1
הרוקח הצעיר יאן דןדן נחלץ מכורסת העור הכהה, שבה הסב לשידת הכתיבה הקלועה קני במבוק ליל תמים.
את רגליו עד סובך הירך לפתו מגפי לבד שחורים, פרווה קצרה כיסתה את חצי גופו העליון שנכפף, וצווארונה האפור הידק יפה את צווארו הכחוש. קלסתר פניו גזעי היה, ובלסתותיו המוארכות, סנטרו הסולד, אוזניו הרכות והשטוחות, נחירי אפו המופשלים – העלה את דמיון ראשו של סוס צעיר שחן בגרותו שורה עליו.
עיני התמד של קרן, שמחלתו הקשה אצלה להן חשק סתום, הפליגו בחדרו, שחסרים כחולים זרועים היו בו.
טפטים אפורים, ששוליהם רבוצים היו קלתות גדושות פרות, חיפו את כתליו, ואור השחר הכסיפם. על כרי עור בעלי גדילים שנערמו על ספת השעוונית התכרבל הפודל ״בטורי״, ועורו המדובלל טבל באור הארגמן ששפע מאח הלבנים. הכוננית חשפה מתוך חשרת צללים רכים את הגבים של כרכי הספרים, מהם בעור שנתמעך, מהם באריג דחוס – כל אלה שטיפחו את אישיותו של קרן. רפרודוקציות של קוסאק, מטיקו, עומעמו בדשן גוניהם מבעד לזגוגיות המסגרות. את הכוננית בצורת קונוס פיאר שלד ראש אישה, הנתון בתוך קפלי קטיפה ירוקה. ראשה של בת חשק נאה היה, שמתה במחלה ממארת, והסטודנטים בנתחם את גופה למדו על פיו את סגולות המין. עתה היו חורי העיניים של השלד, שפיתו לפנים, מלאים כחול השחר, וקרקפתו הצרה הבהיקה כשיש צהוב.22
על שפתיו היבשות של קרן פרח עצב מתוק. הוא קרב לחלון שחסום היה בשדרת אורנים. הם לבלבו בירוק צונן, והכפור המחוספס שחיפם בער בגוני הקשת כבדולח.
דממה כסופה זו, כחול שמימי זה, שקלה מהשדות המושלגים, בתולים זכים אלה, שחפפו על העצים ועל הצריחים של הווילות, מילאו את לב קדן שמחת עולם אחרונה, ועיני התמד שלו נשטפו דמע.
״רשאי אני להתענג בשעה רצינית זו על יופי שלם וטהור זה, המשול לשחר קדום, שהאדם עוד נעדר בו.״
אולם הלך רוחו המרומם נעכר תכף על-ידי השתעלות קשה, שכופפה את קשתות חזהו והמעיטה מה מתבנית ריאותיו. הוא שוטט בחדר, ממחטתו פרושה על פיו, ועיניו המלאות דמעות תמהו על עינויים אלה העוברים שלוותו האחרונה.
קדן התפלל בלבו שאת יומו האחרון לא יעיבו קובלנות על הטבע, ששיסה את אכזריותו בגופו, אשר שאף לחוסן וליופי ספרטניים. חמוקי איבריו, שריריו הדרוכים, סובכיו המוקשים זכו בעבר באולמי האספורט ליראת הכבוד מצד הגברים ולתשואות הפיתוי של הנשים, ובאופן בלתי מחוור הגיע לידי מצב זה. בהיותו מלא הערצה לגופו גדל עתה עוד עלבון התכערותו.
עיניו, שהורמו שנית לעופאי האורנים המשורגים, נתקלו בעורכים, שעברו בשחור גופם את רקע הכפור, וקרקורם הצורם הפר את הדממה הכחולה וקיפח אשליותיו של קרן.
אח, אף האושר המדומה הולך וגז במהירות איומה – גיחך בשפתיים מפושקות והסתכל בחרמש הירח שהחוויר בשמים. כוכב השחר הנץ בהם, ותבניתו ביהלום מלוטש המרעיף את אורו בחלל העולם.
מווילאות הצללים שהוגפו שף אל קרן אביו המנוח – אופיצר בחיל הרוכבים, שנטמן על צלע הוויסלה יחד עם שאר משחררי המולדת. את חזה מעילו הכחול פיאר ״אות הגבורה״ מברונזה, שהושחל על הצוואר בפתיל משי כתום, תסרוקת שערו מעין החול מפולגה היתה בשקידה, שפמו הגדוש שפע על פיו – חפוף וסרוק היה בידי אשתו, שחלקה בזה את הכבוד האחרון לבעלה ולהערצתו את גזעו.
