א
״הרי לך נוף גגות אקזוטיים!״… גיחך רובינשטיין, צבר את המכחולים על שולי העמוד, והניח את הלוח שעליו השתכשכו שלוליות צבעים. הביט עליהן בעין עגומה: ״דווקא אתן דומות ל׳לכלוכיות׳ מזרחיות המקושטות בסמרטוטים דקורטיביים…״
כשהזדקף תמך גופו את התקרה הקמורה של עליית הגג. נטל מבין ערמת השפופרות את המקטרת שהיתה מפוחמת, מכורסמת ומדושנת אפר. את האפר הזה פיזר באופק החלון, ובפטמו את המקטרת בטבק דבשי התאנח: ״רק בדמך, דלקרואה, הוצק סוד האקזוטיות…״
התפרקד על המיטה שנצטרפה מתיבות ריקות של פרות, וראשו המוארך סמור השער טאטא את אבני הרצפה: ״זקוק אני לאיזו אודליסקה ירושלמית – ויהי מה!…״ קנה המקטרת חרק בין שיניו. ״אם לא תימצא לי זו, עלי להשליך את מכחולי לשער האשפות…״
התרומם על מרפקיו ונעץ את עיניו בבדים שהקיפו את הקירות, כצליינים כחושים, ופניהם באופל. שוב עברו במחשבתו הנושאים המצויים: ״נוף הרים עם חמורים, זיתים עם גמלים, טבע דומם עם רימונים, פרחים…״ כמה נעשה כל זה תפל עליו!
מצץ בכעס את מקטרתו, ופיו נתמלא אפר חמים, חמסין צרב את לבו, שהתכרכם בעליית גג זו וערג להתגלות: ״ומהיכן לקח דלקרואה את אריותיו היפים?… את האריות האלה התוקעים את מלתעותיהם בלב…״ התקרה נתקמרה עליו, דחקתו לתוך איזה לילה: ״מדמיונו גזל אותם, מדמיונו הקרקסי!…״149
קם על המיטה, כאומר להבקיע את התקרה, ניגש לחלון, שרבב את ראשו וסייר בעיניים לוהטות את מרפסות הגגות. נשים ישבו בדמדומים על שרפרפים עטופות שמלות זעפרן, מקטורנים אדומים כרימונים, ופיצחו גרעינים.
״האין אלה ציירות אמתיות היודעות את סוד הצבע יותר מכל האסכולות
שלי…״
ובגרדו את סנטרו בקנה המקטרת: ״כלום לא אמצא אף מוללה אחת ביניהן?…״
הוא הבחין בצמות שחורות מקופלות במטפחות כחולות חרוזות פניני זכוכית, פרופילים גמישי קו, גופים שהבטן והחזה נתלכדו בהם, רגליים יחפות בסנדלי עץ דמשקיים משובצים צדף.
״באין כל בררה – אולי תסמל לי הכובסת התימנית שלי?… כלום לא היה זה גם ממנהגו של רפאל להפוך נשי השוק למתנות?…״
רעיון זה הילך עליו מרגוע. אותה שעה הוריד את ״נוף הגגות״ מעל העמוד, הטילו לבין שאר הבדים שלא סיימם, נטל בד חלק והציגו מול רכס ההרים. הבתוליות של הבד שעליו עתידה לעלות אודליסקה מלבלבת זו, הרתיעה כלשהו את דמו. תפס את מקלו, שם את חפיסת הטבק בכיסו, ומפזם לעצמו גלש עם מדרון המדרגות בפסיעות קלות ונפל לתוך סמטת הערב הצרה.
הסמטה מעוטרת היתה שלהבות נרות שזינקו מעומק המרתפים, מנברשות נחושת, מפמוטי חומר שהוצגו בין אורלוגינים יוצאי סמרקנד, בין וילאות כרכום שלא התנפנפו אף נפנוף כלשהו.
