אנקה שטיגליץ הניחה לספר שמוטל היה על ברכיה לגלוש לתוך הדשא. הנאהבים הפתטיים של פשיבישבסקי נידונו אפוא לקדוח שוב בתוך כלא הדפים.
היא הפשילה את ראשה על דופן הכיסא המתקפל, חשה בזחילת קצוות שערה בעומק הצוואר, הצטנפה בתוך הקימונה וצילבה את ידיה סמוך לסנטרה, סנטר צעיר מאוד, עם פימה קלה. פסוקים קטועים מהספר זמזמו במוחה:
״כשראיתיך בצהרי קיץ זה,״ נאום המאהב שצלקת קטנה בלחיו השמאלית, ״שטופה גשם אור זה, ואת משכשכת את רגלייך היחפות בפלג זה שהזדרם לתוך ישותי…״
ריסיה של אנקה רטטו. סמוך לה דממה חורשת האורנים. דממה זו הפיגה ריחות שרף שעמעמו את חושיה. היא תלתה את עיניה באופק שהגיף את עצמו בעננים. בדמדומים אלה ראתה דמות משנה לעצמה. היתה זו נערה בשמלת בטיסט, שרצה בדמדומי קיץ דומים דרך ערבת חול, כשגשם פוחח רודף אחריה. וילות הקייטנה רחוקות היו, טמונות בחורשות האורנים, והרעמים דרדרו מעל לראשה בדרדור אגוזים, והברקים הציתו בה לא פחד אלא חדווה. היא חלצה את נעליה, הוסיפה לרוץ כשפיה הצמא גומע את הגשם – היתה זו מין הילולת מים. מקוטרת ריחות פטריות רחוקות, מחטי האורנים, העשבים והחול…
מהחורשה הסמוכה ניתקו גלי רוח. צמרמורות זחלו בגופה של אנקה. הכניסה ידיה בשרוולי הקימונה והוסיפה לדמם. אחר כך בא חורף ארוך עם חלונות מוגפים, עם פרחי סומק בלחייה, עם זכר הילולת הגשם.״177 הרעם הראשון פירק לרגע את העננים המחושקים. אנקה הזדקפה קמעה.
כל האופק להט בסגול עז משובץ פסי דם.
״בובי, בוב,!״
מתוך העשב המרשרש הגיח כלבלב לבן, שגלגל אצטרובל בכפותיו. אגב כך הותרה העניבה שבצווארו. היה זה סרט משי כחול שהיא שלפה משמלת ערב ישנה.
״ניכנס הביתה, בובי, גשם יהיה!״
הכלבלב נתן בה לרגע את עיניו היפות שנתונות היו בחרטום מחודד, ומיד חזר לשחק באצטרובל.
החושך נפל משמים נמוכים. חורשת האורנים התחילה שורקת, ואנקה חשה את טיפות הגשם הראשונות צורבות את לחייה.
עמוסה בספר ובכלבלב עלתה במדרגות העץ של הווילה, כשמאחוריה מתחילה הסופה לתזמר.
בחדרה לא הדליקה אור. מכורבלת על הספה, הכלבלב מצונף לגבה, הביטה בזגוגיות החלון השקויות אופל, שהברקים חרטו עליהן בחשמל.
…אחר כך – גררה את סליל מחשבותיה – היה קובא… פני בעלה המרובעים, השעירים עד ארובות העיניים, השתרטטו בחושך. והוא השולחה עם המשב הראשון של האביב לקייטנה זו, שאווירה דביק מריחות חלב, שרף האורנים, ונמלי העצב המכרסמים אותה. היא טלטלה את גופה בתנועת איבה:… אבל לפני קובא היה מישהו אחר…
שרבבה קמעה את ראשה, קלטה בכל חושיה הקודחים את תזמורה של הסופה.
…זה היה באותו תאטרון קיץ שבאפלוליותו נוצצו, בין מסך למסך, כובעי הפליז של הכבאים… אותו ערב לבושה היתה שמלת האטלס שממנה שלפה עניבה לצווארו של הכלבלב…
דרך הקיר הדק נסתנן צחוק מחוצף, בריא. היה זה צחוקן של שתי הבחורות שהתרוצצו כל היום, בלי פרחי סומק בלחייהן, בחורשות, כשפניהן ארוזים כפרות שזופי פלומה במטפחות ראש מפורחות.
…כן, היא היתה יפה אותו ערב בתאטרון הקיץ… לא המראות העטויות עציצים שבמסדרונות אמרו לה זאת… שכנה, דק הפנים, שמעצבנות היה מטאטא בכל רגע את בלוריתו כלפי מעלה… אחר כך באו טיולי הלילה בפארק… אבל נערה שפרחי סומק בלחייה אינה רשאית לטייל בפארק178 שרומנטיותו היא מסוכנת… לכן בא קובא, שפנים מרובעים ושעירים לו, שחנות אריגים גדושה לו, והשולחה עם גוני האביב הראשונים לקייטנה זו, שבה מכרסמים אותה נמלי העצב והשיעמום… אבל כן… פעם אחת, רק פעם אחת היתה בחדרו של יאנק… בעצם היתה זו עליית גג עם כינור על הקיר, עם גשרי הוויסלה במרחק…
היא הניחה לדמעות לזרום על לחייה, משל היה אותו גשם בדמדומי קיץ.
הצחוק שמעבר לקיר נבלע בסופה השורקת, נבלע יחד עם הבחורות.
…היום, בשובה מן הדואר, נתקלה ביאנק… היאך נזדמן לכאן?… אחר שסייר את כל קייטנות הקו, תר בכל החורשות כדי למצוא אותה…
רקותיה הלמו לקצב דרדורי הרעמים, ידיה גיששו אחדי הכלבלב, גיפפו אותו לחזה.
…הוא יבוא… הרימה את עיניה אל החלון ונשכה את שפתיה – אינני רוצה שיבוא!…
אבל רצונה הלך ונתרופף לזכר עליית הגג, לזכר הלילה שעל העיר, לזכר הכינור שעל קיר קלוף…
היא נצטנפה כולה בדממה. דומה לא רצתה לאבד אף ניואנס קל מהצלילים שהמו באיזה מרחק…
הכלבלב חילץ את חרטומו ונבח לתוך האופל. גירוד חשאי בדלת. שחוקה כולה הביטה אנקה לסילואטה שנסתמנה מעבר לזגוגיות העמומות של הדלת. על אף עייפות המוח שירדה עליה, ניתקה פתאום ממקומה, הסתערה על הדלת ופתחה אותה בקריאת ייאוש:
״יאנק!״
הרחיקה ברוך כי המים קלחו ממנו כממרזב. משהסיר את המעיל, את הכובע, שיקע את פניו בצווארה.
דמומים ישבו על הספה, ראשה מוטל על חזהו.
״יאנק, למה באת?״
הסיט קמעה את ראשה והציץ לתוך עיניה.
״רציתי לראות את עינייך בחושך!״
אותה היתמות שהיא גררה אחריה בצלה התנדפה; סירקה את בלוריתו הגדושה, בלורית אמן צעיר.
״ועכשיו אתה כנר מפורסם, יאנק!… ואני…״179
״אנקה!…״
היא פייסה את פניו בידיה הקודחות.
״יאנושו, אתה כועס עלי?״
גחן ונשק את לחייה, שהסומק פרח בהן בעוז.
״זוכרת את, אנדז׳ו, את הכינור העני על הקיר?…״
מין התייפחות קלה פרצה מפיה:
״זוכרת, יאנושו…״
בחוץ תזמרה סופת הקיץ בכל כליה – החל מקרן היער ועד
הקונטרבסים.180
