זנב בלורית בעין, ענף אורן ביד, פסע ברמן בתוך האבק האדמדם של השקיעה. מימינו הכחילו גבעות השחם, משמאלו כבה הסגול בשדה הכוסמת, ומאיזה מקום באוויר נתלש העטלף הראשון והדליק את הלילה.
נחום, ידידו הנגן, המתין לו סמוך לגדיש העצים. מבוהן רגלו היחפה טפטף דם, ובתמיד גמגם חצאי פסוקים:
״הייתי ליד הנחל… רצתי לקראתך כמשוגע… והנה…״
ברמן סינן את שערותיו הדהות של ידידו, כאילו סינן את גבעולי הדשא הראשונים.
״דרך נפלאה עשיתי, נחום!״
זה הכניסו לחצר. באר היתה בה עם שוליים רקובים, עם דלי מים שהשמש נפלה לתוכו כתפוח בשל ביותר.
בעוברם לפני בית הרעפים ראה ברמן, מבעד החלון, אישה גמלונית שהריקה חלב לתוך קערות חומר, ואגב כך נחשפו קמעה שדיה מתוך כותונתה הגסה.
״מרשעת,״ פלט נחום אגב ציפוף הגבות.
בהגיעם לבקתה קידם את פניהם כלב שעיר, שהריר טפטף, בשל שיבה מופלגת, מחרטומו.
חלל הבקתה מלא היה ריחות אגסים קטופים שזחלו על הלב. ברמן כרע על מצע תבן פרוע והתפרקד על גבו מתוך אנחה:
״כל הקיץ אהיה כאן! שומע אתה, נחום?״
״אדרבה!״ רטן הלה, ומתוך שמחה שפשף את האצבע הפצועה.174
ברמן עצם את העיניים, ובדבקות ספג לתוכו את הנוף עם האבק האדמדם, עם גבעות השחם, עם הבאר.
״אני צמא, נחום, צמא מאוד!״
פניו של הלה נתפשקו בחיוך:
״אכול אגסים… יין צונן, אומר אני לך!…״
בלע אגס אחרי אגס, צינה טובה נזלה באיבריו, ובחבקו את מותני ידידו אמר מתוך דמדום:
״טוב שבאתי אליך, נחום!״
החושך בחוץ היה אטום, אבל הירח שעלה הטליא אותו בכתום. ״שומע אני נחל מפזם בסמוך,״ אמר ברמן.
הצפרדעים שרקו בעוגמה, הטעימו לברמן את ליל הכפר.
שניהם דרסו את הדשאים הטלולים, דילגו מעל שיחים, ועמדו מול שלושה אלונים שנתגפפו בצמרותיהם ועשו מין דלת כפולה לנחל. ״לשתות!״ נהם ברמן, והתכופף מעל למים האפלים.
״משוגע!״ גירד נחום את סנטרו.
בקדחתנות התפשט ברמן, חש את ריחות הלילה מפעפעים בעורקיו, מהממים את מוחו.
ושכשוך בנחל.
הצפרדעים נשתתקו לרגע, אחר חזרו לפיזומם ביתר עוז.
ברמן שחה במורד הנחל, רצה שזה יתארך.
נחום הלך אחריו, מדדה על רגלו האחת ולועס גבעול.
״תנפץ את הגולגולת…״
כשברמן יצא מן המים, מטפטף עד ציפורני רגליו, רטן:
״אדם עירום בלילה, משונה מאוד, אה, נחום!״
אותו רגע הסתנן מבעד קיר העוזרדים מין זמר שעשוי היה מכמה קולות נשים.
״הן הולכות!״ צהל נחום.
״מי הן?״ צילב ברמן את ידיו על בטנו.
״בחורות הכפר! הא, הא, הא! והן יראו אותך…״
״אדרבה!״ סחט ברמן את המים משער ראשו.
אבל הזמר הוטה על ידי משב רוח ודעך.
״התלבש ונלך לאכול,״ אמר נחום, ועיניו שוטטו בגנו.175
הם באו לבית הרעפים, שחללו מלא היה ריח דביק של שמנת
שהחמיצה.
האישה הגמלונית העמידה על שולחן העץ הארוך קערת ירקות, לחם שחור שגרעיני החיטה בצבצו מתוכו, ביצים שלוקות על גבי צלחת מפורחת.
ברמן התבונן אליה באלכסון: צמות כבדות על השכם, סנטרה הדק תמך בלסתות מגושמות, ורק הילוכה הפזיז הגמיש קמעה את גופה המסורבל.
הם אכלו בדממה. מפרק לפרק נזרק מפיהם פסוק שנבלע בזמזומי הזבובים, בשתיקתה של האישה, שמוצפה היתה להבות שהתחמקו מן התנור.
בדרכם לבקתה שאל ברמן:
״מה, היא אילמת?״
״לאו דווקא!״ ענה הלה ברוגז.
הם השתטחו על מצעי הקש. ריח האגסים המם את חושיו של ברמן. צינת הנחל עוד ריססה בגופו. חילץ סיגריה מכיסו וגישש אחרי גפרורים:
״נחום!״
הלה ערבב את נחרתו לתוך הריחות החריפים. אגב זחילה יצא ברמן מהבקתה. בבית הרעפים עוד הבהב אור. הוא פסע אליו מהומם איזו תשוקה אפלה. בעומדו על הסף ראה את בעלת הבית יושבת על שרפרף, וחתול שחור על ברכיה. האישה נעצה בו עיניים דהומות. שלהבות התנור רקדו בהן.
״אש…״ גמגם והראה על הסיגריה שנתונה היתה בין שתי אצבעותיו.
זו לא הפליטה הגה, ניערה מעליה את החתול, ובפניה העגולים השמנוניים בצבץ חיוך משונה.
ברמן התקרב לתנור, גירר אליו גחלת, ונשתהה זמן רב עד שהדליק את הסיגריה.
לאטו הפנה את ראשו: עיני האישה עוד נעוצות היו בגבו. ניגש אליה בראש מורד, נשתהה מולה, הציץ לתוך עיניה שכיסיהן רטטו, חש בכוויית הסיגריה שגלשה מאצבעותיו. וכאילו דחפו הלילה התכופף על האישה שישבה דמומה, ידיה קלועות על ברכיה, ופיו גישש בין שתי צמותיה שחשפו עורף לבן כקמח.176
