על האח בוערת אש…
אני מוטל על גבי גחלים לוהטות וקר לי.
באמצע הרצפה זורם נהר קטן.
אני קופץ למטה, מגביה את הכותונת שלא תתרטב, ומשכשך את הרגליים היחפות בתוך המים.
מהיכן מקלחים הם?
אני מחפש חור. הקירות שלמים הם. ודאי המצאה חדשה!
אני מטפס על הקירות החלקים, ממששם, סופרם, ובאמת – קיר אחד חסר.
אני מציץ החוצה. באופק משתרע יער של זכוכית. עורבים מתעופפים, מקרקרים ומשירים עלונים מודפסים. באחו רועים רובוטים…
האם זה חלום? הרי איני ישן…
מאחרי קיר ״החדר״ נשמעת תפילת שחרית. החזן מסלסל בקולו. אני מכיר את העניין.
פתאום מנהם קול מאחורי: ״מלמד-דרדקי אתה? בבית רעוע אתה מתגורר? קום וברח!״
מי מדבר כאן? אני הופך את פני.
חבורה של בחורים קופצים לתוך ה״חדר״, מפשילים שרווליהם, מתעטפים בטליתות של נייר, מקימים שולחן וספסלים, אומרים ברכות השחר ומתחילים לשחק בקלפים.
מלך-של, הגדול כדף של גמרא, מביט בי בחסד. אס פיק מקפץ תחתיו וצווח: ״מוות, מוות, מוות…״329
מחמת אימה צועק אני: ״רבותי, כלום יצאתם מדעתכם, לשחק בקלפים במקום קדוש?״
בין הבחורים – אני זוכר יפה את פרצופו – יושב יענקל, המשרת של אבא. הוא מעווה פניו בעוויות משונות, נחנק מצחוק ומשרבב לי לשון.
זה מעלה את חמתי. ״יענקל,״ צועק אני, ״אסוף את לשונך!״
אני קופץ על כיסא ודורש דרשה לוהבת: ״פוגרום יתחולל, מבול יבוא,
קץ יקיץ על העולם.״
הבחורים אינם מקשיבים. הם רוקעים ברגליהם בחדווה, משליכים את הקלפים על השולחן וצורחים: ״הב, קנה… כפל-כפליים, זכיתי!״
פתאום שורק יענקל שריקה.
כל הבחורים נועצים תוקעים סיגרים עבים בפיותיהם. עשן עב מתאבך ויוצא מאוזניהם.
בחוץ שומעים זעקה: ״דלקה, דלקה!״
המלכה-של משיבה את העשן לתוך פני. אני משתעל… העשן מחלחל בגרוני, חונקני… אס פיק מפזיל אלי בערמומיות חצי עין וצווח: ״הקץ ל׳חדר׳!״330
