(פרק מרומן)
בעשרה גשרים הגיע רובינשטיין למטרופולין האחרונה של אירופה.
בין גשר לגשר שאלתו מישהי:
״למה אתה מסתכל כל כך במים?״
רובינשטיין הוציא את ראשו מצרור תרזות והסתכל בה. בבואות הנחלים הליליים שמעל גשריהם התכופף, שטו בעיניה. הוא מצא אותה בתא רכבת זו, הסוחפת עתה את הערפלים מעל להרי בוהמיה, מעל גגות טירותיה, מעל השוורים החורשים השוקעים בשלכת עד הקרניים. הוא מצא אותה בחצות, בין יערות אפלים, ששער ראשה נוסח ״איזולדה״ האירם.
נפתח בנסיעה: רחוב שעל רקעו מגדל עם אורלוגין כעל פלקט תיור. מאחרי מגדל זה צופרות רכבות.
בפעם האחרונה מטייל רובינשטיין בצל חלונות הראווה כבצלם הידוע של עצי גן. עיניו מצלמות למען אלבום של כיס: כלי עתיקות – אף כי הולך הוא לנוף עתיק יומין; ספרים בכריכות קלף מוזהבות – אף כי הולך הוא לארץ שבה עומדים הרימונים בלבלוב בתולי; דיוקנאות של שחקני הפילם – אף כי המגים של אסיה כבר חייכו אליו.
אגב, אותו ערב ירד שלג. לשלג בוסר זה לא היה אותו הלילך המפדר את העצים בחורף. זה היה שלג לח, שעצבותו נדבקה ברפש אל סוליות הנעליים.
משם בא רובינשטיין לתחנת הרכבת. באולמה אמרו ארבעה פלקטים: הכינורות הצרודים של הונגריה, ימי הביניים של פראג, שלגי הטטרים הכחולים, זהבו הירוק של ים התיכון. ולאחר שקנה סיגריות בסוכת הצעצועים (המוכרת עצמה היתה צעצוע בשמלות עץ מגוונות) – יצא אל143 הרציף. בקחתו מידי הנערה את צרור הפרחים, שבא לחייך לו חיוך אחרון בין קטרים אלה הזוחלים על הפסים בפנסים כבויים – אמר:
״טוב שבאת ברגע האחרון.״
יפה היתה מתמיד בדמדומים אלה, העשויים פיח וריח דרכים רחוק.
וזו – שידה הענודה טבעת תמימה היתה סורקת את שערו בלילות סמוך לעץ שבאמירו היה זמיר; או שהיה רואה יד זו, וטבעתה מונחת על מסעד הקטיפה שביציע האופרה שעל כימתה פיזמו זמירים צרודים – זו שאלה:
״מה תעשה בפרחים שלי?״
הוא ליטף את השער שבצבץ מכובעה ושהשלג סלסלו על העורף, על הלחיים:
״אנהג בהם מנהג אגדה: אפזרם בדרך כציונים ללבך.״
היא חייכה בשפתיים חשוקות, בסנטר חורק. חיוך חורק זה היה צורמו אפילו באשמורה זו של הלילה שבה השעונים האחרונים השתיקו כבר את התיק-תק שלהם. ובנשיקות הפרידה אמר אליה:
״אל תטיילי את הטיולים שטיילנו.״
ועוד:
״שני את חיוכך – אין מחייכים בחיוך מת.״
ועוד:
״הכול בך אשכח, אבל לא את שתיקתך.״
צפירת הקטר. הכרך זע על לילו המושלג, ובין גצי האש נפנפו אליו בייאוש עיניה וידיה.
למי לציית? – לעיניה, לגופה או לאינסטינקט, הקטר? רגע מסיים זה הוא בעצם פתיחה – פתיחה למה?
הנה החורשות הראשונות הידועות לו לפי האורצל.
רובינשטיין מתהלך בתאו כבתוך סוגר. גם המרחקים סוגרים בכותלי חדר. הוא מוריד את האשנב ושואף את האדמה הסתווית. הוא משליך את סיגרייתו הניצתת לתוך אופלן של החורשות – אלה דולקות רק באגדות. בווינה יקנה לעצמו מקטרת. עשנה נותן קצב מאט לזיכרונות. הוא מתבונן לתאו: שומם, בין-לאומי, ומסכה שחורה על פנס הגז. הוא שולף פרח מן הצרור וזורקו לתוך הלילה. ייתכן שזו יושבת עתה בקפה, מול ראי סגרירי, וקליעה סמויה זו מרתיתתה.
