א
אם ההרים גמלי שחם, נודדים מרוח אל רוח וגומאים את השמש – כי כהו עיני יצחק.
אם הכבשים משבצים בצחור ושחור את מדרונות הבקעות – כי כהו עיני יצחק.
אם הדקלים טופפים מעופרים לתהומות, ומשירים את הפרות מטנאי צמרותיהם – כי כהו עיני יצחק.
אם הזיתים מבריכים את עצמם, מוסקים זה לזה את העוללות – כי כהו עיני יצחק.
אם היום מיתמר בצללים, והלילה מבליח – כי כהו עיני יצחק.
אם אדרת הנחושת השעירה נתאפללה על גופו של עשיו – כי כהו עיני יצחק.
אם תכלת פרחה בתלתלי יעקב, ומצחו קורע את השחר – כי כהו עיני יצחק.
אם רבקה אינה גולשת עוד ממרדעת בכרה, וצעיפה עד נזם אפה – כי כהו עיני יצחק.
ב
ורוחות אבק בקפליהן, מקלותיהן בלים – יושבות על פתח האוהל של יצחק.136
״עשיו, בני!״
והרוחות מוסרות את הקול זו לזו: הסלעים שורקים, האיילות שומטות דדיהן מפי עופריהן היונקים.
והוא בא: עם ריח ההדים בזקנו, עם לילה ולילה בשתי עיניו, עם קול הקרן הסדוקה.
״הנני, אבי!״
ויצחק מרים את ידיו – עדרים גולשים מבין אצבעותיהן. מרים את עיניו – השמים שעירים בעננים.
״הנה זקנתי, בני!״
המים שרים בבארות, ועשיו מכה על שוקיו הסלועות.
״הנה זקנת, אבי!״
יצחק סומך ראשו על הרוחות, אבל מקלותיהן בלים.
״ואת יום מותי לא ידעתי, בני!״
והנשים רוקמות באוהלים, ועשיו רוקם את זקנו.
״ואת יום מותך לא ידעת, אבי!״
ויצחק רואה את הדבש נוטף משולי הקדרות, רואה את הבכורות נושרות לתוך פי התינוקות.
״בני, ימים היו, מצוקי ההרים עלית, מתוך השמש השוקעת עלית, ואשפתך ריקה, והצבי הירוי נם על כתפך, ועיניו הדועכות בעיניך.״
הרוחות צולעות אחורנית.
״בני, ובלילות רדית לי נתחי צלי מעל הגחלים!״
הנשים ליד הבארות שחרות שיר, וכדיהן זולפים מראשיהן, ועשיו חובט בזקנו על חזהו.
״אבי, ימים היו ולילות היו!״
וידי יצחק מגששות בזרועות בנו, המחושקות צמידים.
״בני, שא קשתך, ועם ערב תשוב ורגליך מאובקות בשמש, והצבי הירוי ינום על כתפך, וטלפיו יכו על שוקיך, ואש המדורה תלחך כל הלילה את סף אוהלי, ואפר הגחלים יחם בעצמותי, ונתחי הצלי יהיו דשנים בפי, ובירכתיך לפני מותי!״
וקול הקרן הסדוקה של עשיו שורק:
״הה, אבי! הה, אבי!״137
ג
בין הרוחות עמדה רבקה. הן סוככו עליה בכנף אדרת, בכתף הר.
בפסוע עשיו מעל שטיחי העדרים – אשפתו מלאה, מלתעות עור הנמר שעל שכמו נושכות את עורפו – ירדה אל הצאן.
הכתה כף אל כף בחרדת האם ובצמידי הנערה.
״יעקב, בני!״
הכבשים נתפלגו למשעולים, ויעקב פסע בהם, וידיו מפצלות חליל.
״הנני, אמי!״
וידיה גיששו בקמעות שבשערו, שחידדו את גבותיו, להטו על מצחו, גלשו על לחיו השמאלית ועל לחיו הימנית ונשתלבו בסנטר, שהשמש רטטה בזקנו כבערוגות אפלוליות:
״בני! בני!״
״שומע אני, אמי!״
״מה יפה צאנך, בני!״
ויעקב מביט אל צאנו, ועיניים רחוצות בכחול, בדשא, מביטות בו.
