בתוך הטראם עומדים דחוקים וצפופים. אני עצמי תלוי כמעט באוויר. ביד אחת אוחז אני אחיזת עווית במוט העליון, סוליית נעלי הזריזה מצאה לה שמץ מקום בקצה הכבש, בעוד נעלי הימנית מחליקה על גבי פס המסילה.
הטראם דוהר כאחוז טירוף, מחיה נפשות, נפלא – מקבלים משהו תמורת הפרוטה.
משום-מה נדמה לי שאנו נוסעים אחורנית. לי זה לא אכפת. אני מניף את הרגל. סוליית נעלי מתלהטת על גבי פס המסילה. אני מניף את הרגל. היא מתנודדת באוויר כמין פיף. רוח קרירה מנשבת לי על המכנס, אני רואה זאת, צוחק ומריע: ״הידד!״
נהג הטראם הופך ראשו ואומר: ״שקט, ר׳ יהודי, אל תהיה שמח כל כך.״
אני שותק – שלם לא שילמתי.
הרחק על הדרך עוסקים בתיקון המסילה. פועלים יושבים על גבי הפסים; מהם חופרים באדמה, מהם תוקעים מסמרים לתוך האדנים.
אני מהרהר בלבי: ״האין הם מתייראים להיהרג?״
הגלגלים מסתובבים, הטראם דוהר במישרין על הפועלים. הנה, הנה מן הנמנע למנוע עוד את האסון. אני צועק: ״הסתלקו! הסתלקו! אין אני אשם בכך!״
הנהג תופסני בדש מעילי ורוטן: ״זאת יכול כל אחד לומר.״
אותו רגע מדלג הטראם על פסים צדדיים ועובר ביעף על פני הפועלים. הללו מנפנפים את כומתותיהם בידידות וקוראים: ״חלילה לכם, חלילה לכם!״
הטראם מתפתל על פני אפר נרחב וירוק, מסתובב וחוזר לנוע על פסי המסילה.305
אני מהרהר בלבי: ״טראם ישר והגון, הוא נמנע מתאונות.״
אנו נוסעים הלאה במעלה הר, במורד הר, פעם ימינה ופעם שמאלה, נכנסים לתוך סמטה צרה ועושים חניה ליד בית מרחץ.
הנהג מושך בפעמון: ״לרדת, כל מי שאינו בעל זקן.״
אני מוחה על כך ומסית את הקהל.
הנהג ממצמץ אלי מרחוק בעיניו העכבריות-שחורות, זיעה מכסה את מצחו, בועה נוצצת על חוטמו הסמוק והחד, וזקנקן לבן וקלוש מזדקר מסנטרו. רק עתה רואה אני אותו כל כולו. אני יודע שאני מכירו וצועק מתוך השתוממות: ״רבי, אתה?״
הוא סוגר לי את פי באצבעו ולוחש: ״ששש, דום… אני צריך… אני מוכרח… איני יכול אחרת…״ והוא תובע ממני דמי נסיעה.306
