א
הדבר היה ביום השלישי להפלגתה של ״פרארה״ – אוניית מטען איטלקית – מחופה של סודאן. קברניטה עשה את טיול השחרית. מלוא העולם תכלת הים והשמים. הקברניט, אתלט סיציליאני, נושא על כתפיו ראשו האלים של שור הזירה – העלה דמיונו של רב שודדי ים מלפני מאה שנה; אולם ללא אקדוחים ושלחים באזורו וללא נזמי זהב בתנוכי אוזניו. עיני הפירט מגון התאנים סוקרות את מלחיו בעבודתם. הוא מרוצה, וגבותיו המלוכדות נעשות קשתות שופעות. הוא מדשן את מקטרתו, מלאכת נזיר ברהמיני, מגולפה הרבה סמלים באצבעותיו העמוסות טבעות מסגנון גזעים שונים.
הוא הגיע לחרטום האונייה, שם מחליד העוגן כולו טלול. הוא כופף עורפו לךבלות החבלים המגובבים כאופנים, ואחוז השתוממות פתאומית רוטטים גידי עורפו העבותים, מרסיס צחוקו, ולאחר שהייה קטנה הוא מעלה משם כושי עירום, גבו כאליל שחור, נכה רגליים.
״ישנת, גורילה עלובה, מה? ומה מעשיך פה בלי נטילת רשותי, ובמצב כה מביש?״
העמידו על הסיפון והתבונן אליו בשים לב כאוהב עתיקות. לובן בבותיו של הכושי הפוך היה כלפי שמים, לשונו מסומקת הזעפרן משורבבת החוצה כאצל כלב מעונה צמא, ונזם ברזל יורד לו מאוזנו הרצועה.
הקברניט הצטחק. לאחר סעודת שחרית היה, שהרבה ויסקי עלה בה, ויצור שחור זה שנראה היה עבד בורח ממטעי הפלפל, שרבץ על קרקע הסיפון כקוף, זרועותיו בין ירכיו – שיעשעו. הוא שרק לסיפון התחתון.35 שני מלחים באו וזרועותיהם השריריות על חזיהם, התבוננו בחיוך עצור בכושי, שנראה היה נטול כל הכרה ושרוי בהתעלפות.
״אנריקו,״ ציווה הקברניט, ״תקיצו במים. ואתה, רפאלו, תביא למענו מן המטבח מנה משדרה.״
כשהפך אנריקו דלי מים על ראש הכבש השחור של הכושי, החל גופו מפרכס, ונעץ עיניו השתויות דם בקברניט המקטר והמחייך. הכרת האדם החלה שוב מהבהבת בו, ובהיותו עבד חבט מצחו פעמים אין ספור בקרקע לאות היכנעות, הצטלב שלא כדין, ושפתיו השסועות ביטאו תוגה עמוקה של מסכת אליל שחור.
בינתיים הביא רפאלו דוד קטן מלא שיירי בשר בתוך מיץ שמן, ולפי רמיזתו של הקברניט העמידו לפני הכושי. זה נבוך, לא האמין למראה עיניו, ולמען פייס את מארחו התחיל מטרטר בצחוק שדים, נגע בקרני דבלוליו בחוטמי נעליו של הקברניט, והמתין לסליחתו.
הקברניט רטט מגועל ונישל את העבד עד דוד הבשר. הכושי השמיע מעין יבבות בכייה, שילח אצבעותיו העקומות בבשר והחל לזוללו מתוך נאקות כאלה, שעוררו את שאט נפשם של הקברניט ומלחיו. ולאחר שגמע בחרחור מתוך דלי המים סיפר לקברניט את אופן הזדמנותו לאונייה.