״יפה צאני, אמי!״
״אתה, בני, יפה מצאנך! ועתה, בני, שמע בקולי!״
״דברי, אמי!״
״קח לי מצאנך שני גדיי עזים טובים.״
״גדיי, אמי, תמימים כולם.״
״בני, ואעשה מטעמים למען אביך כאשר אהב בעודנו יושב בצל הדקל, ובנו עשיו טרם יביא לו מחיות הסלעים. ולקחת אתה, בני, את ברכת אביך, ולא עשיו, בני ולא בני, אחיך ולא אחיך!״
ואצבעותיה בנרתיקי הטבעות החליקו על כתפיו.
ויעקב נשא עיניו ששמש ושמש בהן:
״אמי, הן שעיר עשיו אחי יותר מצמר צאני, יותר משיבולי השעורה, יותר מן האדמה הדשואה! ואם ייגע אבי בזרועותי החלקות כמים, החלקות כאבני החלמיש לעת חורף, וזרה קללות על ראשי ולא ברכות, הה, אמי!״
וחיוך, חיוך אשר כרה לפנים גומות בלחיים, צימר את שפתי רבקה:138 ״בני, שב ראש אמך כצמר גדייך הלבנים: כי תאומים ילדתיכם, והלוא יחיד היית לי כאביך, שיחיד היה לאמו – ואקולל עוד קללה!״ ובניגון שיר הערש:
״בני, קח לי שני גדיים מגדייך, את בגדי החמודות עם דמויות החיות שרקמו לו נשיו לעשיו, אלבישך, בצמר גדייך אעטוף צווארך הצח, זרועותיך הצחות, ואת הלחם, היין והמטעמים תביא לאביך בעבור יברכך, בני!״
ד
והרוחות שמו מקלותיהן לרגליהן, התנמנמו בצרצור חרגולים, בזמזום דבורים, בציוץ ציפורים, בעננים קלות.
ויצחק שוכב על המחצלות, והרוחות מנמנמות למרגלותיו. ״אבי!״
לא מקרן סדוקה יוצא הקול, מחליל הוא יוצא, ואצבעות המנגן רצות על נקביו.
״מי אתה, בני?״
והרוחות אוספות את מקלותיהן, ורוממות עליהם בזקניהן המאובקים. ״עשיו בכורך, אבי!״
ועל טס הנצרים: הלחם, שהאש הסמיקה את פניו, כד היין שגביעו צינפו, צלי הגדיים עם ריח העצמות החרוכות.
״אנא, ישב אבי, ויאכל מציד בנו!״
ובלחן הדמום ביותר שבחליל:
״בעבור תברכך נפשי, אבי!״
ויצחק קורע את ריסי עיניו כקרוע שחר מעונן את ריסיו אל מול השמש, כקרוע ליל דולף את ריסיו אל מול הירח.
״בני, השבו העדרים למכלאותיהם? השבו הנערות מן הבארות? היצא הליש אל הדרכים – כי מיהרת למצוא את צידך, בני!״
ויעקב אמר:
״ההיו הדקלים לחלילים, כי הגשתי את פי לגזעיהם, והם ניגנו, והעופר והעופרה ברחו מאמם, שערגה על תהום, ובאו אלי, כי בחלילי הדקלים ניגנתי, הה, אבי!״139
ויצחק אמר:
״הה, בני! לעשיו בכורי קול הקרן הסדוקה, השותת כדם מחזה הצבי הקורס עם השמש השוקעת! גשה נא ואמושך, בני, כי קולך קול ניסן בנקר זמיריו את רימוני הבוסר, בצחק האגוזה, בהתקשט התאנה בפגיה! האתה זה בני עשיו?״
וידי יצחק ליטפו את החיות הרקומות בבגדי יעקב, את צמר הגדיים שעל זרועותיו.
