מתוך המדבר בוקע קול קפדני: ״קום, הולך בטל, אל תישן!״
״חס וחלילה״ – מיד אני קופץ מהמיטה, מתהדר במעיל של יום טוב, נוטל בידי את המטרייה הנקובה ויוצא לי מהבית.
ליד הדלת נתקל אני בשלושה ברנשים. אחד אומר אלי: ״הנך פושע. אני אוסר אותך.״
״העיקר שאנו חיים,״ עונה אני, ואיני שואל כלל לסיבת המאסר. השני כופת לי את הידיים על הגב; השלישי מצווה… 1… 2… 3… 2…
אנו צועדים דרך רחוב אפל.
לפני ארמון אדיר יורים השוטרים שלוש פעמים באוויר ומוליכים אותי פנימה. אני אומר בלבי: ״קולנוע, קומדיה – כה משונה ואווילי!״
שומר הסף, הלבוש בפינגווין, ניגש ובידו מוט עץ. הוא מודד לי את הראש, את הידיים והרגליים ואומר: ״הוא מתאים להפליא…״
מדרגה של שיש מוליכתני לתוך אולם משחק המוצף אורות. תחת מנורת בדולח עומד שולחן רולט, המוקף אנשים נרגשים. הקרופןה, פרצוף מזופת, מצווני לזחול תחת השולחן. ״אתה תהיה הטכנאי!״ אומר הוא. ״עליך לסובב את הגלגל מתחת לשולחן – בנת?״
אני שוכב אפרקדן. מעל לראשי תלוי הגלגל, אני מסובבו… החיים למטה לא רעים. אמנם קצת צר שם, טחוב כמו בקבר. כלום מתי? – שטויות. מחר, מדוע מחר? – מיד מתנקם אני בהם כולם…
עקב של נעל בועט ברגלי.
״אוי, אוי, אוי,״ צועק אני מעוצמת הכאב.313
״גחן,״ אומר הקרופיה, ״זרוק את כדור השן דרך החור על הרולט; ספור לאט 20 – בנת?״
מתחיל משחק חדש. הקרופיה אינו פוסק מלבעוט בעקב נעלו ברגלי, ואני זורק, מסובב ומזיע מחמת כאב. הוא צועק למעלה 7… 14… 24… ואני למטה רועד מחמת התאמצות, שנשמתי כמעט פורחת ממני. מסובב ומזיע.
לפתע פתאום נשמעת שריקה מאוד לא נעימה. הקרופיה צועק: ״העלה מהר את האקדח. קוביוסטוס אחד פשט את הרגל.״
אני דוחק במהירות כלפי מעלה אקדח כסף קטן, הוא מעוטף בנייר של משי, זוהי המצאה שלי, הרי אביר אני!
הקוביוסטוסים רוקעים ברגליהם מסביב לשולחן ומדקלמים במקהלה: ״קלע… שחק… קלע…״ ירייה מתהדהדת – אח! והכול פוצחים בבת אחת: ״אמן!״ הקרופיה אומר: ״אנטומיה!״ רק אחד, להבדיל ולהבדיל, מתערב. ״להמשיך, להמשיך את המשחק. מי אמר לו לחיות ביד רחבה?״
כבר הגיעה השעה לאכול פת ערבית. אני שם בפי סוכרייה, לועסה והופכה לכאן ולכאן, ונזכר אגב כך בימי נעורי. רציתי פעם להיות פסל, ומה נהיה ממני? אסיר פרך. נגזר עלי לרבוץ כאן ולהתענות עד מתי, עד מתי… אני מנענע בראשי, חושב וחושב, ופתאום – ששש! כברק ורעם מנצנץ משהו במוחי: נו?… מילא, אדרבה… למה לא? הדעה שלך היא, והגורל נתון בידך. אני צועק: ״לנוכל השפל ביותר מנדב אני מיליון!״
מיד משפילים כל הקוביוסטוסים עיניהם ומביטים תחת השולחן, ומתחילה חנפנות איומה. ״זכור אותי… אל תשכחנו… שמא תבוא לביתי? הואל נא ברוב טובך… יש לנו הכבוד… גבאי, נשיא, אדוני המיניסטר!״ אני צועק: ״ספרו את חטאיכם, התוודו על חטאיכם.״
קמה מהומה. הם מכים ״על חטא״.