״ישו,״ לחש האב לקדן, ״אתה הולך למות, ומסתורין האמונה אינם ממלאים את נפשך, ואהבת המולדת רחוקה מלבך.״23
בתוך ארון הקרשים מונח היה הבר-מינן במדי הצבא ההדורים, חזהו גדוש אותות כבוד, ובפניו הצהובים קדושת המולדת.
בחוץ טבלו אמירי האורנים בזהב חיוור, ציפורים בודדות רנו מתחת למרזבים, והאור הירוק ששפע בחדר דרך סוכך המנורה, שהתנוססה מעל כן בתבנית כפות אריה, נזרע עתה רק על ציבורי הניירות שנפרעו, על השידה, ועל פסל הגבס שעמד עליה.
יאן קרן נטל מעבר לאיקונין זה נרתיק זמש, שהכיל בתוכו אקרה קטן, שנועד לחונן את גופו הנעלב. קרן שם בשלווה סטואית את האקדח בכיסו, העיף עין על הפודל, שישן וחרטומו על כפותיו המדובללות על כרי הספה, בנושמו עמוקות, ותהה אם זה ייאות לשבוק את החיים יחד עם אדוניו.
בסלקו את הדלת בא לחדר המיטות.
החלונות מוגפים היו בשטיחי קטיפה אדומים, שירדו כנחשולים על הרצפה, והחדר רווי היה שנת אשתו הבריאה. בהרתיעו הצדה כיסא שנתגבבו עליו שמלותיה, קרב קרן למיטתה. מחלפות שער ערמוניות, מפוקסות, התפלגו לעברי ראשה, שפעו על צחור הכר, וכאילו ריפדו משכב לראש אותו עוגב, הרווה אהבתה תחת קרן.
שדיה המגולים, שחמוקיהם מעוטרים היו סלסלות כותונתה, פיתו בלובן שארם, שזך היה כחלב גור חזיר, בחיותם הרותתת ובפטמותיהם התפוחות, שהשלימו צורתם החשקנית. מבעד שפתיה הסמוקות, שפשוקות היו קמעה, נשתרבב קצה לשונה הלחה. הן ביטאו חלום אהבים עז, ששרר גם בלחייה העגלגלות והפורחות.
בגוחנו אליה נאנח קרן. על סף המוות הציקו לו עוד תשוקות וקנאה לאישה בריאה וחמדנית זו, שסטתה תחתיו. חוליו הקשה והממושך גרם להתנכרות בשרים ביניהם, ובהיותה זקוקה לאהבה ולפינוקים התרפקה על רופא הווילות הצעיר, כְּרַכּי, גנדרן, יפה עיניים, שאינו סולד גם בפילגשו הכפרית.
קרן השיט עיניו בין צלוחיות הבושם שהצטופפו על תיבת הלילה בינות למסרקות ומכבנות עמומות, ונוזלן הזהוב, הכספי, הוכיח לו את מאווייה הצוהלים ובגידתה הקשה.
זיעה כיסתה את גופו, וידיו הארוכות והגרומות החליקו את פניו, שלהטו כשושנה חולה, ועזרו לשקט שבישותו להיקוות. הרהר שלא יחטא כלל אם ימית את פילגשו של הרופא, שעתידה להימאס עליו, וברצח עצמו לא ראה24 כל אות לרחמיו המסולפים, שכן תכונה הגיונית היא של הטבע ויצוריו. התיק את הקרס בנרתיק ושלף את האקדח השקט, שלא חרש כל רעה, והשיק את לועו ללחייה הוורודה של האישה, לרקתה התפוחה ולשדה השמאלי שנשם בחוזקה. שמורות עיניו של קרן נעצמו, הבבות רטטו תחתיהן. בדמיונו ראה את שדיה מוחרזים טיפות דם כאלמוגים, מחלפות שערה הדשנות טובלות בהן, וחשק האהבים ממלמל מתוך פיה הפשוק. אולם חוליו חישל בקרן תכונות ההכנעה והסליחה. פקח עיניו, משך את הכלי אליו, טמנו בכיסו והזיל דמעותיו על גוף אשתו הרענן והבוגד. הוא חמל עליה. היא ניחנה בתשוקות קשות, והיא מתרפקת על גברים אחרים, ונפשה עוד נוהה אחריו. הרהר שאנינות דעת זו לא יאה לאדם העומד לחבק את חיק הנצח הקר, זקף גבו, מחה דמעותיו ויצא את חדר המיטות, אומלל, מנוצח ונלאה מאוד.