״האתה זה בני עשיו, או האתה זה בני יעקב? כי תאומים אתה לי: לחן החליל, וציורי החיות!״
והרוחות ניערו אבק וגשם מאדרותיהן לתוך עיני יצחק.
״הגש לי את צידך, בני, למען אוכל ממנו, ולמען תברכך נפשי!״ ואת הלחם, ואת צלי הגדיים ואת כד היין הגיש יעקב לאביו. ויאכל יצחק וישת.
ועיניו נפקחו לראות את האור כראות הים את השמים, והיין הכלל את זקנו.
״גשה נא ושקה לי, בני!״
וינה יעקב את שתי ידיו על כתפי אביו, ואת פיו השיק, כפי גביע היין,
לפי אביו.
ויצחק אמר לרוחות:
״ריח בני כריח השדה אשר בירכו אלוהים!״
והרוחות התעטפו בטליותיהן, כי יצחק שם את ידיו על ראש יעקב: ״וייתן לך אלוהים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש!״ עננים לנו בלילה בשדות, ועם שחר נתכנסו בעדרים במערות; ביום קצרה השמש את יערות השעורה בעמקים, ועם ערב השליכה את חרמשה אל בין הכוכבים.
ויצחק קרע את ריסי עיניו, ונופף בידיו:
״אוררך, בני, ארור!״
עצם את ריסי עיניו, ופרש את ידיו:
״ומברכך, בני, ברוך!״
הרוחות חגרו את מותניהן באזורי דרכים, לקחו את מקלותיהן והלכו.
ויעקב הלך אחריהן, כדקל הכופף את צמרתו המבורכת.140
ה
ההרים קרסו, על דבשתם המחופה גיזת תכלת, על צווארם הנובר באפיק, על ירכם שערוד נימרו בשחור ולבן, על כרסם שתיש תלש ממנה את דשאה, על טלפם שחיטטה בדמדומים.
והצאן – צמרו לילי, אפר השמש בעיניו – שטף אל המכלאות תחת ידי יעקב.
ויצחק באוהלו: יינו חתמו, האופל עטפו, ומזלות חנו בעיניו.
ועשיו בא מצדו.
הדם עשן ממטעמיו, מקוטר עשבים שליקטו נשיו, מקוטר הבל פיו של הצבי שהחץ מחצו לחרוב מצטנע בנקיק סלע. והקרן הסדוקה של עשיו תוקעת:
״יקום אבי, ויאכל מציד בנו!״
והמזלות שחנו בעיני יצחק, דעכו.
״מי אתה?״
כלפיד הבליח זקנו של עשיו.
״בנך, בכורך, עשיו!״
הכופפו העצים את צמרתם לשורשיהם, השרטו הברקים את השמים, הגלגלו הרעמים את ההרים באופק, הסחפו הנחלים את הלילה בשטפם? כי גדולה היתה חרדת יצחק.
״מי זה הפליא היום לצוד את צידו? למי זה הפלאתי היום להאציל את ברכותי, ומבורך הוא?״
הירקע התאו בטלפיו כעשיו ברגליו, הייגח הראם בקרניו כעשיו בראשו, היחרוק הליש במלתעותיו כעשיו בשיניו, היצעק הלילה, שירחו נטרף, כעשיו?
״אבי, אבי!״
ויצחק נרתע על מחצלותיו.
״את אחיך בירכתי, ולך מה אעשה, בני?״
לא ילל תנים בכרמים – ילל עשיו:
״אבי, הברכה אחת לך?״
מן המטעמים העשנים עלה הצבי הירוי, שלף את חצו, וברגליים דרוכות שלחו בשכם עשיו, והוא כפף את ראשו ובכה:141
״אבי, ברכני, גם אני!״
בלאט גיששו ידי יצחק על ראש עשיו.
״משמני הארץ יהיה מושבך, כי על חרבך תחיה!״
והרוחות הבליחו כלפידים והדליקו את הלילה בשיאי ההרים.
טורים (2.11.38)142