אני מוטל לי בשקט ומקשיב. ״קבצנים, שרלטנים, מוצצי דם, נוכלים, אנשי אוויר, אף אדם הגון אחד… שאטרח ואתייגע בשביל כאלה?״ רק נקבה אחת אומרת: ״אינני יפה.״
איני יודע מדוע היא מוצאת חן בעיני יותר מהכול. יש לה עיניים כחולות ותהומיות. היא אומרת: ״בשורה טובה מזומנת לך, בוא.״
אני מגיח מתוך מחבואי. הקהל מריע לכבודי. אני מחלק אוטוגרפים,314 צועק: ״בעוד עשר דקות – הזכייה הגדולה!״ אחוזי התלהבות יוצאים הקוביוסטוסים במחול, סופקים כפיהם ומזמרים חד-גדיא.
הנקבה מוליכתני לחדר צדדי, נועלת את הדלת ואומרת: ״איני רק כעורה אלא גם עקרה.״
״הבלים!״ צועק אני, ״איני מאמין.״
פתאום צונחת מעליה שמלתה, שמלת קטיפה כחולה, והיא ניצבת עירומה כולה… פחד נופל עלי, איני רוצה להביט ומביט… אישה גדומת זרועות.
אני מגמגם: ״מי עשה לך זאת?״
היא אומרת: ״מיכאל אנג׳לו.״
באמת. גופה קורן ונוצץ כשיש לבן. היא יפה אותה שעה ביופי אלוהי. פרוטומה מופלאה.
היא מחייכת ואומרת: ״לעולם אל תשתגע עוד בגלל אישה.״
אני חוזר וזוחל תחת השולחן. אני זורק את הכדור, מסובב במהירות את הגלגל. מספרה הוא 37, היא מוכרחה לזכות. אני ממתין בשקט עד שהמספר יוצא.
הקרופיה קורא: ״מה? כיצד ייתכן זה?״ אני מגיח מתחת השולחן. אני מוכרח לראות זאת במו עיני.
אוי ואבוי! איזה ביזיון! אני לופת ראשי בידי. זרקתי סוכרייה על הרולט.
הקוביוסטוסים צורחים: ״רמאות, רמאות, הוא זרק על מספרו.״
איני מבין מה הם מלהגים. אין לי שום שייכות למשחק. אני רק הטכנאי, מסובב-הגלגל, ונוסף על כך אסיר פרך…
הם מסתערים עלי ורוצים לשסעני ככלבים שוטים. ״בן-בלייעל, נוכל, בוגד!״
״חוסו עלי,״ מתחנן אני לפניהם, ״ראו-נא את רגלי, היא שותתת דם.״
מיד נועצים כולם עיניים סקרניות ברגלי. אותו רגע קופץ אני קפיצה, נאחז במנורת הבדולח התלויה מעל לשולחן הרולט ומרחף באוויר.
המנורה מתנודדת אילך ואילך. הקוביוסטוסים צועקים: ״תפסוהו, תפסו את מחבל המשחק!״
אני מעופף, מישהו תפסני בזרועותי. זוהי האישה גדומת הזרועות. היא מרחפת עמי דרך החלון הפתוח, ואני חש שצמחו לה כנפיים כמו315 לנשר. אנו טסים מעל לגנים, ליערות, ומתרוממים מעלה-מעלה. ירח הכסף שופך עלינו את זוהרו, הלילה הוא בהיר, המרחקים דמומים הם, והכוכבים מתעצמים והולכים… אני שומע שהאישה לוחשת לתוך אוזני: ״אני ארחף אתך כך עד עולם, אתה משיחי המיוחל…״316