חדר עבודתו טבול היה עתה באור משנה. כחול השלג מזוג היה בזהב השמש העולה, ורהיטי החדר כאילו היו עטופים בזיו הלילך.
קדן התמצע על כרי הספה, השכיב את הפודל בחיקו, התעטף בפרווה וחישב את המאורע שעברו בחדר הסמוך. כישלון נואל זה ראה כמנת חלקם של אלה שאינם שובקים את החיים, ועיני התמד שלו חייכו לזיו הלילך הקר.
עוזר בית המרקחת, אדם צעיר שגידל שפם חנון, ייפה ציפורניו וידע את כל מסתורי הבגידה של אשת אדוניו, בא ועמד על מפתן החדר. פניו, שלא הופגה מהם עדיין השינה, התחייבו למראה אדוניו שנרדם והפודל בחיקו. התימהון הכהו והתחמק אחורנית לחנות, להנות את עצמו בעישון, ולא ידע שעלומיו המחודשים של קדן פורחים מתוך נפשו שנחלמה כליל, ולא מתוך גופו המתפורר.
2
בצהרי אותו יום כלא את עצמו קדן בחדרו, והגיה דברו האחרון שייעדו לרשות. הוא פיטם את מקטרתו טבק מבושם, והעביר את הכתוב בין אור היום שהכחיל בחדר כגוון אקוורלי ובין עיני התמד שלו.
״צוואתי זו העליתי על הנייר מתוך הכרה צלולה שדברי הבאים להלן יעידו שזו לא נתבדתה בשעה חמורה ועגומה זו.25
״הריני שובק את החיים מתוך רצון חופשי שכפיתיו על עצמי. בעוכרי מותי ריאותי הנגועות, שאין לאל כל המדיצינה המשוכללת להחיש להן ךפאות. עומד אני על מפתן המוות ורשאי משום כך להתוודות: אבי כול העליבני קשה והתעלם מאדם הנמק במכאוביו. הריני כופר שנשמתי היא חלק אלוה ממעל, אני ילדתיה, טיפחתיה והשקיתיה בדם גופי. נאה היא ומלבלבת בעמלי המתמיד והשקדני. על נפשי זו שמרתי, שלא תיפגם ממחלתי המנוולת, וידי, שעמלו בתפארתה, תחשנה את גאולתה.
״את כל רכושי, המצטרף מבית המרקחת על סממניו, רהיטיו וכליו, וספרייתי הריני מפקיע מרשות אשתי. מן הדין שהוני המועט, שנצבר בעמל רב, לא יבוזבז בידי אישה זו על שמלות, תכשיטים ותמרוקים, לצודד בהם את לב מאהבה שסופו לסלוד בה.
״מחצית הוני הריני מפריש לאמי הזקנה, שהוכתה בעיוורון מרוב סריגת גרביים למען בנה. היא האישה היחידה עלי אדמות שלבי הומה לה. את המחצית השנייה אני מקדיש לטובת הצעירים העניים הלומדים באוניברסיטה של הבירה – שוועת מעיהם המצטמקים ידועה לי, סטודנט אביון בעבר.
״הריני אוסר על הכומר לערוך את התפילות הנהוגות במת נוצרי מאמין. מלכות שמים זו, שהגואל הבטיחה לקשי הגורל, אכזרית היא ומשוללת רחמים יותר ממלכות הארץ שאני שובקה בצער רב.
״לשדה הקברות ילווני מלבד נושאי המיטה: האציל גורליץ, בתו יוליה ואלמנת פועל הרכבת – יָנוֹבָה.״
הגיליונות נשרו מידיו על האריג הירוק, המחפה את שידת הכתיבה, המקטרת צנחה מפיו כבויה, וראשו נפל כבד על הזרועות המשולבות, ומוכרו את היעדר ברכי אמו הזעות, שהיו משפיעות עליו מרגוע, בכה.
אחרי התרגשות זו באה התקפת שיעול חזקה. זכר שוב את תעודתו, פניו קיבלו את גון הפלד ונתן לריאותיו להידחק החוצה. ממחטתו פרושה על פיו, עיניו כלות לתרדמה, ואחורי הדלת הנעולה אשתו מתחננת אליו בקול בוכים:
״ישו, אנא פתח את הדלת ותנני להיכנס אליך. הרי זקוק אתה לעזרה. ישו, חמול על עצמך, פתח את הדלת!״
קרן שטף גרונו, ניגב את פיו המזוהם, והשיב לאשתו בקול רפה, שלא חסר משטמה כבושה:26
״בכן, הונח לי לגמרי ואת יכולה להירגע. והחששות על מותי הם מוקדמים קצת. סלחי על שאני מונע ממך להיכנס. ברצוני להירדם קצת.״ האישה שמאחורי הדלת הנעולה התרחקה מתוך התייפחות קולנית.
