איגנצי דובוש, הבס של אופרת המטרופולין, הציץ לתוך הערב. העיר נתגלתה בשלוש תפאורות: בעומק – מיתחה הוויסלה מסך אפור משובץ סילואטות ספינות; מימין – דלקו אלפי חלונות בקרמין, בפלטינה, באזמרגד מזויף; משמאל – עטף הלילה את צריחי הקתדרלות, את כפות המוזאונים, את תלי הבתים בסתיו שסחב מהפרוורים.
״אופרה!…״ חייך הזמר והעביר כפו, כף בס, על קרחתו שנשאה פאות נוכריות מכל הנוסחאות והזמנים.
גניחה חשאית ייבבה מתוך האופל על הסתיו. הזמר נזדעזע וסר לחדר הסמוך, שקירותיו עמוסים היו מסכותיו בגבס, בברונזה. על שטיח, מגוון כנוף הטטרים, מפורקדת היתה דיאנה: חרטומה על רגליה המשולבות, גנחה בסקסופון.
הזמר לחץ כפתור: אור חשמל זרם מעיניו החלולות של שלד גולגולת, צללים עיטרו בזרי דפנה את מסכות הקירות, ומעורה של הכלבה זרח צבע ועצב השלכת. הזמר קרס על השטיח, השכיב את חרטום הכלבה על ברכיו והציץ לתוך עיניה הבלונדיות.
״מה לך, דיאנה?…״
החיה רעדה בכל צלעותיה וייבבה.
״מסכנה שלי!״ – גירד הזמר את אוזניה – ״חולה את!…”
וכדי להשכיח את ייסוריה וייסוריו:
״זוכרת את, דיאנה, כשקיבלתיך מצייד מוזר זה – היית תינוקת עם אלמוגים כחולים בצוואר… כמה היינו משוטטים ביערות, בערים!… עליזה165 היית תמיד… לפנייך הייתי שר את האריות הכי יפות שלי…” דומה היה כי החיה חייכה לימים האלה.
הזמר עבר לצ׳לו עמוק ורוטט: ״היו אלה, דיאנה שלי, ימים נפלאים: הפאות הנוכריות של גולמי האופרות התעופפו מראשי מיד לאחר נפילת המסך… ופרחים, גנים – צמחו בחדרי… את, דיאנה, אהבת את היסמינים, ואני – את הוורדים… ונשים צעירות ויפות – יותר יפות מכל הפרימדונות המזיעות, הציפו את חדרי בצחוק. בהיסטריה… זוכרת את, דיאנה, את מספרן?… אני – לא!…״
הצ׳לו בקול הזמר התייפח:
״ועכשיו, דיאנה, מה אני?… בס, בס קירח וצרוד באופרה… הפרחים צומחים עכשיו בחדרי הטנורים, והנשים מתנשקות עם הבריטונים… רק את נשארת אתי, דיאנה… רק את!…״
גיפף את צוואר הכלבה ודמם.
איזה אורלוגין השליך לתוך הלילה שבע מטבעות חלודות. צמרמורת עברה בגופו של הזמר.
״דיאנה, האופרה קוראת!…״
גם החיה ספרה את המטבעות שנידרדרו מאיזה סרקופג, והבינה. שמטה את חרטומה על השטיח, והבליגה על גניחותיה.
הזמר קם, לבש את המעיל, נעל את הכסיות.
״כוהן גדול אני הלילה, דיאנה שלי… הכוהן הגדול באאידה… אתפלל עלייך לפני רוחות מצרים…״
ובנוטלו את מקלו, שגולתו הראתה את דיוקן הכלבה:
״דיאנה, תחכי לי ליד החלון, כתמיד…״
כיבה את החשמל בעיני שלד הגולגולת וירד.
לאוויר היה אותו ריח סתיו רענן הממוזג מהקיץ הגווע ומאיזה אביב רחוק.
הבס הזקן סר לרחוב המרשלים. חלונות הראווה ואספלט הכביש המלוטשים שיקפו את הטראמים, את הסוסים ההפוכים. לאורך המדרכה זמזם נחיל נשים, דבשי וענברי. אחת, ברונטית יוקדת, נטפלה אליו בהדיפה את בשמיה המסחררים. הוא הסתכל רגע בפיה הזולל, בעיניה ששני חתולים מחושמלים התכרבלו בהן, וסילקה בחיוך. האישה הכירה אותו. צפו בזיכרונה המדמדם אותם הלילות שבהם ישבה בלוג׳ה שלו,166 וקולו עטפה בקטורת. חייכה בכל הדקות של קורטיזנה ולא של אשת רחוב, אגב נדנוד קל בשוקיים: ״דובוש, אני לך – לתמיד!…״
״סנטימנטלית את, יקירה!״
היא הציפה אותו עוד רגע בבשמים של ימים עברו.
״יודעת, אאידה הלילה!…״
פיה התאווני נתעקם בצער.
״האופרה הכי חביבה שלי!…״
הזמר ניתק ממנה ונסחף לתוך המערבולת.
בהגיעו לכיכר האופרה ראה אישה צעירה, לבושה ג׳רסי, שהוליכה בשרשרת כלב שדמה דמיון כזה לדיאנה שלו – שהצ׳לו בחזהו התחיל לייבב.
השמשים בליוורה כבר הכריזו על הליברטות, והוא עדיין לא מאופר!
סר למסדרון צר שהוליך לקלעים. לפני חדר האיפור שלו נתקל ב״אאידה״, שהיתה כבר מסורקת נוסח מצרי, ומקטורן משי אדום חשף משהו את חזה, חזה מצו-סופרנו.
מקהלת המלאכים המצוירת על המסך התרוממה לסיפון המקומר, שנברשותיו הלכו ודעכו.
הקהל כונן את הלורנטות. החצוצרות הארוכות הריעו. התרועה התגלגלה כרעם בענני אלפי שנים.
איגנצי דובוש, הכוהן הגדול, עמד בשמלת הפעמונים מארגמן בתוך עשן מחתות קטורת, ופירש ידיו על גבי המזבח, שגחלי חשמל בערו תחתיו.
האם התפלל בעד נשמת אאידה או בעד נשמת דיאנה?…
אותו לילה ראה את עצמו הבס הזקן בתוך אורות הזרקורים הכחלחלים, שעטפוהו בשתי וערב, ככוהנה הגדול של ממפיס. קולו גבר על החצוצרות, על הוויולונצ׳לים. אותו לילה השביע את רוחות החנוטים השוכנים בפירמידות.
מקהלת המלאכים ירדה מהסיפון, שנברשותיו הודלקו.
כשהזמר יצא החוצה, השליכו כל האורלוגינים שתים-עשרה מטבעות חלודות.
כשהגיע לביתו לא ראה בחלון את חרטומה של דיאנה – זה היה סימן רע. עלה בחיפזון במדרגות. בלי לחלוץ את הכסיות קרס על השטיח. לאור167 ירח שנתלה בין שני גגות ראה את הכלבה המתה. גיפף את גופה – קר היה. הציץ לתוך עיניה – כבויות היו.
בחזהו, שנתרוקן על הבמה מכל קולות – שרקו רוחות.
הזדקף לאטו, שוטט בחדריו המלאים מסכותיו, דיוקנאותיו – כל אלה דיברו על ימים שנקברו בתוך סרקופגים. ועם אפרורית השחר – נשתלפה יריית אקדוח – צליל אחרון מבס הזמר.
9 בערב (27.5.37)168
