך למזל, וליטפה את אוזניו, שהתנועעו בעליצות. תיש שחור, שכרסם קלחי גזר רקובים, הוקסם מעינה השנייה. רירו על זקנו בא אל מזל, ראה את החמור גונב ליטופים, נגח בו באחוריו. השיב לו החמור בטלפיו האחוריות. התהפך התיש, וקלח גזר נשר מבין שיניו. כעכע, נענע בזקנו, ותקע את קרניו בבטן החמור. מזל נבהלה מקנאת הבהמות, דרדרי שערה הסתמרו, ובעמל רב הפרידה ביניהן. החמור חזר להתגרד בקיר, והתיש חזר אל כרי קלחי הגזר.
עמדה מזל על הסף, מיששה את הקמע שעל צווארה ובכתה.
״מזל,״ התאנח סעדיה, ״אין לך מזל!…״
רחמים – מוכר עיתונים וחכם
למה מתרוצץ רחמים יחף מפנס אל פנס?
״דומה אני,״ ופניו המקומטים כתאנה מחייכים, ״לאות, לאווזיו של הקב״ה!…״124
״רחמים, מה היום בעיתון?״
״ברנרד שו מתלוצץ!…״
״רחמים, מה דעתך על היילה סילסייה?״
רחמים זוקף שתי אצבעות:
״סבתא שלו חכמה היתה… הוא, מלך טיפש!…״
״והיום, רחמים, מה בעיתון?״
״פרופסור פיקאר העלה לסטו-טוספרה את בלעם הרשע!… אסור לעוף עד לרקיע השביעי…״
״והיום, רחמים, מה בעיתון?…״
הוא תולש את עשב זקנו הדק ומגחך:
״גטה גבו מתחתנת… היא אישה רזה מאוד…״
בשבתות – רחמים מתהדר: גרביים אדומים נוזלים לו על גבי נעליו, מעיל נשור כפתורים על כותונת ארוכה, ומטפחת משי לבנה כורכת את צווארו, מפצח פיסטוקים, ומסביר לזקנים המתכרבלים על המפתנים את דרכי הפוליטיקה העולמית.
״העיקר,״ אומר הוא, ופניו המצומקים זורחים מתחת מצחת כובעו ומתוך קפלי מטפחתו, ״העיקר הוא הדיפלומטיה…״
״מה זה?״ משרבבים הזקנים את צוואריהם הדקיקים בצווארי בנות יענה מרוטים.
רחמים ממצמץ בשפתיו:
״זה מין משחק, הדיפלומטיה… למשל, אתה הולך פה, אני הולך שם…״
והוא מדדה כמה צעדים לכאן ולכאן.
״ככה…״ מורטים הישישים את זקניהם הצנוניים, ״חכם רחמים.״ רחמים מתבייש ומחלק פיסטוקים לתוך ידיהם המגוידות.
רחמים הוא שכנה של מזל. אך מכיוון שפוזלת היא, נופלים מבטיה תמיד לצדדים, ואינם פולחים את לבו.
אבל סעדיה המכשף, שאינו פוזל, ראה שבתו מביטה על רחמים כיאה לבת ישראל צנועה.
יום אחד, בשעה שאיננה לא יום ולא לילה, כלומר בשעה שהשמש חוזרת בשולי האופק כקבצן על דלתות נעולות, ואינה יודעת באיזו מהן להיכנס לים, בשעה שהחמור שולח את געגועיו אל הגגות – ניגש סעדיה125 אל רחמים, שישב על אבן, ערמת עיתונים על ברכיו, והתבונן אל רגליו המרופשות.
״רחמים,״ אמר אליו סעדיה ומצמץ בעיניו הקוסמות, ״מה בעיתונים האלה?…״
רחמים זקף בו עיני זיתים לא טריים:
״לא כלום… גטה גבו שוב מתחתנת…״
סעדיה הקיש אצבע באצבע:
״כולם מתחתנים… ואתה, רחמים?…״
קשה לומר כי הסמיק רחמים, שהרי בפני התאנה שלו לא היה מקום לאודם.
״לא ראית את מזל?״ שאל סעדיה סתמית.
הפעם הוריק רחמים.
״רחמים,״ אמר סעדיה בקול צרוד, שבו הוא משביע את התרנגול השחור ואת החול, ״רחמים, חכמינו, זיכרונם לברכה, אמרו: בן שמונהעשרה לחופה…״
״אמרו…״ נענע רחמים בראשו, ומרט את העשבים הקלושים מסנטרו. סעדיה התחיל לכחכח:
״ואתה, רחמים, עמדת כבר תחת החופה?…״
״לא,״ חייך רחמים.