על קרן היה עוד לבצע כמה דברים שחשיבותם יקרה בעיניו, שכן האחרונים הם. קרב אל השידה, אישר בחתימת ידו את אמתות סעיפי הצוואה, שמה בתוך מעטפה, רשם על גבה כתובת המשטרה, הטמינה בכיס מעילו בכפיפה אחת עם נרתיק האקדח, התמצע על הספה וכפה על עצמו שינה חטופה.
3
אש האח הטבילה באור ארגמן את פני קרן. הוא החליק את עור כלבו, שנמנם על ברכיו, ונשא עיניו לשדרת האורנים, שהצטיירה על רקע כחול הסיגל. ראה פני אישה זעירים נדחקים לשמשת החלון, סנטרם מתחנן היה, מפלל, ועצב עיקש הציץ מתוך עיני הזכוכית שלה. קרן חייך בחיבה אל פרצוף קפוא זה, הכיר בו את אשת הפועל עובה וקרץ לה שתיכנס.
היא באה מעוטפה סודר מטולא טלאי צבעונין, שמלתה חשפה נעליה המעוכות, ששיוו לקומתה הפעוטה והמדוכאת מראה מדונה כפרית, חטובה עץ ומיושנה מאוד.
קרן הציע לה כורסתו. היא נרתעה ממנה והסתכלה בו בחיוך קרוש. אבל להתחמם ניאותה, חפנה מלוא כפיה אור הארגמן השופע, רחצה בו את פניה והביעה תימהונה על הפודל, שהרבה דבלוליו האפורים מהאביב הקודם – עת מת בעלה.
קודם שפרשה בקשתה השמיעה אותו התנצלויותיה על שבאה להטריד את האדון קרן, ובהרגישה את עצמה חוטאת כנגדו, לא יכלה להבליג על התייפחותה, שזיעזעה את ראשה הקטן, שמלופף היה שערה השופע, הסתור, שצבעו היה מעין צבע השכר הבהיר.
שני ילדיה חלו באסכרה. החום גבר ומילא בשפע זיעה את הפרווה המעטפת אותם. היא מטפלת בהם כאישה נבערה מדעת מאין לה כסף להחיש להם רופא.
לקרן היה באותה שעה זר בהחלט כל עוני האדם, בכל זאת אילץ את27 האישה שתשב על הספה, והקשיב בשום לב לתחבולה שהתינוקות המציאו לריפדם. סגדו בצוותא חדא והפילו תחינותיהם לפני הבן הנענה והאם הקדושה, שישלחו רפאות בעצמותיהם. פני האישה, שהכתימו בעשרים ושמונה לשנות חייה, נשטפו זוהר, וקרן הרהר שחסר אחרון זה שעליו לגמול יקר הוא מאוד, שכן חף הוא מכל שילומים.
הוא רמז לאלמנת הפועל, שחיממה רגליה מול האח. היא התכרבלה בסודרה, יצאה אתו והורתה לו את הדרך למעונה, שהתפתלה בינות לווילות, שנשאו על גגותיהן צריחים מושלגים, וחורשות אורנים עטרון וירק רענן כבעצם האביב.
כל עת הישרכם דרך השדרות, שמלאות היו צהלתם העמומה של חניכי בתי הספר שהתגוששו בכדורי שלג, התאמץ קרן להציף אור על סיבת מותו האיום של בעל האישה, ששימש מכונאי במסילת הברזל עשר שנים, והומת על-ידי קטרו באופן שלא נתחוורה הסיבה לא לוועדת החקירה ולא לשאר האנשים. כשקרבו לסוכת האלמנה, ששמרה על פסי הברזל שחתרו לאופק הסגול, הסיק קרן: יש לשער כי אותו מסכן, שידוע היה לשיכור ולנואש, טרף נפשו בכפו.
הילדים החולים שכובים היו על מזרן קש מבאיש, הנתון בתוך מיטת עץ אלון. קרן בדק ריאותיהם המחרחרות בעיון אישי, ואוזנו לא נלאתה מרוות הלמותיהן. הילדים נלפתו בראשיהם לפרוותו החמימה, הביטו בהתרפסות בפניו המביעים צער, ומעט רפאות היתה לבשרם.
קרן עטף שוב את התינוקות בפרוות אביהם הקרוחה, זקף ראשו ונתקל בנייר מגוון שנקבע במסגרת, והראה את הבתולה הקדושה בתומתה ובחיוכה הקוסם. בשמה ניחם את האם הכואבת: יבריאו ילדיה. מעיין חיים מפכה בהם. עליה רק להשקותם רפואות אלה שהוא התקין להם.
