שלגים בשבעה צבעים
כשפתחתי את אשנב הבקתה, נתקלו עיני בשבעה מסכי שלגים: העמקים נתרפדו בניואנסות רימון, יערות האורנים קיטרו סגול, הגבעות התרוממו כאצטרובלים ירוקים, השמים נשתבצו בחלונות כחולים, טורי ההרים נשאו גולות לימוניות, מגגה של בקתה שהתכרבלה בין אשוחים ירדה מין רעמה זהובה, ובקתה שגלשה מאיזה מדרון הביטה לחלל באשנבי פיח.
הדלקתי את מקטרתי – הצעצוע היחידי שהבאתי להררי השלגים ובעשן שתימר ממנה נשתברו בבואותיהם של שבעת הצבעים.
סולם המדרגות שהוליך לעלייה זו, שכתליה הפיגו ריחות של פרות חורפיים שלא ידעתי את קליפתם, את גרעיניהם – חרק: במסגרת הדלת נראה זקנו העבות, שמספריים לא עלו עליו כשם שלא עלה גרזן על יערות אלה, של בעל הבקתה.
״מר,״ אמר בקול שהיתה בו משריקת זאבים סהרוריים, ״השולחן ערוך.״
ורצתי אחריו לתוך החדר, שהתנור הדולק הציפו באור מדומדם המצוי בתמונותיהם של ציירי הולנד.
בעל הבקתה הוריד מקטרת חרסינה מעל וו, הטיל בה גחלת, ישב על שרפרף, שילב את מגפיו, שלשל את ריסיו, ונסתגר בתוך זקנו.
ידעתי כי הוא משוטט עכשיו ביערותיו הדמומים, בשלגיו הדמומים, ומין שלווה זורחת אפפה אותי.
ישבתי סמוך לקיר והתבוננתי לאישה שעמדה לפני התנור. מרובעת היתה, כאילו חטב אותה בעלה מאלון עתיק. מרובעת היתה וצבעונית: נעליה אדומות היו עם פיפים, מהמטפחת הירוקה שכרבלה את ראשה שפעו צמות אש.169
פתאום הניף בעל הבקתה את ריסיו. עיניו כה צלולות היו שנוף ההרים על שלגיו, על יערותיו, על חיותיו השתקף בהן.
אשתו פרשה על השולחן מפה לבנה שנשטפה מיד אש. ראיתי שגם פניה מרובעים הם, אבל אותם חטב בעלה מעץ בעל קליפה אדמדמת, וקבע בהם שתי עיניים מחרסינה. היא ערכה על המפה חמש קערות חומר מזוגגות בפרחים.
״משמע שמצויים עוד שני אנשים בהרים אלה!״ הרהרתי.
בעל הבקתה תלה את מקטרתו על הקיר וישב בראש השולחן. אני ישבתי מול התנור שבו עלה יער בלהבות.
האורחת
אותו רגע נפתחה דלת הבקתה. תחילה – פרווה ארוכה ומצנפת. אחר נתקלפו מהן רעמה בלונדית מוכתמת כחול, פנים ללא גומות וחיוכים, נעולים עד שפתיה – שני קווים בגיר אדום – נעולים עד עיניה, שכה ירוקות היו שאש התנור הותזה מהן.
היא לא השגיחה במסובים, ישבה סמוך לבעל הבקתה ותמכה את סנטרה בשתי ידיה. כל שעת הארוחה הסתכלתי בידיים אלה: צחורות היו כאילו גיבלו ולשו יומם ולילה את השלגים.
״היכן ראיתי כבר את העיניים הירוקות האלה?״ שאלתי את עצמי. אבל הדממה היתה עמוקה, אותו רקע מדומדם המצוי בתמונותיהם של ציירי הולנד.
כתום הסעודה קמה האורחת. נשתהתה רגע לפני התנור, רחצה את פניה באש הדועכת, אחר התכרבלה בפרוותה, במצנפתה, ויצאה.
״מי האישה הזו?״ שאלתי את בעל הבקתה לאחר הסתכלות ארוכה בצלה המשויר.
הלה משך בכתפיו והוריד את מקטרתו מעל הקיר.
״והיכן האורח החמישי?״ רמזתי על קערת החומר, שהתנוססה ריקה בפרחיה המזוגגים על השולחן.
״ייתכן,״ נהם בעל הבקתה, ״שפקע מיתר בכלי שלו, וייתכן גם שהוא עורך קונצרט לזאבים.״170
טיול לעת ערב
השלגים החלו לחשך את מסכיהם לתפאורה לילית• מקל אלון בידי, שוטטתי בבקעה. ביערות שיננו כבר הזאבים פרקי ליריקה. עדר צבאים דהר בקו האופק הבוער.