הוא עבד אצל בעל מטעי פלפל. שישים נשים לאדוניו – שחורות וגם לבנות. עריץ הוא כנמר, ומסריח כתן. ובשל שנת המתים שהוא רגיל לנפול לתוכה, האשימו אדוניו במעשי כשפים, שבכוחם ישלח מאירה בנשיו, ברכושו. ולמען גרש ממנו את הרוח הרעה היה מלקהו במקל במבוק על סוליות רגליו. פעם הספיגו כמות מלקות כזו עד שחשבוהו שלא יקום עוד מהן, אולם אמו רחצה פצעיו, ריככה אותם בשמן והסיתה אותו שיברח מאדוניו. הוא ברח, ואת עביטו וסנדליו מכר חלף פיתות אחדות וערמת תמרים, ואת מערומיו כיסה בשק. אור ליום הרביעי ראה את תורני האוניות משחירים באופק. אז עיפר מצחו בחול, והודה לכל אלי סודאן ולנשמות אבותיו התועים ביערות, האוכלים פרות דבש והרוקדים תחת קצב החלילים.
העשן שתימר אותה שעה מארובת האונייה הראה לו שזו מוציאה את עוגנה. אז הפיל עצמו הימה וחתר אליה. ובעצם הלילה טיפס על הסיפון כחתול היער. יומיים הסתתר בתוך חבית שנתרוקנה מסיד, והגיף עליה צמידה. הרעב המציק אילצהו לנטוש מקום סתר זה, ובחר לו את דבלות החבלים, כדי שיגלוהו ויאכילוהו.36
הוא סיים, שיכל ידיו על בטנו, והשיק מצחו לקרקע לאות עבדותו החדשה.
הקברניט, נער דייגים יתום בעבר, שהיה מתכלכל שנים רבות מסרטנים חיים, מוכה תמיד ונתון ללעג הבריונים הקטנים שהיה להם גם מחסה וגם ארוחות ערוכות על שולחן הורים, ובהעלותו את זכרן של הרפתקאותיו שעבדוהו לאחר כך עד הגיעו לגדולת קברניט, נכמרו רחמיו על עבד שחור זה, שמנוסתו הנועזה העלתהו לבן חורין גמור אף על פי שביעורו עורר זוועה:
״אנריקו ואתה, רפאלו, הדיחוהו יפה במים ובסבון עד שיפוג ממנו ריח הקיקיון המתועב, ותהדרוהו כיאה לנער תאו של הקברניט.״
הכושי נכרך אחריהם על בהונות אצבעותיו, שכן היו סוליות רגליו רצוצות מהמלקות שספגו, ולא יכול יותר לדרוך בהן.
כעבור כמה שעות הופיע הכושי על מפתן תאו של הקברניט נתון במכנסיים דחוסים, בחולצת מלח, ושערו, שער הכבש, סומר על ידי מברשת תבן אורז קשה. הקברניט חייך למראהו והורהו את מעשיו בעתיד כנער התא. נחירי אפיו השרועים של הכושי, עיניו הדמיות, שיניו המוצלפות כקילשונות, אוזניו שידע לקפלן כחמור, ביטאו ציות שמחה.
ימים אחדים עבד הכושי את אדונו הלבן מתוך הערצה והשתוממות בשל הליכותיו המוזרות, כאותה גורילה הכלואה בסוגר למראה יוצאי שבטה הנעלים. הגלובוס, המחוג, המצפן והמפות נראו בעיניו כסמלים מסתוריים, והקברניט ששנה בהם – כאשף. ובהיעדרו של זה בתא נפל על הכושי מגור שהחוויר את דמיו השחורים. אז היה מרתית את אוזניו והאזין – אם ספרים אלה המבורכים אדום, ירוק, ותכשיטים אלה אינם משמיעים רחש.
המלחים, לפי פקודת הקברניט, לא נגעו בו לרעה. ואולם בני גזעו שעבדו כמסיקים, בטבחים, הציקו לו כשמצאוהו מטייל להנאתו. וברצותם להפיק רצון מחבריהם הלבנים, אנסוהו לרקוד על עקבות רגליו מחול שדים ממסתורי מולדתו. הם שרקו באגרופיהם, השיקו צמידי ידיהם הקצרות, וגדשו את עונג המלחים.