מתוך שידה בהירת צבע ונטולת אגפיה חרגה כלבה פעוטה, ובדילוג קליל עלתה על משכב התינוקות, התרפקה על ראשם בייבוב וליקקה את פרצופיהם הטובלים בשחוק. הילדים לא השגיחו בנשימה החונקת אותם, והחלו להשתעשע גם בכלבה, בהעתירם לה נשיקות על עורפה הצנום ועל בטנה המלאה עטינים.
את קרן דיכאו אותה שעה הכיעור והעוני שבצבצו מתוך קירות החדר קלופי הטיח ומרהיטיו הנפסדים. הוא סלד בחשק החיים שתסם בילדים החולים ובאם המתפללת לפסלו של הצלוב, המתנוסס מעל הכיריים28 ההרוסות. החליק את קודקוד הילדים בעוגמה, השאיר לאם רפואות והוראות, תחב לתוך כפה מעט כסף ויצא.
קרן הפליג בשפלת הצפצפות, שהכסיפו בנופותיהן המחופים שלג. מארבע רוחות השדה הגיח אליו שקט הלילה. האתר, שרווי היה כסיגל, התפשט בכול, וגם בישותו, מסילת החלב הפליגה כרקטה מוצתה. הדוב הגדול הזה, ואור הנוגה היה באזמרגד הנוטף. קרן חתר בשלג מלא עלומים, ומקשיב למנגינות צבא השמים והיערות המושלגים.
מאחורי חורשת הלבנים הצחורים בישרה רכבת מהירה רעה, התעללה בהרמוניה הפרושה על כול, ירתה זיקי אש ותמרות עשן בכוכבים שהשפילו נוגהם, וזינקה לעיני קרן כמו לחג פראי.
הוא טיפס על הסוללה, חפן שלג בידיו והמיסו, ונהה אחרי שני הפנסים, האדום והירוק, שהתנוססו על הקרון האחרון של הרכבת המהירה, שהמטירה זוועות סירנותיה על בתי הכפר החסודים. הוא מישש בידיו את פסי המסילה שהוחמו וישב עליהם. אתר הסיגל שוב התרפק עליו, פניו נחו על כפותיו, דמעות נזלו מעיניו, והרהר על תכונות החיים שנבראו להשתנות, ועל עצם האדם המלא חזיונות כזב ואמת.
4
באור נרות החשמל שעיטרו נברשת ניקל מחומשת גיששו גולות עיניו הסומות של האציל גורליץ, שגונן העפרורי לא סר מהן, בפני קרן, ששחו אליו. העיוור, שהסב בכורסת גדילים, מעוטף מקטורן קטיפה ירוקה מוחרז בשוליו עור שועל, הניח מידיו מקטרת הקומה שלו, לפת ידיו הקרירות של קרן והִשהן בכפות ידיו המוארכות, הצהובות כשיש עתיק וההוגות לו רעוּת נאמנה, ופיו המוגן שפם מכסיף נתגלם בחיוך כאב:
״ידידי, במחלתך לא חלו שינויים כל עיקר.״
קרן השתופף על שרפרף לצדו, לא שמט ידיו ולא גרע עיניו מהגולות השתומות והפקוחות של גורליץ, שנוצצו בצדף, ושאל חרש: ״אדון גורליץ, הכדאי להתלבט בעמק עכור זה?״
הזקן פשט רגליו, שנעולות היו אנפילאות לבד, וזקף קומה הדורה וגברתנית, שאפשר לראותה על בדיו של יאן מטיקו, שוטט בטרקלין29 כשזרועותיו צלובות, והאספקלריות במסגרות הברונזה המוזהבות השקיפו אותו חגיגית, מפואר. הוא חזר אל קרן, פיתל שפמו והוכיחו:
״ידידי, מאורעות חיי נסערים היו, והם אילפוני אורך רוח לגבי קצי עלי אדמות, שיסתיים בשיתוק איברי גופי או בשבץ הלב. קרן, צריך להמתין עד שיסתום עליך את הגולל הרצון העליון, כשם שאותו אדיר המלכים בונפרטה, שאין מושלו בתולדות הגבורה, לא נגע בנפשו לרעה כשנרעץ כוחו, וגאונו הושפל עד דַכָּא.״
את נפולאון העריך גורליץ כאליל על שהשכיל להטיל מרותו על האנושות; ובמשך הרבה שנים שקד על אוסף סמלים יקרי המציאות של קיסר זה. את טרקלינו פיארו כנות, שמעליהן התנוסס דיוקנו של הקורסיקאי, חצוב בשיש, יצוק ברונזה, חרסינה, מיוליק וגבס. את קירות הטרקלין קישטו מסגרות מהגוניות, שבהן נקבע קלסתר פניו, משוח בששר, ומשורטט בעט ובפחם, מעשה ידי אמנים בעלי מוניטין ומכוסי ערפל. גורליץ אגר גם מאכלות, סייפים, שלחים שדמותו של נפולאון חוטבה ונחרתה בידיותיהם. קמעות כסף, ניקל ונחושת, שאיקונין שלו חרותים בהם, ועוד תכשיטי נכאת הנוגעים במשהו לאישיותו של נפולאון. גורליץ שמר בתיבת מהגון, שתוכה רופד קטיפה אדומה, חרב קצוצת חודה, שפיפיותיה העלו חלודה. כלי זין זה השתייך לנפולאון עצמו, שמסרו כתואר הצטיינות לידי זקנו של גורליץ, שליש בגייסות המתקוממים הפולנים.