מאחד הכפרים עלתה איכרה: נאה לפי לסתותיה הסמוקות, צמותיה144 הדחוסות וחוטמה המופשל. היא אמרה ריח גבינה חריף, ריח תפוחים הלנים בעליית בית קש, והחטא הצורב את הליריקה הפולנית.
ואחד הכפרים בלעה. ואחריה שוב שדות המוצפים לילה, שצרורות לבנים ציינו בו איזו סנטימנטליות, איזו אקוורליות, שיתלוו תמיד לזכרו של נוף זה.
תחנה: מעשנות באופק התלול, ומחרוזת פנסים רטובים ברציף.
מבין המעשנות או מבין רהיטים, המבושמים אתרוגים מדורות, יצאו שני יהודים ונכנסו לתא. ראשו של הזקן, שעטור היה צווארון פרווה, דומה היה לדיוקנו של ר׳ יהונתן אייבשיץ. האברך לצדו תלש את תשחורת סנטרו, והתבייש בפני השדות שלא היו מעורטלים כלל.
רובינשטיין ניתק מן החלון ועבר לפני היהודי הזקן: ״על דיוקן זה אשמור…״ הרהר ויצא אל המסדרון. לימינו – תא: מסכה שחורה בפנסו. ובאורצל זה שכבה נערה על הספסל, נעלי הקאוצ׳וק שלה שלובות, וראשה, הנשען אל כותל, להט בבלונד עז, שקוף כמעט, שנתעמעם רק סמוך לאוזניים, בקליעת הצמות המרופרפות והמכובנות סמוך לעורף.
״איזולדה!״ חייך רובינשטיין, ״איזולדה בנעלי קאוצ׳וק!״
הוא חזר אל תאו. צלו של יהונתן אייבשיץ ובן צלו נעלמו. באוויר נשתייר ריח אתרוגים מדורות.
ניגש אל חלון, שרבב ראשו לתוך השדות ונשתקע בהרהורים: ״זה יהא לילה מוזר, לילה זה שבין הגטו ובין ים התיכון…״
בהיסח דעת חזר אל המסדרון, ונשתהה לפני התא של ״איזולדה״. היא ישבה עתה ישיבה זקופה, מכורבלת משהו בגזרתה, לחייה השמאלית סמוקה מן השכיבה, ואגב חיטוט במכבנות שערה ביקשה אש בפולנית משובשת.
רובינשטיין נכנס אל התא, ישב לצדה, והדליק את סיגרייתה.
הקטר צפר. היא כיווצה את כתפיה.
״איזה פחד הוא מבשר?״ שאלה בגרמנית.
״את זה של הגשרים.״
קם.
״הרשיני לסלק את המסכה מעל הפנס.״
״למה?״ שאלה אגב הפשלת הראש, ולרובינשטיין נדמה היה כי שערה יתבדר אופרלית.145
״רוצה אני לראות את ראשך הטווטוני.״
״הטווטוני?״.״ פיזרה את עשן סיגרייתה מעיניה, שאפורות היו.
אותו רגע עלה בודק הכרטיסים מתוך הלילה, כאמודאי, ופנס ירוק לו על חזהו. רובינשטיין ראה שכרטיסיהם יוליכום לעיר אחת, לנוף אחד.
יש דממה האוצרת את השטח והזמן. כזו היתה הדממה שנשתררה ביניהם. ופתאום פנה אליה:
״מה עושה בחורה צעירה לבדה ברכבת בליל סתיו פולני?״
היא שפשפה עיניה. אפרוריותן נתברקה.
״חוזרת אני אל הפסנתר שלי, אל דנובה שלי, אל גן החיות שלי שבשנבתן.״ ואגב הרמת סנטר בשרני משהו – ״ואתה?״
״אני,״ אמר רובינשטיין והציץ לתוך עיניה, ״הולך אני לעירו של מוצרט, ומשם לים התיכון.״
בשריקה הוללת קפצה הרכבת מגשר, הטילה את עצמה לתוך השדות, וחרשה אותם בקו עקלתון.