כשעגנה האונייה סמוך לחוף יפו לשם הורדת מטען, גרסה נפשו של הכושי אל העיר שהתגבבה על תל, והקוסמת בשפע אורותיה. המגור החדש שהכיר לדעת בתא הקברניט, הצקותיהם של בני גזעו והכרת החופש הסיתו אותו שישנה עוד פעם את מעשה הבריחה.37
לילה היה. חושך עילף את סיפון האונייה זולת אורות ההתראה. הקברניט רדם בתאו, והכושי רבץ על מפתנו בקטרו מקטרת מיוליק שקיבל דורון מאת אדוניו. מולו הבהבו אורות העיר וסחו על נשף גדול. דמו של הכושי קלח בעורקיו שחור ומסית. השתטח על בטנו, נזחל כלטאה לתוך התא, הסתכל בפני הקברניט. הוא העריץ אותו כאליל מיטיב ואיום, מצא סנדליו למראשותיו, שידיו צחצחום, והעתיר עליהם נשיקותיו. ראה על הדלפק המהודק לכותל בקבוק יין פלרמו, הגיחו לתוך קרביו וקינח בעוגות ממולאות פרג מתוך קלת מעדניו של הקברניט עצמו.
ראשו הלך סחרחר, אישוני עיניו הוצפו לובן מאיר, גופו זע מעליצות, ובזוחלו על ארבע גח מתוך התא בסוחבו אתו מפת ארצו על פי מקרה, ובשכרותו המתהוללה קרעה לגזרים והניחם על מפתן התא למען הסר מעליו כביכול כבלי עבדותו.
הגיע אל מקום הסירות, ובהיאחזו בחבל השתלשל למטה בשומרו על המקטרת שלא תישמט מפיו.
השחייה האטית על פני הגלים השוקטים שמימיהם כבדו פיכחתו משיכרונו, וקרוב לחצות הלילה דרכו רגליו על החולות של העיר הזרה כשמזנק כולו קילוחי מים. פשט מכנסיו, חולצת המלח, שיטחם לייבש על אבן, ערם חול למראשותיו, גיבבו לצלעותיו, ומקטרתו הכבויה בפיו הסתכל בשמים הרוגעים שזרעו כוכביהם, ונרדם הלום חירותו.
ב
למחסה בטוח בחר לו הכושי את סמטאות העיר העתיקה. לעיר החדשה, שצורות בתיה היו לפלא בעיניו, פחד ללכת, בחוששו למצוא שם את קברניט האונייה, שבחרונו על מנוסתו יכול להסגירו לאדוניו העריץ. ובסובלו רעב, ליקט את שיירי הפרות הרקובים שהתגרים השליכום על האשפתות, מקומות שעשועים לתינוקות המזוהמים, שתה מים מברזי הציבור, סגד בחברות המסגדים עם שאר צליינים, ולן על זיזי הבתים בהיותו למרמס וללעג לסבלים האלימים שהטרידוהו משם. הו, טבק למקטרתו הנאה לא היה לו יותר, ובכל זאת נשבע בלבו שלא למוכרה עד יום מותו.
אחר התחבר לעדת אביונים, סומים, גידמים, מטורפים, הפולים את38 כליהם בהנאת נפש לעיני העוברים והשבים בהנעימם להם באותו זמן זמירות נוגות לפי קצב החלילים. וחלכאים אלה העניקו לכושי תפוח רקב, פרוסת פיתה חרוכה ופרות נבאשים, שקיבלום בתורת נדבה.
ברעבונו הקשה היה מוציא בכוח מאת ידי התינוקות את לחמם, קלחי תירס, והתינוקות השדודים בהציצם בעיניו התפוחות, בקצף שעל שפתיו, נבהלו וברחו בחושבם אותו לשד משחת.
פעם עם ערוב היום, כשהסמטאות נתעטפו תימורות אבק, התגרים סגדו על מחלצותיהם, נשי ההרמון הרעולות יצאו לטייל במרכבות, סר הכושי מעונה רעבונו למבוי אפל ומקומר שנועד להלנת שיירות הגמלים המוליכות לנמל פרות וירקות.
הוא הסתתר בכוך החומה, וראשו שקוע בחטוטרותיו ארב לאנשי השיירה המשוחחים שיצאו את המבוי.