גורליץ, שנסתמא בזקנתו, שהה כל ימיו בבית נכיאת זה, ובתו יוליה הקריאה לפניו, לאחר שלוש סעודות היום, תולדותיו של הקיסר, פרשת עלילותיו, מכתביו ופתגמיו.
גורליץ פיטם מקטרת הקומה שלו, עלף גולגולתו הפנומנלית עשן מבושם, צמצם גבותיו המסומרות, והשיח כלפי קרן המסב למולו:
״מעביר אני לנגד עיני העיוורות את תולדות האבירות של עמי העולם. מוסריותי וטעמי מטילים בה דופי, שכן אינה חפה מזיוף, ונאלץ אני להסיק שאידאל הגבורה נתגלם רק בנפולאון קיסר, שאהב את הגבורה כהאמן אנג׳לו את גולמי שישיו. רופאו הפרטי מספר בזיכרונותיו שדופקו של מלכו הלם בכוח משנה מזה של אדם הדיוט. קרן ידיד, עדים אנו להשמדת הגבורה הגברית, שהאצילה מתפארתה על החיים, שתמיד עלובים היו ולא כדאיים. מתגוששי הקרקס ירשוה שלא בצדק, וההמונים אינם סולדים בהם, ונוהגים בהם הערצה שנועדה לאבירים אצילים.״30
וילאות הפלוסין שהגיפו על כניסה צדדית סולקו על טבעות מוצהבות, והנרות שדלקו בנברשות הפסנתר, השתקפו במהגון העץ ונסכו את אורם על הקטיפה השחורה שלפתה את כל גופה של יוליה גורליץ, שגזרתה היתה כזו של בת עשרים, ורק זרועותיה ועורפה היו מגולים. היא נענעה בראשה כסוי התלתלים לקרן, והקשיבה לסיום הזקן הקובל:
״קרן, את זכרו של האדם הראשון שהעז לקפח את חייו במו ידיו, צריך להזכיר בזוועה. לי הוא נעשה לדיראון עולם.״
הזקן גישש בגולות הצדף המאיר והשהן על בתו, שהתכנסה על שרפרף הפסנתר, פניה הבתוליים מושפלים על זרועותיה המעורטלות, ששום עדי לא קישטן, ועיני הצדף שלה הרואות צמודות למסכת הפנים מעין הפלד של קרן.
״יוליה, ידידנו קרן כאן. סבור אני שחל שינוי לטובה במהלך מחלתו. אקווה שעם בוא האביב יחלים כליל. העגמומיות מדכאה אותו. מוטב שיתגבר עליה.״
הוא ינק ממקטרתו, נחלץ מכורסתו, הצהיר שפורש הוא לישון מוקדם בשל לאות יתרה ולמען התכונן לטיול השחר הבא. לפת ידי קרן, החליקן וניחמו:
״ידידי, משבח אני סטואיותך, תכונה המצריכה הרבה אצילות נפשית.
ליל מנוחה, ידידי.״
ביוליה, בת גורליץ, התבלט מאוד אופייה של אמה המנוחה, שהתייחסה למשפחה יחסנית מאוד, ועזבה לאנחות את בתה כשזו הגיעה לגיל של שש שנים, בהנחילה לה כתר פנינים זעיר ובחילה לההוי הדל. יוליה נמסרה לפנסיון, שהורו בו אהבה עזה למולדת המשועבדת והשרישו בלב משטמה קשה לנוגשים, אך היא הראתה שוויון רוח גמור להשתלשלות ההיסטוריה העולמית, שחילקה את האנושות לגזעים ולאומות. לא רחשה אהבה לבני גזעה ולא נטרה איבה למשטר השנוא. רק על כתר הפנינים הזעיר, שבו הכתירתה האם הגוססת, שמרה. היא הידקתו בפתיל משי מסביב לקודקודה, גיבבה עליו את שערה השופע בתלתלים, והסבה עם חברותיה מ״נחותות דרגה״ בספסל אחד, ודברי המחנכות המאליפים התדפקו על אפרכסות אוזניה ולא חדרו לנפשה.