סעדיה פרש ידיו אל הגגות:
״גם מזל עוד לא עמדה תחת החופה…״
״מזל!…” זקף רחמים את עיניו.
״כן, מזל!… אתה ומזל זיווג נאה כמו שכתוב…״
״אני ומזל חתן וכלה?…״
״כן… חתן וכלה!…״
״היהיהי״.״ נענע רחמים את זקנו הצנוני ועפעף בריסיו. ״ויש נדוניה למזל…” גלגל סעריה את עיני המכשף, ״זהב יש…” ״זהב!… זהב!…״
סעדיה הביט לכאן ולכאן והתכופף אל רחמים:
״בלילה, אחר חצות, אראה לך את הזהב, אבל עפר לפיך!…” זקף סעדיה אצבע.
״עפר לפי!״ נענע הלה בראשו.126
ומוכר העיתונים פרש לפנסים להכריז על פיהוקיו של מיניסטר זה ועל שיהוקיו של מיניסטר זה, וסעדיה בישר לבתו:
״מזל, מזל טוב לך!״
הנערה התחילה להתחנחן, מיתחה בשבר המסרק את דרדרי שערה, וצמצמה את פיה.
״ומי החתן שלי, אבא?…״
״רחמים…” השיק אצבעו למצחו. ״חכם רחמים!״
עיניה של מזל התחילו לפזול בפזיזות כשני חתולים הרודפים זה אחר זה.
״לא ׳רוסה׳!״
סעדיה הניף עליה את מקלו:
״יאללה, יא ׳אסתר המלכה׳!״
ומזל ברחה בבכי החוצה.
בחצות הלילה שלח סעדיה את התרנגול השחור מבעד האשנב. זה דילג על הגג המלוכסן, פרש כנפיו, התנודד כאקרובט על גבי חבל, פזל אל המגדלור של יפו, שפזל אל האוניות, שפנסיהן פזלו אל הכוכבים. אז קם סעדיה המכשף, התעטף בטליתו, ענד את אצבעותיו בציציותיה, ונכנס אל החצר הסמוכה, שבה נחר רחמים בעיניים פקוחות. סעדיה משך באוזנו. זה עצם את עיניו:
״שדים!… שדים!…״
סעדיה שם כנף טליתו על פיו:
״ששש… זה אני, סעדיה… בוא!…״
רחמים הלך אחריו כמוכה ירח. תחת התקרה המתנמכת ככרס שפך לפניו סעדיה את קדרות החול וציווה למששו:
״מה זה, רחמים?״
״חול!״
סעדיה נענע את אצבעותיו המצויצות כלפי הירח שגיחך באשנב: ״ועכשיו, מה זה, רחמים?״
״זהב!… זהב טהור!…״ והתחיל לכרכר בכותונתו כגדי שהלבישוהו כותונת.
״ששש… בליל החתונה נעשה ׳חסי׳ לך ו׳חסי׳ לי!… אבל עפר לפיך!…״ ״עפר לפי!…״127
״עכשיו צא!״
בחוץ שפשף רחמים את עיניו, התגרד, אבל כשראה את התרנגול השחור על הגג, נבהל וברח לחדרו.
החתונה
כקיתון בשמים התנפנף כרם התימנים מעל הים התיכון. הירח סייד את הבתים והכחיל את צלליהם, וחליל, תוף ומנדולינה הרקידו את הבתים על צלליהם:
״ישמח חתן וכלה!… ישמח חתן וכלה!…״
החתן – את פני התאנה שלו בלע הקסקט המשובץ, נשארו לו פאותיו שהוא סלסלן בשמן זך, וזקנו הצנוני שנר מחרכו.
הכלה – ראשה מסורק כראש נסיכה חבשית, עגילי זהב באוזניה, על צווארה מחרוזות זגוגיות, צמידי כסף בזרועותיה, ועיניה פוזלות הלילה ישר על חתנה.
החברות השושבינות מחייכות במניפה צבעונית אל הכלה.
והחליל, התוף והמנדולינה: ״ישמח חתן וכלה!… ישמח חתן וכלה!…״ דודה כרסתנית של רחמים מגישה לאורחים על גבי טס קלוע תופיני דבש. דודה רזה של מזל מגישה לאורחים בוטנים טורקיים וגרעיני אבטיח שייבשה בעצמה. מזמן לזמן מצניחה מזל את ראשה הסרוק, כראש נסיכה חבשית, על כתפה של אחת השושבינות, ואלה מפזמות זמר עתיק המבושם עצב לילות תימן.