תוך שריקה זו – ששיסעה את הערפלים, שגרפה יערות לתהומות התכופף רובינשטיין על הנערה ולפת את ידה:
״ואת אפוא טווטונית?״
האפר בעיניה כבה; דוק של כחול נמתח עליהן.
״לא יודעת… סבורה שלא… אגב, מכיר אתה יצירותיו של גוסטב מהלר? דודי היה…״
הפעם – לא גשר, אלא תחנה. תחנה הדומה לאיזה בית סתמי ברחוב.
הם קבעו את עיניהם בחלון. בשולי העננים דהר הירח. הרדף אחרי כלב שעיר זה, שדילג בחרטום מורד בין הבקתות?
הציתה סיגריה שנייה. עשן זה שהתאבך בשערה עשאה כל כך אינטימית, שרובינשטיין חש כי דמו מפכפך בנועם שלא ידעו עד כה. מבין שיניו נסתננה מין נהימה: ״בת דיוקנו של ר׳ יהונתן אייבשיץ!״
הפנתה את ראשה אליו.
״אמרת משהו?״
״כן,״ אמר, וידו חפנה את העשן שנצטבר מעל לשערה, ״אמרתי: גלגול מפורטרט של יהונתן אייבשיץ.״
״מי זה?״ מיתחה את גבותיה, שהיו עבותות קצת.146
״ייתכן כי היה סבו של גוסטב מהלר.״ ואגב התבוננות חריפה בפניה ״אומרת את שטיילת חצי שנה במטרופולין של הוויסלה. ודאי ראיתיך בגניה. אבל תמיד מבעד לווילון של עצים. ודאי ראיתיך באולם הקונצרטים, אבל תמיד מבעד למשקפת.״
הגבול הצ׳כי הסתמן: אותן החורשות האפלוליות ש״הדובית הגדולה״ ליקקתן ממרומים. הם נטלו את מזוודותיהם וירדו. בדרך נשרו כמה פרחים מידו של רובינשטיין. ״צריך לשאת את שארית הצרור,״ אמר לעצמו, ״ עד גבול ידוע.״
הרכבת הצ׳כית מוסקה היתה, ונוף ההרים המושלגים הלך והתבהר בחלונותיה.
האם יצא מהרי הקרפטים או מיערות פולין? רובינשטיין לא תמה לראותו עטוף פרווה כה סמוך לים האדריאטי, ולחץ את ידו הגרומה, יד בעל המופת.
״הרי לפנייך היהודי הנצחי!״ הציגו לפני הנערה.
זה, בפרווה הריז׳אנית, הניע את גולגולתו נוסח ישו וחייך:
״אל תאמיני לו. היהודי הנצחי מת במאה השש-עשרה באחד הכפרים שעל גדות הריינוס.״
״וכיצד נתגלגלת לכאן?״ שאל רובינשטיין.
״אמש, בשעת שחרית זו,״ השיב הלה, ליוויתי בחורה לבית האחרון של פרוור לבוב. בשל השלג הראשון, התעטפתי בפרוותו של סבא זצ״ל. בשובי חיטטתי בכיסי הפרווה ומצאתי בהם אתרוג חנוט. וריח זה הוא המושכני לחופיה של אסיה.
קמו ונכנסו לקרון האוכל. זה בפרווה הריז׳אנית שתה רק ספל חלב, כשעיניו צלייניות משוטטות בחוץ:
״עלי לרדת בפראג, לראות את האנדרטה של המהר״ל.״
הנערה זקפה בו עיניים תמוהות.
״זה שנים,״ סירק הלה את זקנו, שעיטר את פניו במסגרת דקה, ״שאני חוקר את האנדרטה הזאת על מקום קבורתו של הגולם. ואינני נענה.״
ונעלם.
״מי הוא?״ שאלה הנערה את רובינשטיין, ששרוי היה באפר הכחול של עיניה, באפר המוזהב של שערה.
״מי יודע. ייתכן שהוא באמת היהודי הנצחי.״147
ובתוך עשן הסיגריות, שחיפה על דממה שנתמשכה מדורות, דהרה הרכבת לווינה.
טורים (10.10.38)148