האב, שהסתבך בתעלולי אהבים ולא ידע כיצד להיחלץ מקנאת הנשים ההיסטרית, היה, בבקרו אותה, צופה עמוק לתוך עיניה, שהגיהו31 הזויות מבעד ערפל. ״יוליה, את אינך ערה כלל, דמייך מנמנמים.״ הנערה צייתה לו מבוישה, גמישה ומלבלבת בתלבושתה המרושלת. האב המתין בעוגמה עד שבתו תשים עין בגבר, וצער האהבה יתחיל לכרסם את בשרה.
יוליה קיבלה תעודת גמר, שלקתה בהרבה ציונים פחותים. לא הראתה לזו לא משוש ולא צער וחזרה לחדר אמה, שבמערכת רהיטיו, סידור הזוטות שבו, לא חלו כל שינויים מיום שזו שבקה חיים. עם בוא החורף נכלאה בחדרה, הדירה את עצמה מכלל טיולים, נהגה רישול בתלבושתה, שהצטמצמה במקטורן פלוסין רחב שרוולים המכסה יפה את גופה, שעמד אז בעלומיו, ומתוך הגות מרוכזת העלתה תכופות דמות האם, ושוחחה אתה רבות בדברים פעוטים ואינטימיים.
כשחזר גורליץ עם ראשית האביב מהנכר, שרווה בו ששון ועדנים, מצא בחדר בתו ערמות ספרים צבורות על הרצפה ומאפרות גדושות אפר שדושנו מפפירוסות. הבת התרפקה עליו ונתנה מוצא להתפנקויותיה, שדמות המתה השפיעה עליה. אולם נפגעה מהטחותיו ששיסה בה – התנכרה אליו, התכנסה על הכסתות שריפדו לה משכב בששת ירחי החורף והצטדקה בלי קורטוב נשיות: ״לדידי, יכול לחול טשטוש גמור בסדר העתים, השנים, הימים ובהתחלפותם. אינני קובלת על הזמן הניגר ללא מאורעות. המגע עם אנשים גורם לי מכאובים פיזיים, והרי נטלתי על עצמי להתרחק ממאורעות כאלה שבכוחם לגרום לי זעזועי נפש קשים. כל ישותי סולדת בייסורים יהא מקורם טוב. אנא, אבא, חזור להילולות שלך ועוזבני לנפשי. ואני אמתין לך עד שתסכים להינזר מכל זה.״
לגורליץ, שהסכין לשמחות, נעשתה קשה מנשוא השהייה בחדרי ביתו השוממים, שהפיגו בדידותה הנזירית של בתו, וחזר לנכר הצוהל, התוסס אהבה, אורות ויינות.
יוליה התבדלה מגרי הווילות, ולא נהתה אחרי הגברים, שמילאו באביב את השדרות המלובלבות תשוקות עזות. לשווא ציפה האב לגבר הנועד להדריך כחול לילותיה. היא היתה מלאה הזיה מלכותית, מוכתרה בכתר הפנינים של האם, סולדת באנשים ובהווייתם, סיפרה את שבחה בפני עצמה: ״עלה לי שלא לנוול את חיי וליצור אתר מובדל למעני.״
כשמערכת עצביו של גורליץ ניזוקה על ידי שובע התענוגות, ואור עיניו לוקח ממנו, כלתה נפשו לבתו המזקינה וחזר אליה הרוס, סומא, מבלי32 שהיתה לו היכולת לחזות בשער בתו שהכסיף עד שורשיו ואת עיניה שזכותן לא של בת אדם היתה.
בליל שובו קיבלה את פניו בכותונתה שכיסתה את גופה הבתולי, לפתה אותו בזרועותיה הרעננות, נשקה בעיניו הסומות והתייפחה:
״עשר שנים לא נתתי תנומה לעיני, ציפיתי לשובך מתוך אורך רוח וסבל. עתה נטול עלי להגיה את אופל עיוורונך.״
5
ישותו של קרן, שהפיגה את מסתורי המוות המלאים זוהר, טשטשה את הזרות של גברותו, ובת האצילים, שהנזירות רבת השנים עשתה אותה לאשת הזיות, חשקה בחברתו, שעברה לרעות לוהטת, אחרונה ומלאה וידויים. לא נלאתה לשמוע מפי קרן פרטי עגביה של אשתו עם הרופא. בפרישותה ובקנאותה לא הבינה לאשת תשוקות זו, ושטמה אותה כדי לחפות על הפיתויים שחטאיה של זו עוררו בנפשה.
