הנני חתן. מסיח אני עם כלתי בבית קפה, כרגיל אצל איקס בוורשה.
האולם מלא מפה אל פה; יושבים צפופים ובצוותא. לבלתי, מינה, יש חזה גבוה, והיא צווחת כל הזמן: ״אבל לא, אבל לא,״ ומפדרת לה את חוטמה.
אני סופר ומונה 15… 20… 32 ומחשב כמה צריכה לעלות לי כל הסעודה.
טרטור הטלפון. מכריזים בקול את שמי.
בעל הקפה מגחין עצמו מעל למזנון וצועק לתוך האולם:
״האדון המנהל, שיחה טלפונית – לונג דיסטאנס קאלינג.״
כל האורחים המצויים אותה שעה בקפה מצדדים אלי את ראשיהם.
אני שומע: ״שם יושב המנהל.״
אני גא באמת על קשרי הבין-לאומיים. כדי שלא להראות זאת, תוחב אני בפזיזות עוגה אחר עוגה לתוך פי. הטלפון תלוי בקרן-זווית, מאחרי דלת של עץ. על הרצפה מתגוללים בקבוקים ריקים, תבן רקוב וכיוצא בזה לכלוך. ממש תיעוב.
אני צועק לתוך שפופרת הטלפון כדי שכל היושבים בקפה ישמעו: ״ניויורק, ןס…יס סר.״
בעל הקפה, קירח עם שפם של ז׳נדרם ושרוולים חפותים, עומד מאחרי הקיר זקוף אוזן, נטוי אוזן, עוצם עין אחת ומאזין, שלא לאבד חלילה אף מילה אחת.
פתאום בוקע קול זר מתוך הטלפון: ״אל תדבר שטויות… אני רוצה לדבר עם מינה…״ אני עונה בכעס לקול האלמוני: ״מינה היא כלתי. ואין אני מנהל כלל ועיקר, חתן אני. הירדת לסוף דעתי?״311
עכשיו עומדת מינה על ידי ומתחככת בי כחתלתולה. הטלפון תלוי פתאום גבוה על הקיר, ומינה מתקטנת בקומתה. אני רוצה להניפה, אבל היא כבדה משונות. אני מאמץ את כל כוחותי. היא מתעופפת כחץ מקשת, יושבת רכובה על כתפי וקוראת לתוך אפרכסת הטלפון: ״ה-לו!״ אני אומר בלבי: ״לאחר החתונה לא אסבול זאת.״
מינה מדברת אנגלית. ותוך כדי כך מתחיל הטלפון לטרטר כמו מכונת ירייה. מן הסתם יש לאותו אלמוני בניו-יורק כתב סתר: ק… ד… ס… ל… לתימהוני הרב רושמת מינה במהירות את האותיות על גבי הקיר. הניו-יורקי אומר: ״מיי ביוטיפול סוויט גידל.״ מינה עונה: ״כן, במלון השוויצרי?״ אוי ואבוי! מעמדי החברתי נהרס, ואף שמי! בעל הקפה שמע הכול.
אני מזועזע כולי, מזמזם לי באוזניים, לחיי לוהבות, ומלא חמה משמיט אני את כלתי על הבקבוקים הריקים. רווח והוקל לי… אורחי הקפה מסירים את מעיליהם, מנקשים בשיניהם, צועקים: ״תפסוהו, חבטוהו, השליכוהו החוצה, הולך בטל זה!״ אני מחזיק מטאטא ביד. מתחילה הזזת ספסלים, אנדרלמוסיה, מהומה, התכתשות של אגרופים, התנגחות, כדת וכדין. המהומה גוברת והולכת; תוך כדי כך חומק אני למזנון ומתחיל לשבר כוסות… הידד החיים!
בעל הקפה קופץ ועולה על השולחן, פושט זרועותיו כלפי מעלה וצועק בקול גדול:
״דולרים… דולרים… השידוך בטל ומבוטל!״
מאחורי קיר העץ מציצה מינה. היא צוחקת ומאיימת עלי באצבע: ״אתה, אתה, אינך כלל בחור טוב…״
שוב אין אני חתן…312