ידיו הציירניות של רובינשטיין נתקלו בגלימות תרוגות, תכולות, כדתיות, צהובות כעורות החתולים שהתכרבלו על אדני החלונות; נתקלו במצנפות פרווה מזונבות שסגרו על זקנים מרובעים, מדובללים. ושוב התאנח בעוגמה עמוקה: ״רמברנדט, רמברנדט, מה הן סמטאות הגטו ההולנדי לעומת סמטאות אלה הכתובות בצורת שין, והמעוטרות תגים של שטריימליך, של פאות, של עיניים שאישוניהן רקומים מאזוב ומקטיפה…״
שלא מדעת נמשך לתוך סמטה אפלולית. הדמדומים כאן הצטנפו בכוכים, במבואות, בחורים. הנרות שהבהבו על אדני החלונות אצלו לבתי אבן אלה כעין הילה מסתורית. הצייר גמע ריחות מעופשים, צורות ביזנטיות, בבואות סרציניות, שמשכוהו ומילאוהו אימים.150 על אכסדרה מסוידת וחפופה למשעי ישבה ישישה על שרפרף, וידיה שמנומרות היו בהרות נר מטושטשות, עלעלו בסידור שמוטל היה בתוך כריכת פליז על ברכיה. רובינשטיין שהה רגע: שמלות בשיראין המגובבות אחת על השנייה, הסודר הכתום שעטף את כתפיה בעטיפה מסורתית של כפולת קמט, השביס הכחול המעונד בפיפי פנינים, פניה התרוגים ללא פימות כמעט, ישיבתה המטרוניתית – הכול העיד על משהו גזעי, עקשני, ששמר על טהרתו.
הוא נשען לזיז כותל והסתכל באלכסון: ״מטרונות כאלה מצויות כאן, ואני מלכלך גגות קוביסטיים!…״ לנגד עיניו רפרפו הסבתות של רמברנדט, הנשים ההדיוטיות של פרנץ האלס, הציירות האלגוריות של רובנס, עקרות הבית היחסניות של ואן-דלפט. נענע בראשו: ״לישישה זו אין אותה הגשמיות הדשנה והמתפוררת של ההולנדיות… משהו הררי יש בה… אפילו במשייה יש קונטורות סלעיות…” ועיניו נחו בדחילו על איקונין זה.
״סבתא, סבתא!…״
הוא נזדעזע כאילו נחבט ראשו באבן שנשמטה מן הקיר, וסנטרו נתהדד כלפי הגזוזטרה שמנגד.
״הרי היא! זו שאליה נכסף מכחולי…״ – כמעט שצעק בלחשו. היא היתה לבושה מקטורן של משי אדום, וצמותיה השחורות, הרטובות, זחלו על הגב הכפוף.
״סבתא, את כאן?…״
כשהסיטה את ראשה, הבחין יותר בפניה. הם היו צרים ואפלוליים. המצנפת שהתנוססה על קודקודה האריכה אותם.
״הרי זו שמכחולי נכסף לה…״ מלמל אגב משיכת כתפיים, וגבו חש אל כל עתיקותן האיומה של אבנים אלה. אינסטינקטיבית הרימה הנערה את עיניה אליו. בהתבוננותה הוצקה פראות שתתואר רק בדמדומים כאלה שבהם מפתיע צייר עייף נערה חפופה, יחפת רגליים, שלא פיללה לראות כאן גבר זר. היא הורידה את עיניה, סילקה את ידיה מן המעקה, משכה אותן למותניה ודממה – וקפאה רגע בתוך בהרת אור שנקטפה משיירי השקיעה.
הוא לא גרע עין ממנה, בנסותו לעלות אל הגזוזטרה, ניחש את פיתולו של גוף זה בתוך המקטורן, את החן ששרוי היה בצללים במדרון הצוואר,151 בעדנת הסנטר, בלחיים השטוחות קמעה, שהצטנף בכוכי העיניים, והאפיל בצמות שנוסח קליעתן היה בולט ומוסבר מאליו.
הנערה גחנה מעל המעקה באופן שהקו השבור בגופה הבליט את השוקיים המסורבלות סרבול צבעונין קל. דיבורה עם סבתא היה בלשון זרה מרובת הברות גרוניות, שבצרידתן היה משהו מהצטלצלות עמומה של נחושת.
פתאום הזדקפה הזדקפות שחצנית של סוסה אצילה, שילבה את הידיים על הבטן, והציצה בכעס בפני הצייר. רקותיו הלמו, שפתיו חרוכות היו, וידיו מיעכו את המקל. מיהר וניתק ממקומו ופסע לעבר הגזוזטרה בצלה ההררי של הישישה. הנערה התירה את ידיה, העבירה את שתי הצמות על חזה, הפכה את גבה ונעלמה בתוך משקעי החדר.
