המלחמה נסתיימה…
אני מתקין עצמי לנסוע הביתה, כבר מפסיע ברציפה של התחנה, מרוגש קצת וממתין לרכבת המהירה.
מספר כרטיס הנסיעה שלי הוא 5432. מטען אין לי, רק זיכרונותי הישנים – צרור מכתבים ותצלומים מכורך, מעוטף בעיתון ומונח על ספסל.
אני מביט על סביבי. התחנה ריקה היא, אין בה אף נוסע אחד. הקיוסק סגור ומסוגר הוא, וכן המזנון. הקירות זהומים, גג הזכוכית שבור… היכן הם הקרונות? אפילו פסי המסילה אינם מצויים על האדנים… זה מפליאני. אני מרים קול צעקה: ״הא, הא, הא!״
״הא, הא, הא,״ עונה לי ההד. ״צחוק? וכי ציפית באמת למשהו אחר?״ הנה מישהו הולך ובא, בפסיעה של ניחותא, יש לו פנאי להלה.
זהו מנהל התחנה. מכיר אני את כובעו האדום עם הכתובת א״ד 1945.
אני שואלו בהתרגזות: ״היכן הרכבת?״
״הרכבת?״ תמה הוא. ״רכבות הן לא מודרניות עוד. חיסלו אותן.״ ״היאך זה? הרי יש לי כרטיס נסיעה, כרטיס של מחלקה ראשונה,״ בא אני עליו בטרוניה.
מנהל התחנה נועץ בי עיניים ואומר: ״מה, זה עוד מרגיז אותך?״ גוואלד, הוליכוני שולל, ובאופן מכוער כל כך. נפשי מידכדכת עלי. פתאום מתיישבת עלי דעתי, ואני אומר:
״הא לך מתנה – הזיכרונות שלי.״
מנהל התחנה מקרע את העיתון הישן ותוהה בסקרנות על התצלומים. פתאום מצטווה הוא בקול צרוד: ״זאת היא אשתי.״331
״לא, לא,״ מגמגם אני מבוהל: ״זאת היא מולטית מפאריס.״ ״אם כן,״ אומר הוא, ״אז היא באמת אשתי…״
בחוץ, לפני התחנה, ממתינה עגלה גדולה הרתומה לתריסר סוסים. העגלה מגורשת יהודים. אני מוצא לי בקושי מקום-מה ליד העגלון.
הוא: פרצוף מגושם, מכורבל בפרווה ומונעל במגפי לבד. עם כל טלטול וטלטול מתנגשים אנו זה בזה. אני ממלמל עם כל התנגשות באדיבות: ״פארדון!״ והוא מנבל את פיו בחירופים וגידופים.
לפתע פתאום שואלני העגלון בגסות: ״להיכן אתה נוסע?״
אני עונה: ״הביתה.״
״הביתה?״ חוזר הוא ושואל. ״וכי מי אינו רוצה הביתה?״
הוא מצליף על הסוסים וצורח: ״זוזו!״
הדרך משתרעת רחבה ושוממה. רוח כפור מנשבת. אנו נוסעים לאט.
כל פעם שיהודי יורד מהעגלה מסלקים סוס.
את העגלה סוחבת עכשיו רק סוסה זקנה לבנה. לא תצא שעה קלה ואהיה בבית. אני נעשה נרגש כל כך שדמעות מתחילות להתגלגל על לחיי. יודע אני, זה לא יפה, אבל איני יכול אחרת.
העגלה נעצרת. העגלון רוטן:
״בשבילך בלבד אין אני נוסע הלאה.״
״מילא,״ אומר אני, וקופץ מהעגלה.
צורתה של העיירה נשתנתה עד לבלי הכר. הסמטאות עקומות, מעוותות; המדרכה מלאה חורים; בתים ללא חלונות וללא דלתות; גגות רסוקים, קירות רבים מנוקבים פגזים; מסביב יתמות רבה כל כך!
סבל ניגש: ״אדון,״ אומר הוא, ״אני כאן מורה הדרך.״
אני עונה לו: ״סלח לי… עצבי חלשים הם…״
הסבל מחלץ מכיסו טלפון ומחייג מספר.
אני תופסו ברוגזה בידיו: ״למי? מה?״
הוא אומר: ״כבר יודעים שהנך בא.״ ותוך כדי כך מתכופף הוא אל אוזני, לוחש: ״עכשיו זהו מקום קדוש. הכול מתו.״
עומד אני לפני ערמה של לבנים ואפר. הקיצור, פעם עמד כאן ביתנו. הבאר סתומה היא. עשב שוטה צומח עליה. רק קטע של חומת הגן שלם הוא.
מתרפק על קיר הבית.332
חתולה אפורה מתחככת בקיר הבית ומייללת.
הסבל שואל: ״היא יודעת מי אתה?״
אני נותן לו דולר. ״שתוק!״ אומר אני, ״אל תספר לאיש.״
פתאום נתקלת עיני במשהו משונה. מאחרי הבית מבצבצים צינורות.
אני מטפס ועולה על החומה. מה זה? מעשנות ברזל צרות תקועות בתוך האדמה, 10… 20… 30… אחת ליד השנייה.
אני חש חלחלה עזה בלבי. מי זה חונקני? אני לופת ראשי בידי.
אין זה מראה תעתועים, לא, לא. אף אדם אחד בעולם כולו אינו יכול להכחיש זאת. ״מתחרט אני… מתחרט אני שעודני חי…״ רוצה אני לפרוץ בזעקה, בזעקה אדירה, אלא שכאבי הוא עצום מדי.
משפיל אני את עיני אל האדמה.
זכוכית עבה – כעין גג רחב וארוך – מכסה את הבור. אני יודע, זהו קבר הגז. למטה, מסביב לשולחן מסובים אחי. הם צוחקים… עשן כחול עוטפם. נדמה לי שהם מרחפים בתוך אוויר זגוגי. בראשים מופשלים מביטים הם בי בעיניים לטושות, מתנועעים כבשעת תפילה ומזמרים זמירות.
ראובן, הגדול שבהם, אומר: ״הכול קרה לנו, וכי מה יכול עוד לקרות…״
יושב אני על החומה כמת. איני יכול להמיש עצמי מהבור. גג הזכוכית נעשה ירוק יותר ויותר, עשב צומח ועולה על הקבר. כמעט איני רואה עוד את אחי…
אש עמומה בוערת למטה. ידיה הלבנות של אימא מעמידות את הנברשת על השולחן, מברכת על הנרות ומתחננת לפני בניה: ״היו רחמנים, מנעו את הצער מיוסף!״ הם מנענעים בראשיהם: ״לא, לא.״ אימא מפצירה: ״הניחו לו, הוא עודנו חי.״ הם רוטנים בקול אחד: ״נשליכהו לתוך הבור.״ אימא מתייפחת: ״הוא מפחד, מפחד…״ לפתע פתאום מזדקף ראובן ומראה עלי: ״שיצעק בכל הכוח שהוא יכול.״
הנר דועך.
אני זועק זעקת אימים פראית: ״אימא, אימא…״333