היא עזבה עתה את שרפרף הפסנתר, ופסעה אל קרן הדורה בכמישותה ומבושמת כל חשקי שארה הצנועים. השתפלה סמוך לו על דרגש, ושל סלסלות ממראה קרום החלב מרפרף על זרועותיה, המתה מתוך קיפאון מאומן ולא סירבה שאף ידה תפונק ותנושק על ידי קרן.
״גברת יוליה, באתי להגיד לך שלום אחרון.״
חרדת פחד עברה את גופה, חשה דמעות בין רווחי אצבעותיה, וכיוון שלא רגילה היתה לבטא רגשותיה, החרישה, וקיפאונה הגדיש מאוד את ייאושו של קרן.
״לא אחטא כלל במעשה זה,״ סח, ״לא לי ולא לחברה. מוג לב הייתי עד כה בהרשותי שייסורים מעליבים יתעללו בי.״
ההתרגזות גרמה להתקפת שיעול. הוא נשאר בכורסתו חיוור, נטול נשימה, ומטפחתו פרושה על פיו. יוליה השקתה אותו טיפות ולדיין, ועזרה לו לעבור לספת מהגון, שנשתמרה בפאר גדיליה. כשנרגע והיה מוטל אפוף שלווה, חבק קרן בכיסו את נרתיק הזין והרהר לעשות שאננות זו בת עולמים. פקח עיניו וראה את יוליה סועדת משכבו חרדה, ואהבתו שדיכא בקרבו לבתולה נזירית זו, שנשתמרה בטוהר מופלא, מצאה ברגעי ייסורים אלה את ביטויה.33 ״יוליה, שנה תמימה אני מתאמץ לגלות לך את אהבתי. טוהו-ך, אצילותך מנעו ממני את וידויה.״
היא שלחה אליו זרועותיה הצחורות, שבהקו בצווארי ברבורים מתים, הצדף בעיניה התיז ניצוצות, תלתלי תסרוקתה התנפנפו כמניפת פיתוחים, סומק פרח בשפתיה הזכות, והיא נפלה לתוך זרועותיו ונמקה בבכיותיה.
אולם הייעוד שקדן היה צריך לקיים, לא עזבו אף רגע קל. הוא תמה לכמיהות העזות שהחלו פורחות בגוף יוליה, ולא פייסה בנשיקותיו ובגיפופיו.
היא מלמלה:
״אשבוק יחד אתך אדמה זו, ונהיה לדמויות אתר כחולות.״
פתאום התייפחה קשות, והעתירה עליו נשיקותיה.
״לא, ישו, רוצה אני לאוהבך פה. ישו האומלל, אני אחלימך כליל.״
כדי שלא לעורר בה השדים החריש, קבל על עייפות ואמר ללכת לביתו. היא הפצירה בו שירשה לה ללוותו. הוא ניאות, נטול כל הכרה עזר לה להתעטף בפרוות שועלים לבנה, ענד סודר משי לראשה, ויצא עמה את הבית.
השמים חיים היו ומדובבים. אורנים הוריקו, לבנים נסוכי ירח הזכירו אביב. צלליותיהם הכחולות של ההולכים שטו על כסף השלג, וחיוך עלומים שרה בעיניהם ועל שפתיהם.
״רואה אתה, ידידי, את שדרת הלילך, באביב אני ממלאה את חדרי אשכולותיו, שסגולם ממוזג באפור מעודן. חבל שאיננו פורח גם בחורף.״
קרן לחץ זרוע הנערה, נשם את האוויר הצלול, את הרוותה, ודימה להיות אוהב בריא ורענן כמלפנים. הוא מלמל אל נפשו: ״לולא גזר עלי הטבע למות, מאושר הייתי עם בת אומללה ואצילה זו.״
אמר להתעלף מצער וזירזה בהליכתה. כשהגיעו לבית המרקחת גיפפה קרן ונשקה בשפתיים רעולות.
היא התרפקה עליו והתחננה:
״ישו, אני מחכה לך מחר. אהבתי תחלימך. שלום, אהובי, תקדים לבוא.״
לא נענה לה, ונעלם.
כשהגיעה יוליה אל שדרת הלילך המושלגה זע האוויר השלו מיריית אקדח בחדר עבודתו האפל של הרוקח יאן קדן.34