״כל הלילה אחכה לה… כל הלילה…״ מלמל הצייר לאחר שמצא מחבוא בצל הקיר. הישישה שדמדמה על האכסדרה היתה בעיניו הרקע שעליו דימה לצייר את הנכדה.
ליל ימי ביניים ירד לתוך הסמטה. כיפת בית-הכנסת הסמוך תלויה היתה על בלימה, בלי סטווי עמודים. שלושה אנשים גברתנים כאילו הותכו בדפוס אחד התקרבו לאכסדרה. בהליכתם, בשילוב הידיים, ניכרת היתה אותה גזעיות שבצבצה משיראי הישישה, מישותה של הנערה.
״הבת היא אפוא הפרח בגן בוכרי זה של אלונים…״ חייך רובינשטיין, ״לאחר הקוביזם היבש אתה נגרר אחרי לחלוחית רומנטית… כך משתלשלים הדברים.״
נשען בסנטרו על ידיו המשולבות על המקל, הרהר מול הגזוזטרה באסכולות הציוריות. בליל שימורים זה נראו כולן מגוחכות – הגאומטריה השכלתנית ניטשטשה בפני הווייתה של נערה בוכרית זו, שצמותיה זחלו בדמו כנחשים צוננים. הרים את ראשו לכיפת בית-הכנסת, שהירח היה מוטל עליה כפרי שבשוליו זורח אדום מגרה.
היא יצאה שנית לגזוזטרה. רובינשטיין הידק את לסתותיו, את פיו כדי שלא לצעוק. כשידיה לפתו את המעקה, שרטט ראשה חצי קשת בסמטה. ״היא מחפשת אותי!…״ נתרתח לבו של הצייר. ראה אותה מיישרת את קומתה, ידיה חופנות את שדיה, ופניה שגררו את הצל הכבד של הלילה מכוונות לכיפת בית-הכנסת כאל ראי. אחר טפפו סנדליה עמומות על האבן ונעלמה בין הנרות.152
הלילה זרם בסמטה זו בקצב הצולע של תקופות. מגובן, פניו בידיו, דמדם רובינשטיין. דממה כזו ירדה עליו פעם בליל ערפל מול החימרות שעל כרכובי הנוטרה-דאם. לאחר עשן בתי הקפה, אסכולות הסרק, הפרצופים העייפים עם הסנטרים הרצוצים, טעם בסמטה זו שהתרוממה דיוטות-דיוטות אל איזו ספרה של שלווה שהיה בה מן המוות ומבשורת הפחדים של התחייה.
לאחר שהנרות דעכו והסמטה הוורידה, נשרו עליו קטעי פזמון מן החדר. הוא שתה בצימאון לחן מונוטוני זה.
אבל גם הוא דעך. בדמיונו ראה עתה את היפהפייה מכורבלת על ספה, אצבעותיה פרופות בצמותיה, והיא שקועה בדמיונות. היה יפה לצייר אותה בפוזה זו.
בצאתו מן הסמטה חש סחרחורת כאילו קלט אותו יין דובשני מהול מור, שמגישים אותו כיבוד בבתי הבוכרים.
בהימצאו מחוץ לעיר העתיקה, ליפפו בפעם הראשונה רגש שמלבד הבדים המאובנים שבעליית הגג שלו, השאיר גם בין נרות כבויים אישה השייכת לאיזו אסכולה נשכחה. שעה קלה נשתהה לפני מצודת דוד שהירח עשה אותה אוורירית כמגדל קסמים. ובאותו לילה חש בכאב הדורות השפון באבני גזית אלה.
