אני נס מהחזית. באופק ניצתים ברקים בכל רגע ורגע; פצצות… תותחים רועמים… מטחי יריות ארורים, ואני קפה אפילו לא שתיתי עדיין.
ראשית לכול סר אני למלון. האולם שופע אורות, הוא חם ואריסטוקרטי.
אני תר אחרי כיסא פנוי. כמו להכעיס תפוסים כל הכיסאות.
אני פוגש שם מכרים, הם מעמידים פרצופים של יהירות, פרצופים מדושני עונג, הם צוחקים…
פתאום צצה לפני אהובתו של אחי, מעוטפת בפרווה הדורה. המט… שווה מן הסתם כאלף רובל. מניין לוקח אחי את הכסף לכך? מתחת לפרווה לובשת היא רק כתונת משי כחולה לבשרה. היא שמה בידי שקית נייר חומה, ובה קילו של סוכר. היא אומרת:
״הבא זאת בלי שהיות לאחיך, שא רגליים!״
אני נוטל רגלי על כתפי כדרך שאומרין, ומפליג לדרך.
אחי מתגורר בסיביר. דרך רחוקה לפני. אני רץ, איני פוסק מלרוץ. היכן השלג?…
אני כבר בדרך שעה ארוכה, ולפתע פתאום מתפרם קצה השקית, ומעט סוכר ניגר על האדמה. אני רואה בניחותא היאך הבדולח הלבן מקלח רסיסים-רסיסים… יפה, לגמרי לא רע. אף על פי כן, מה עושים? נעל לוחצת לי, רגלי בצקות וכאובות. צינה עומדת עכשיו בחלל. צינה מחלחלת עכשיו בעצמותי. אני נמצא מול פני סיביר. ״אני חוזר,״ אומר אני בלבי, ״להגיר את הסוכר לתוך הפרווה – רעיון נפלא!״
המלון ריק ושומם, וגם לא אריסטוקרטי כל כך, כפי שסבור הייתי.
אני מטפס ועולה מדרגה אחת, שתיים, שלישית. אני מחפש את חדרי. מונחת שם בשבילי טלגרמה, בה נאמר להיכן שומה עלי להביא את הסוכר.327 אותו רגע משגיח אני במנהל המלון המהלך אחרי. אני מזרז הילוכי, אף הוא עושה כן. אני הופך ראשי. המנהל נושא רובה וכלב ציד על ראשו. הוא מבקש פשוט: ״בקשיש!״
אני אומר בביישנות: ״את חדרי אני מחפש.״
הוא פושט ידו כלפי מדרגה, שם עומדת עריסה ריקה. כמסומר למקומי לוטש אני עיניים לשם, אחר כך מצידן למנהל, אבל הלה נתמוגג כשעווה, נעלם…
בתוך מסדרון ארוך פתוחה דלת אחת. אני מתיירא מאוד לעבור על פני הדלת הזו. החדר הוא מלא וגדוש ידידים, אף גיסתי פאניה והמנהל מצויים שם. הם מדברים בגנותי וצוחקים… שמא יודעים הם כבר ששפכתי את הסוכר בדרך?…
פאני מנשקת לאהובתו של אחי. היא מתירה את כפתורי פרוותה ההדורה. אפילו כותונת אין לבשרה…
בצער נותן אני עיני בשקית. משקלה הוא מועט מאוד, בקושי עשרה גרמים…
השעה מאוחרת היא, מאוחרת מאוד. אני מוכרח לחזור אל אחי. בחיפזון, בפזיזות, גולש אני מהמדרגות ונתקל בגויה הזקנה של המטבח, המנשקת את השוער. היא נותנת עלי בקולה: ״תרנגול אדום, אינך ראוי אלא לכפרות!״
באולם פוגש אני בגיסתי. עכשיו לובשת היא את הפרווה ההדורה. פניה חיוורים ונוגים כל כך.
״פאניה, פאניה,״ קורא אני בייאוש, ״היכולה את לעזור לי?״
פאני מתאנחת: ״הו אלוהים, הו אלוהים, הסוכר ניתן בקיצוב, יוקר כזה!״
היא מייעצת לילך ולקנות סוכר בשוק השחור.
אני רץ ברחובות. חושך – לילה. פנסי הגז בוערים עמומות. כל החנויות נעולות הן. איש אינו יכול לומר לי היכן השוק השחור…
יגע ומלא ייסורים צונח אני תחתי ברחוב…
סמוך לי, בתוך הרפש, מתגוללת הפרווה. אני מלטפה ארוכות ואומר בקול רם: ״פוי, גם אתה אינך שווה יותר מעשרים קופיקות…״328