״ראיתן השבוע את לורטה יונג?״ שואלת מזל.
״ראינו!״ עונות השושבינות.
״כמה שילמת בשביל הגרביים?״ שואלת מזל.
והשושבינות מפשילות משהו את השמלות הכחולות, הוורודות, ומראות את גרבי המשי. והתוף, החליל והמנדולינה:
״ישמח חתן וכלה!… ישמח חתן וכלה!…״
״של מי המנדולינה?״ שואלת מזל.
והשושבינות בעצב קל:
״של זכריה, המנדולינה…״128
ומזל מניחה את ראשה הסרוק, כראש נסיכה חבשית, על חזה
השושבינות.
״אוסקוט, החתן דורש!״
רחמים עלה על כיסא. התינוקות מכתירים אותו בנרות. הוא תולש את עשבי סנטרו ופותח:
״ויהי בימי אחשוורוש…״
צעקה. אישה הרה התעלפה כי הירח הביט עליה מצד שמאל.
״אוסקוט, החתן דורש!״ מכים מצחצחי הנעליים בידיהם.
״…ואת שבעת בני המן תלו על עץ!…״
והתינוקות עם הנרות חורזים מפה לפה את שמותיהם:
״את דלפון ואת וייזתא!…״
כשהם מסיימים מסלסל סעדיה:
״לחופה!… לחופה!…״
והתוף, החליל והמנדולינה:
״ישמח חתן וכלה!… ישמח חתן וכלה!…״
בין הסמטאות המלוכסנות מתנוססת החופה, ואריה קרוח זוחל עליה כחתול. יוצא החתן, הוא רחמים. בסתם לילות הוא מתרוצץ יחף מפנס אל פנס, הלילה הוא צועד בנעליו החדשות והגדולות כעל קביים, והשושבינים מכים לפניו בידיהם. יוצאת הכלה, היא מזל. ראשה סרוק כראש נסיכה חבשית, ופוזלת אל כל הכוכבים, והשושבינות מפזמות לפניה בקול הערב בעיניהן, כחיובן. דולקים הנרות בידי התינוקות ואינם מבליחים: סימן טוב! וקול הרב הולך ומסתלסל כתמר זה עד שמגיע לצמרתו העמוסה אשכולות פרות. והתוף, החליל והמנדולינה: ״ישמח חתן וכלה!… ישמח חתן וכלה!…״ עד לאחר חצות הלילה התנפנף כרך התימנים כקיתון בשמים מעל לים התיכון בתוך נרות דולפים, בתוך זמירות, שתוגתן דבשית היתה, בתוך ירח, שקישט את בתיו בתכשיט עתיק משובץ עיני הנערות השושבינות.
תרנגול שחור או לבן?
השחר רחוק עדיין באונייה. תרנגול מדדה על גבי הגג המלוכסן, פורש כנפיו ומתנודד כלוליין עייף: עוד מעט ויגלוש לתוך הים. שני צללים129 מתנועעים בחדר שבו דעכו כל נרות הכלולות. עטוף בטליתו, מסנן סעדיה באצבעותיו המצויצות את החול.
״חול פשוט!…״ לוחש רחמים.
״ששש… עפר לפיך!… הבט, אם התרנגול השחור על הגג?״
״תרנגול!…״ מחוויר רחמים.
״כן… תרנגול שחור!…״ ממלמל סעדיה.
רחמים פוסע אל האשנב (הוא חלץ את נעליו החדשות, שהעיקו על יבלותיו). ״כן… תרנגול על הגג… אבל תרנגול לבן, ולא שחור!…״
סעדיה קופץ כעקוץ עקרב:
״תרנגול לבן אתה אומר ו… הוא היה שחור ולא לבן!…״ ומטיל את צלו על האשנב: אמנם, על הגג עומד תרנגול לבן כשלג(הירח הוא שהשליג עליו).
סעדיה המכשף מביט רגע על ערמת החול, רגע על חתנו רחמים ומתאנח: ״מחר בלילה יהיה זהב… מחר יהיה התרנגול שחור…״
רחמים מסלסל את פאותיו בכעס:
״לבן הארמי אתה!…״ ובורח לחדרו שבו מנמנמת מזל, שראשה סרוק כראש נסיכה חבשית. בשתי אוזניו של רחמים מתחילים לפזם התוף, החליל והמנדולינה:
״ישמח חתן וכלה!… ישמח חתן וכלה!…״130