ב
למיטב האור של העיר העתיקה, שאינו אלא תערובת של זהרורים תועים בתוך ערפל טחוב, עפרורי, אזובי, נתקל רובינשטיין בנערת הגזוזטרה. היא ירדה מתצלובת מדרגות וחתכה את הסמטה בגוף זוויתי. הצייר הגיח אותה שעה מאיזה מבוי צדדי, קן אשפתות שעליהן ייללו חתולים ותינוקות, וחסם את הדרך לפניה. היא נרתעה לפנס מלוק שהיה תקוע בקיר. פניה השחומים החווירו משהו, נעשו שוב דתיים. הפשילה אליו עיניים בלי ריסים מפויחים, עם קטיפה לוהטת של פרחי טחב. הסתכל בה בהתפעלות כזו, שהנערה התחייבה וסיננה:
״אתה זה הצייר?…״
הוציא את המקטרת מפיו כדי להתחזק, ופלט כשהוא מתאמץ להתבדח:153 ״הוא בכבודו ובעצמו…״
העבירה ידיה על צמותיה, שסדורות היו על הקודקוד, ואיזה אחלמה זולה הבריקה בטבעת שעל קמיצתה.
״זה יפה להיות צייר…״
אותה שעה התאושש לגמרי. רגיל היה לשוחח עם בנות העם שהזדמן עמהן בסמטאות דומות, באור דומה.
״אולי נתחלף: את תהיי צייר ואני את…״
שיניה שהלבינו באיזה עירום של שקדים קלופים, התיזו צחוק שלא היה דומה לאותו הקול המדומדם שקלה מן הגזוזטרה. הוא לכסן את ראשו, עיניו תרו אחרי אותה גזוזטרה שהותזה מימי הצלבנים, אחרי המסגרת לאיקונין. החזיר את ראשו והסתכל בנערה שעמדה לפניו בלי גזוזטרה, בלי מקטורן אדום, עם צחוק ערמומי בין טורי שיניה. הוא התכופף עליה, עיניו החליקו בין רווחי שדיה, שנשמו עגולות כשתי גבעות קטנות, ומשם טיפסו במעלה צווארה עד אוזניה שבתנוכיהן הצטנפו שני עגילים כשני פרחי בר. כריח הררי, ריח פראי, ליפף אותו, לפת את ידה סמוך לפרק היד שחגור היה בצמיד כסף מועם כלשהו.
״נחמדה את, בחורה, אך בערב שראיתיך בראשונה היית נפלאה. במצנפת אדומה זו שהכתירה את ראשך, נעלית על כל כיפות ירושלים… בסנדלים האדומים…״
היא עשתה העוויית כאב שהטילה אדמומית קמעה בשפתיה, עיקמה קמעה את סנטרה ושמטה את ידה.
״אה, אתה זה שהסתכלת בי?…״
גבותיה התמתחו, סגרו את המצח, והריסים ירדו מנומנמים על העיניים.
״ומה – וכי אסור להסתכל בך?…״
״לא טוב עשית…״ – נתחתך קמט סמוך לאפה.
״ולמה לא טוב עשיתי?…״
בקולו חלחלה תרעומת של לילות וימים בחללה של עליית הגג שלו. ״כך…״ סיננה, הרתיעה את גופה מהפנס המלוק ואמרה ללכת. ״לאן את הולכת?…״ – הטיל את עצמו בינה ובין מדרון המדרגות. רעד זחל בגבה, ובהפשלת ראש עד לכפות:
״מה אכפת לך!…״154
נשתתק. נדחק לקיר: יהירותה של בוכרית זו החלישה את דעתו. זו לא היתה דומה לשאר נערות הסמטאות שחיוך קל המס ברגע כל התנכרות. היא דמתה לפרי חבוש וטמון בקופסת כסף מעובשת. ובפעם הראשונה הביט באישה בחיוך כאוב: זו גילמה חלום גזעי שחיפש בגופן של נשים זרות.
וכאילו הרגישה נערת הגזוזטרה בעוגמה הפתאומית שירדה עליו, נענתה בנעימת פיוס:
״אני הולכת לשוק…״
״אלך אתך…״
״לא, לא…״ טלטלה את גופה בתקיפות.
הוא ניחש משהו: או קנאת חתן, או דיבת חברות מביטות מעל הגזוזטראות. ואולי פחד מפניו, הזר. אבל האמנות, הסיגופים, הטלטולים מגוף אישה לגוף אישה שיוו לו חן אכזרי, חמסני. לפת את ידה עם הצמיד שנראה לו תכשיט אינטימי.
״שמעי, בחורה – אני רוצה לצייר אותך…״
״לצייר אותי?…״
לסתותיה המונגוליות בלטו, אפה נתרחב כאילו היה מכויר.
