התהלוכה

אני מטייל לי בשבת בבוקר בפיפט-אווניו בלוויית מזכירי חיים. הוא בחור תימהוני, גנדרן. הוא מחזיקני ברוך בזרועי ומדבר רק אנגלית.

כעס יש לי בלבי עליו. העוברים והשבים סבורים תמיד שהוא זה אני, לייב הגביר, והוא מפליא כל כך לשחק תפקיד זה, שאפשר באמת להאמין בכך. וכי מה יכול אני לעשות? אדרבה…

מרחוק הולכת ובאה חבורה של בני-אדם החובשים מסכות. מה פירושו של זה? תהלוכה? אינדיאנים שראשם עטור נוצות ססגוניות; קאובויים שחגורות עור במותניהם, וחבלים עבים כרוכים להם בצווארם. הם מקפצים בפראות, כמשוגעים, מרקדים ושורקים.

אני שומע ברורות היאך אחד מהם צועק: ״הוי-או-טו הו! אנו מוטלים עמוק-עמוק באדמה.״

אני טוען מאז ומתמיד: ״אל תלווה, אל תלווה.״

בקרב הפראים הרוקדים רואה אני סוחרים דגולים, בנקירים בעלי-שם, סרסורים, ידידים טובים. הם נושאים דגלים, מעין זה עדיין לא ראיתי מעולם.

מנגנים מנגינת לכת, נדמה לי, משל ואגנר.

מלא חמה אומר אני למזכירי: ״למה הסתרת ממני שקרנבל היום?״

הוא משיב: ״אתמול פשטו הבנקים את הרגל. היום הולך וול-סטריט לכנסייה לבקש הלוואה מרוח הקדושה.״

״נפלא,״ אומר אני. ״אנו נצטרף אליהם. שמא סבור אתה שאין אנו זקוקים לכך?״

״כן,״ עונה הוא. ״מי שאינו עתיר מיליונים מוכרח לקפץ.״

״הואיל וכך…״ אומר אני ומתחיל לקפץ כעז פראית.317

התהלוכה נעצרת לפני הכנסייה. נדחקים, נדחפים, נלחצים, כל אחד סקרני הוא להביט.

על הכיכר רחבת הידיים שלפני הכנסייה עומדת תזמורת נוגנים ענקיאדם. ברכיהם נוגעות בגגותיהם של גורדי השחקים, וראשיהם תקועים נעוצים בשמים הכחולים. כלי זמר של פח תלויים להם על בטנם; הם מנגנים לפני אלוהים, אלא שאי אפשר לשמוע את הצלילים.

גם צלמים עומדים מסביב, הם מסריטים.

מאחור טופח לי המזכיר על הגב, וצועק מרעים בקולו: ״תיש זקן, שא רגליים!״

אני אומר בלבי: ״עז-פנים שכזה!״ אבל עד שיש שהות בידי לחרפו ולגדפו כאחד הריקים, מדלג הוא על גבי הראשים, מתיישב לו לרגליו של אחד הנוגנים, ותחת התרועות הסואנות של הקהל מניח הוא שיסריטוהו מעשה כוכב של קולנוע. בר-מזל שכמותו! הכול עולה בידיו, בכל מקום הוא אורח קרוא.

״המתן נא!״ חושב אני בלבי, ״מה שאתה יכול, חיים, יכול אני ודאי…״

אני עוקר עצמי ממקומי ורץ על פני הכיכר.

לפתע מרגיש אני שמישהו תופסני בגרוני ומושכני אל-על. נדמה לי שנוסע אני ברכבת עילית. אני רואה את הגגות של מנהטן, של ברוקלין, ואחר כך פרצוף דמום של מוזיקאי. כל נקודה שבעורו גדולה היא כסלע. המוזיקאי חובש משקפיים, מתוך זכוכיותיהם זוהרת השמש. אני נאלץ לעצום את העיניים. הוא אומר אלי בחביבות: ״כאשר אנגן את המנגינה ׳על האח בוערת אש׳, תעמוד על כישרוני. הנני תלמיד של בטהובן.״ עם מילים אלה הוא נוטלני ומציבני בזהירות יתרה בעבר השני של הכיכר.

אני מלא התפעלות מהתנהגותו, בן אצילים אמתי, וקורא אליו: ״היי! שמא יש לך איזו משאלה… אולי תבואו לבקרני בביתי, כל אנשי התזמורת כולה?״

המוזיקאי עונה: ״חסוך את הדולרים שלך, דון קישוט אני. אגב, אני נוהג לעשן סיגריות.״

אני שואל: ״איזה סוג, אדוני?״

הוא אומר: ״34 – כמספר ביתי.״

אני רץ במהירות לקיוסק הסמוך וקונה את הסיגריות.318

עכשיו עומד אני לרגלו של הענק וקורא כלפי מעלה: ״אדוני, מספר 34,

אני עומד בדיבורי.״

הוא אומר: ״עלה למעלה.״

נכון. מדרגה ישנה, מדרגה גבוהה, המסומכת לרגלו… מקץ רגע יושב אני על כתפו.

הוא אומר: ״הנך בר-מזל!״

״מדוע זה?״ שואל אני.

הוא עונה: ״ליטול אשראי מהכנסייה מסוכן הוא. אדרבה, הבט למטה.״

למטה משחירה הכיכר הלבנה מבני-אדם.

אני שואל: ״היכן מצויים אלה שאינם מקבלים אשראי?״

״על הגג.״ אומר הוא.

אכן, רואה אני. גרדום מוצב שם לתליית רוצחים. מצריה הכנסייה מוליכים קרשים צרים לעמודי הגרדום. ברנשים הדומים ללוליינים מתנודדים ומתנועעים באוויר, אחד מאחרי השני, כשבצווארו של כל אחד מהם תלוי חבל. בהגיעם לקצה הקרש, הם מצטלבים וקופצים מטה…

״מאורגן להפליא!״ צועק אני.

המוזיקאי שואל: ״שמא רוצה אתה לראות כיצד מביאים לכאן את המזכיר שלך?״

״לא, לא!״ מצווה אני. אבל מקץ רגע מפדל אני בכל זאת עין לשם.

על גבי הקרש הצר מכרכר לו חיים, דק גו, מטורזן. הוא מסובב מקל, מריח שושנה אדומה, שורק לו לחן של טנגו, מגיע לקצהו של הגג, חוזר ומנער בחוד אצבעו את האבק מעל דש מעילו, רוקק וקופץ… אני צועק: ״ברבו, ברבו! אמן מובהק!״

המוזיקאי אומר: ״כל מאן דהוא יכול ליטול את איגרת האשראי.״

אני רועד משמחה ושואל: ״מאמין אתה באמת ובתמים ששמך מספיק הוא, אדון דון קישוט?״

״ודאי, ודאי,״ אומר הוא בגאווה. ״העיקר שלא תחסוך בדמיון; עליך לדאוג שהיא תישאר אצל כולם צעירה לעד.״

על השק רשום בדיו אדומה: ״מיליון אחד בשביל עסקי אוויר…״

אני קופץ בפזיזות מכתפו של המוזיקאי, מסיר את כובעי באדיבות,319 נושק את היהלום שעל אצבעו, מחווה קידה עמוקה-עמוקה ועונה ב״מרסי״ צרפתי רחב…

הקיצור, להודות בצורה כה עדינה, כה אצילית, יהא בלתי מסוגל אפילו חיים, המזכיר שלי!320