לפתע ראיתי צל. צל אישה היה. אורחת הבקתה ציירה את עצמה על השלגים בהמון העתקות. וחיוך, חיוך ראשון מאז בואי להרים אלה, ליטף את פני.
פתאום מחקה אורחת הבקתה את כל העתקות הפחם שלה, והגיחה בעצמה ממשעולן של שתי גבעות.
הפעם לא היו עיניה נעולות: במידה שהשלגים הלכו והאפילו, כן נשתלהבו עיניה בירוק בוסרי.
דמומים שהינו זה מול זו, ורק הזאבים שיננו פרקי ליריקה. ״מוזר!״ אמרתי, ״אישה בנוף זה!״
היא זקפה קמעה את ראשה כמקשיבה להדים שהוחזרו מארבעת האופקים.
שקמה מעורטלת התנוססה. היא נשענה לגזעה, ולא גרעה את עיניה ממני.
״ומוזר,״ אמרתי, ״גם אני משוטט בנוף זה!״
הדממה שנצטברה בי במשך ימים ולילות – סכריה נפתחו על סף הלילה. פרקי הליריקה של הזאבים מסכו בי התלהבות, וברומזי על היערות: ״את שומעת?״
אותו רגע בקע מאיזה מקום סמוי מין לחן עורג, דומה כעולה ובוקע מתוך עוגב הטמון בעבי ההרים.
היא לפתה את ידי, גופה נתחתך בגזע השקמה, מצנפתה נשמטה, הירוק בעיניה דעך.
וכשהלחן הזה נשתזר בפסוקי הליריקה של הזאבים, שאלתיה:
״מי זה?״
״המנגן בצ׳לו,״ ענתה בלחש.171
לילות בבקתה
אוסף פרוות של חיות בר ריפד את הבקתה הזו. והפרוות בישמו את דיירת הבקתה בריח יערותיהן, מאורותיהן, אינסטינקטיהן.
״הלילה,״ הייתי אומר לה, ״נודף משערותייך ריחה של נמרה שחצי ירח סורק לה את רעמתה.״
זה היה בנוסח הנוף.
ואמנם כשהירח נשתבץ באחד האשנבים, נפתחה הדלת: דמות ותלתלים אפורים לה (השלג טרם הלבינם), וצ׳לו בנרתיק קרוע נראו על המפתן.
היא היתה מתכרבלת על הספה, המנגן בצ׳לו היה יושב במין משולש של צללים, ואני הייתי עומד מול התנור שבו נשרפו היערות מתוך גניחות מתוקות.
הבקתה היתה מתמלאת מוזיקה עד קורות התקרה (כי מיתרי הצ׳לו עבים היו כעצים, והמנגן הקיז מהם את השרף עד תומו). הוא היה עושה אתנחתות ארוכות, משעין את סנטרו על קת הצ׳לו, מסתכל דמומות בי, בה, וחוזר לנסר בקשתו אילנות עבותים.
עם חצות (כאורלוגין שימשה ״הדובה הגדולה״, שגירדה בטנה באחד האשנבים) היה קם, מתכרבל בפרוותו המרופטת, חובק את הצ׳לו באלכסון וממלמל:
״הולך לנגן לפני הזאבים את הקונצרט ברה-מז׳ור! באיזה דחילו מקשיבים הם לקונצרט זה!״
ויוצא.
התנור דעך. הבקתה נתמלאה אופל עד קורות הסיפון, אבל שערותיה סימאו יותר מהשלגים שזרחו על מאות קילומטרים בתוך שרשרת ההרים.
ההר והצ׳לו
מעין אביב היה בשמים. הם הנמיכו טוס עם אווזי בר שרקניים. היערות הדליקו את עציהם בכחול. אנחנו טיילנו בבקעה שאמש דשדשו בה זאבים.
״אני שומעת פעמונים!״172
ואמנם החלל התנודד כולו כאילו חבט מישהו בענבל על דופנותיו. ״לא. זהו המנגן בצ׳לו!״ אמרתי.
הוא התנוסס על מרומי הר, כפוף על הכלי, וניסרו בקשתו בהתלהבות פראית.
״ההר גולש!״ פרצה צעקה מפיה.
דומה היה כי מישהו, בן דמותו של הצ׳ליסטן, ניסר את ההר בשורשיו:
כי זה גלש במהירות מסחררת.
אבל במידה שההר התקרב לתהום, הדהיר הצ׳ליסטן את קצב הנגינה, באופן שהאוויר נעשה זגוגי, מסוכן, ונשתכר לרסיסים ברגע שהמיתר האחרון בצ׳לו נוסד עד תומו.173