״לא, לא… איני רוצה…״
הוא לחץ את הצמיד, ידה נתאגרפה מכאב.
״אל נא תסרבי, בחורה! מוכרח אני לצייר אותך, שומעת את?… במאות סמטאות חיפשתי אותך… על כל הגזוזטראות תרו עיני אחרייך… בנס מצאתיך כאן, בין כתלים מצורעים, בין שלדי בתים אלה… אל נא תסרבי לי, בחורה – אחרי שנמצאת לי!…״
היא לא הבינה את הרוממות שבדיבור רהוט זה, הבינה רק שהוא מכוון לסמטאות – שרצונו לצייר אותה ולהציג אותה לראווה.
״אבל הנח לי… ממהרת אני…״
בבת אחת נעלם הכול: לא היו נרות שבת, לא גזוזטרה, לא משי אדום נערה סרבנית עמדה לפניו בצל הכותל, והתאמצה להיחלץ ממנו.
״את תבואי אלי!…״ – הציץ לתוך עיניה הנפתרות – ״תבואי, תבואי…״
נסתגרה כולה כשם שמסתגרת עיר זו בלילות.
״בלבוש שבת, כמו שהיית על הגזוזטרה, תבואי… את יודעת היכן אני גר?…״155
נענעה בראשה: הן. ליטף את אצבעותיה בהתפעלות.
״באמת יודעת, יודעת עליית הגג שלי? – ואני לא ידעתי היכן הגזוזטרה שלך… צייר עלוב שכמותי…״
היא הציצה לתוך פניו בפראות, בתום, ובדמיונו עלה זכר איילות אלה המצוירות על כותלי בתי-הכנסת שבעיירות. חיות אלה, פרי דמיונם של ציירים אלמונים, מביטות גם כן בעיניים כאלה. ידיו רפרפו רגע מסביב לגזרתה, וכשנשק לה נשיקה חטופה הרגיש לבלוב זר, כבוש, ריח ארסי.
היא התחמקה ממנו בכוח, גלשה במדרגות שרדפו אחריה. עקב ארוכות אחרי הנערה שנעלמה במבוך הסמטאות. עיניו היו פקוחות ורציניות. שקט בא עליו. הנה נאחז בסמטאות אלה. סוף-סוף.
ג
סדנתו של הצייר – שתלויה היתה בין כיפת בית-הכנסת, שהתרומם כלולב מפוסל עם ציצי נברשות, עם יוני עץ מוזהבות, ובין כיפתו של מסגד עומר, שחרמשו סיעף את התכלת – סדנה זו נתמלאה צמותיה של הנערה, שהרעישו אפלולית קדמונית זו שבפינות החדר, הפילו אור לכה שחורה וקרה עם נואנסות כחלחלות.
או מצח זה, שעצמות הגולגולת קימרוהו ללא משקע כלשהו, כאילו ריקעה אותו היד המגוידת של צורף נחושת בגדדי.
פעמים היה מניח את ידו על צוואר הנערה ומסתכל במצח מסותת זה.
״הייתי יכול לכתוב על מצחך, באותיות זעירות, את פרשת הפאר והייסורים של העיר העתיקה.״
האצבעות המאוגדות בין ברכיה, דממה והפקירה לו את מצחה שליטשו בנשיקותיו. מיום שבאה לסדנה דממה, היא שהיתה בכל זאת הזמירה היחידה שקיננה בכותלי עצב אלה.
או אף זה, שחטוטרת זעירה כאלמוג הדגישה את חנו העתיק, ושנחיריו שקטו כאילו שימשו מסתור לרוחות הרים כלואות.
״משבח אני את אפך,״ היה אומר לה, ״דווקא משום שהוא פגום כלשהו.
חנו בזה שאינו קלסי…״156
היא דממה וחייכה. אפה נתפשק משהו, אבל מיד חזר לנזירותו כאבני עיר זו המולדות בשמש.
או גבות אלה, שמשוחות היו על-ידי מכחול עצבני ונועז; פיתולן גירה את הדמיון ומשך מעבר לקוויהן הנגלים. יופייה כולו גירה לאין שיעור, הבטיח לאין שיעור.
