שלוש החצוצרות, מחורזות וילאות ארגמן רקומים מסיליקה, ניפצו את יבבותיהן הצרודות להרים התלולים, השחומים.
הכפר התכרבל בדקליו, בכרמי זיתיו, בשמש חורפית.
המחצצרים, לחייהם המנופחות שקעו עד לפתילי הקובעים, הטוניקות רעדו על ברכיהם, ובעיניים שהאדימו מיין קינמון של סוריה לטשו לתוך החלל.
הצנטוריון, שהלילות בקובות אנטיוכיה שיוו ברק לימוני לפניו השישיים, עבר בין שני טורי החיילים, שלחצו את צינותיהם העגולות לבטנם.
געיות העדרים, שכרסמו את דשאי ההרים, ענו לתרועות החצוצרות שהלכו ודעכו.
והבימה הוקמה בטבור הכפר. שתי הרקדניות מתסליה, לבושות פפלוסים מצבע הכרכום, שערותיהן המקורזלות נתונות בתוך רשתות משי כחולות, מכובנות בנחשי זהב, שקשרו בטמבורים הקטנים אגב טפיפה בסנדליהן האדומים, אגב נדנוד בשוקיהן החשופות, הענבריות.
והאליל בכחוס, זקנו התישי מופשל, גיחך בעיניו השיכורות, חסרות הריסים, לחזיר שנבר בין ברכי הברונזה שלו.
והכוהן של בכחוס סרק באצבעותיו את זקנו העשוי טבעות-טבעות, ועיניו הכתומות שוטטו על פני דקלי הכפר.
במערה חצובה בהרים התלולים, שרצפתה מרופדת עורות צבאים, קירותיה מקושטים שופרות ענודים שרשרות זהב, חרבות בנדני כסף, ישב מתתיהו הישיש מכורבל באדרת עזים, זקנו, שזרח לפנים בנברשת דולקת, מאפיל על ברכיו.181
וחמשת הבנים, עצי שקמה שהשתרגו ברוחות ההרים, עיטרו את האב,
את האשל, שהוד עוד ספון היה בצמרתו.
הידיים מאוגרפות על החזה, דממו בתוך המערה בין השופרות והחרבות.
ובחוץ ייבבו החצוצרות היווניות, שקשקו הטמבורים בידי הרקדניות, והחזיר נבר בבטנו של בכחוס.
מתתיהו הניף את זקנו, הניף את גבותיו והסתכל בבניו: זקניהם סגרו בשחור דולק את פניהם החצובים בשחם ההרים.
וכמעיין שהבקיע לו דרך בין כפים, רנן קולו של האב:
״בני, מנורת אלוהים לא כבתה!״
עשר מדורות נשתלהבו בפניהם, גצים ופיח התאבכו מהן.
ובחוץ הזעיקו החצוצרות היווניות את בני הכפר לבמת בכחוס.
מתתיהו הזדקף – אשל הפורש את בדיו, שהסופות לא יכלו לו.
״בני, יום גדול לאלוהים יהיה היום הזה!״
הם כופפו את ראשיהם לשבועה, ידיהם המאוגרפות נתפרקו ושמטו על המותניים.
״בני, קחו את השופרות ואת החרבות!״
ידיים נשתלחו לקירות, זקן בזקן נגע, קרן בנדן נגעה.
״תנו גם לי שופר וחרב!״
הבן הצעיר חגר למותני אביו, מתחת לאדרת העזים, את השופר עם פי הזהב ואת חרב נעוריו.
והם יצאו מהמערה שהתעטפה בעורות הצבאים.
ואנשי הכפר נאספו לבמת בכחוס, שחזיר נבר בצווארו השמן.
והרקדניות מתסליה שקשקו בטמבורים, נופפו בשדיהן, שנתונים היו בתכריכי כסף, פרעו את שערותיהן המקורזלות, שמבוזקות היו אבקת תכלת. ובקולות שיינות אנטיוכיה המפולפלים הצרידום, פתחו בהמנון לבכחוס, שגיחך לשמי הארץ בשפתיו המפושקות, בכרסו שפימותיה ירדו לו על ברכיו המקופלות.
וכוהן בכחוס סרק את זקנו המפורכס, הנובל, ואמר:
״הלורדים על הבימה!״
ושני חיילים הניחו את רומחיהם, את צינותיהם, פשטו את טוניקותיהם וקפצו על הבימה. 1182
בשיניהן, בעיניהן, עודדו הרקדניות את המתגוששים, הצהילו את לבם בצלצולי הפעמונים שחרוזים היו בשולי הפפלוסים.
כתום המחזה עלה כוהן בכחוס על הבימה, חייך לאלילו ואמר לנאספים:
״ועתה נקריב את החזיר לבכחוס האהוב על אנטיוכוס המפואר!״
ומתתיהו בא עטור חמשת בניו; והשופרות והחרבות מתחת
לאדרותיהם.
ובראות כוהן בכחוס את כוהן ירושלים:
״אתה, נשוא הפנים״ – הניף אליו את זקנו המפורכס והנובל – ״היה למשל לצאן מרעיתך, והקרב את הקורבן!״
״דום, כוהן בכחוס!״ גלגל מתתיהו את קולו כרעם המגלגל את ענני החורף.
היווני הצהיב, הרקדניות לחצו את הטמבורים לבטנן, רומחי החיילים חיטטו באוויר.
״זקן״ – גיחך כוהן בכחוס – ״את קשיות עורפך אמחץ!״
ובהשיטו את עיניו הכתומות בין הנאספים:
״מי מכם יקריב את החזיר לבכחוס האהוב על אנטיוכוס המפואר?״
דומה כאילו נתחשקו ההרים בכאב. והנה נשמע קול מצייץ, מבעבע כשמן מבאיש:
״אני אקריב את החזיר לבכחוס!״
היה זה רוכל הכפר שהיה הולך לאנטיוכיה ומביא משם אבקות פוך, כרכום לציפורניים, מעשי רקמה, עדיי זכוכית.
הוא עלה על הבימה, צייץ אל החזיר לקצב הטמבורים שבידי הרקדניות מתסליה.
אותו רגע נשלפה חרב, ידו של מתתיהו שלפתה מהנדן שחגר למותניו בנו הצעיר; ובהסתערו על הרוכל:
״ארור אתה מחזיר טמא זה!״
״מרד באנטיוכוס המפואר!״ צרח כוהן בכחוס והסתתר מאחרי אלילו.
״יום גדול לאלוהים!״ ענו לו מתתיהו ובניו.
וחרבותיהם דלקו באבוקות, שרפו את החיילים, את הרקדניות, את בכחוס, את כוחנו וחזית.
ומתתיהו שלף את שופרו, שפיו מצופה זהב, ותקע תקיעה גדולה.183 כל היום תקעו השופרות בהרים: היוגב השליך את מחרשתו, הכורם את מזמרתו, הרועה את מקלו, ועם לילה עלה יער חרבות דולקות על ירושלים.
(1938)184