אצבעותיו של הצייר, ששלטו במכחולים הרבים, שהבחינו כה הרבה צבעים, שבלשו בגופות נשים וליטפו פנים מגזעים שונים, סרקו בלי לאות גבות אלה כאילו רצה להלך על עצמו מין היפנוזה ששום אישה לא הילכה עליו עד כה.
פיה, שפתיה המלאות נראו לו תאווניים, תבעניים כמעט, בייחוד בשעה שהיתה מחייכת. אבל בשעה ששתקה היה פיה צמוד יותר מחלונות מסורגים אלה שהאפילו עליהם מכל צד.
״פיך,״ היה ממטיר עליה את מליצותיו, ״הוא המנעול הסוגר כל סמטה וסמטה של עיר זו…״
אבל בשעה שהיתה נושקת לו, נסדק פיה כשם שנסדקים הרים אלה לקראת היורה. גניחות היו פורצות מבין שיניה, ונדמה היה לו שהוא אינו מחבק גוף נערה, אלא איזה מגדל המתעורר מסיוט עתיק, ושהוא מנשק עשבים חנוטים ולא שפתיים רכות, צורבות, עם לחלוחית חמה בזוויותיהן.
״האין את שולמית שיצאה מתוך כוכיהן של סמטאות אלה?״
היא עמדה ליד האשנב העגול שבו קבוע היה נופה של ירושלים, ונשכה את צמותיה.
הוא התרוצץ כשמכחוליו בידו, בחן את כל הצבעים, כל הסגנונות, נשתהה לפני הבדים שהראו את ה״אודליסקה״ בפחם, בגואש, באקוורל, דקורטיבית או בנוסח סינתטי, ומשך מיואש בכתפיו.
״למה אינך מצייר?…״ שאלה אגב הפשלת הצמות על השכם, וחזרה לפוזה הקפואה שלה בשולי המיטה.
״למה?…״ רטן ונפנה אליה – ״למה אינך זו שהיית אז, על
הגזוזטרה…״
״כמו שהייתי על הגזוזטרה…״ – סידרה את קיפולי המקטורן האדום ״האם אינני כך?…״
ניגש אליה והרים את ראשה: שיניה הבהיקו לחות, שלופות.157 ״שם, על הגזוזטרה, כשדיברת עם הסבתא היית כולך גמישות, כולך זמרה… וכאן את שקועה באיזו צינה קדומה…״
היא הביטה לאשנב כאילו פחדה מאיזה צל אימים המהלך על מרפסות הגגות. אחר הזדקפה, נשתלפה כאילו מתוך נרתיק, וכרכה את ידיה סביב צווארו.
עם דמדומי ערב, כשהיה זורק את מכחוליו, שכבה בלי מקטורן אדום, בלי שמלות האבנים המאוזבות, היה מרגיש תחת אצבעותיו אותה גמישות, אותה מנגינה שבגוף, שקפאו בשבתה נוכח הבד.
כל גופות הנשים תחת פנסי סגריר, בחורשות אביב רטובות, בערפלי סתיו בפונדק עראי – אותן השיכורות, המורעלות אופיום, אכזבות, כולן נשרפו לאפר. ורק זו בעליית הגג, מול הכיפות הדועכות, לבלבה באביב גזעו העתיק.
יום אחד אמרה לו בין פוזה לפוזה:
״אני ממהרת. שם למטה מחכה לי מישהו…״
הוא הניח את המכחולים, ועפעף בעיניו המאושרות.
״אמרת ׳מישהו מחכה לי׳… מי זה…״
השפילה את ראשה:
״חתני…״
ידו אגרפה את המקטרת.
״חתן לך?…״
חליפות הציץ באיקונין של הנערה, וראה שחיקה נאמנות ושלא מדעת את העצב שעטף כמעטה משנה גוף זה…
״ואני לא ניחשתי…״
הוא דיבר לתוך חלל ריק, כי היא גלשה כבר לתוך הסמטאות. בדמדומים הבחין צל אדם, שזינק אליה מאחד הכוכים. משהו הבהיק בידו.
גרועה, עיוורת, דם אביב עתיק בפיה, עוד עלתה על הגזוזטרה והטילה את ראשה על ברכי סבתא, שליטפה בדמדומים את צמותיה.
מאזניים (תרצ״ט)158