כשהאופל עמד לנגד עיניו קופא ושוקט, זחל הכושי על הקרקע, ששרצה שלוליות שתן הגמלים ורפשם, ובגששו בידיו נתקל בשוקו של גמל המהבילה והחמה. ליפפו נועם והטיל עליה ראשו העייף כמדמה לעצמו חיק אמו. מפויס היה, שפתיו בטו חיוך טוב, ונלפת לגופו המבאיש מזיעה ומאבק דרכים של הגמל. זמן רב שהוא משולל חמימותו הנושמת של אדם או של חיה. והבהמה שמנה התמזג עם אופל הליל ועם זה של הקרקע, לא סלדה מגיפופיו, הנידה צווארה הארוך כזה של ברבור, והעלתה בעבועי מים מבטנה. דמיונו הנגוע של הכושי החליף את בטן הגמלה בחיק אמו, שדמותה עלתה עתה לנגד עיניו, ענקית, חרוזה מטבעות נקובות על אפה, חובשת אותו ומפייסתו שוב בחתיכת קנה סוכר. הכושי התייפח בקול, מחה כביכול נגד חרונה, תיאר לפניה מעשה הבריחה, רעבונו, בדידותו, ותבע פיוסיה וליטופיה. הם לא באו. שיקע ראשו בבטן הגמל, וידיו חתרו בה בכאב. הן נתקלו בעטינים מלאים וכבדים בנאדות. עתה נתעורר צימאונו הרב. גלש ממנה ובכורעו הצמיד פיו לפטמות העטינים, ינקן בקול מחרחר כעולל, והגיח לתוך קרביו חלב הגמלה הרותח והמבאיש.
הבהמה הנידה גוש גופה החום, השיקה פעמוניה בצווארה, ובמחי אחד ניערה מעל עצמה את הכושי שדילל עטיניה, שחלבם נועד היה למען סייחה.
אין אונים שכב בביב השופכין והגללים, ועיניו שקיבלו מאור החלב הכחלחל הביטו באיבה על הבהמה המעלה גירתה בשקט, ופרצופו המכוער39 היה שרוי בעלבון כזה כאצל תינוקות מתפנקים. שוב ניעור רעבונו העז ששכך רק קמעה, עיפר ראשו, ראש הכבש, באדמה, פרכס בכל גופו, ויילל כתן רעב.
פתאום הזהיבו לנגד עיניו שורות תפוחי זהב מבין רווחי התיבות העמוסות על דבשות הגמלים. הוא שחק אליהם, מיצם ובשרם נעמו לו תמיד. הרהר נואש כיצד לחלץ מתוך התיבות כמות פרות הגונה ולהשקיט רעבונו. נזחל אליהן, הוציא מכיסו סכין רחב להב, מתת מלח האונייה, ליטף בשמחה באור הזהב של התפוחים את מקטרת המיוליק ששמר עליה, והחל לפצל חציצת תיבה אחת עד שעשה בה קרע גדול ככף יד, חילץ משם תפוח אחרי תפוח, חתכם לפלחים ובלעם מתוך בולמוס כביר שלא רפה כלל. המיץ קלח על חזהו, שיניו כתשו את הפלחים בלי משהו הפסק, עיניו הזהיבו, ולבו עלץ. וכשבטנו החלה צבה ומיאנה לקלוט יותר, גדש את כיסיו בתפוחים וישב תחתיו מהרהר, שבע ועייף. הוא אמר להתרומם ולחמוק מתוך המבוי, אולם גופו שנתמלא נוזל ערב כמה כל כך לישון עד שלא קם בו כוח להתרומם. השעין גולגולתו על שוק הגמל השדוד, ונתן לשינה שתשקהו את הנוזל האפל והמתוק של הלילה.
הה, בתנומתו הכבדה טעם גם הזיות מוות. קרע מבוהל את עיניו ששמרו עוד זהב התפוחים, וראה סביבו מצטופפים אנשי השיירה, עבאיותיהם מופשלות, שפמיהם סמורים ומצליפים עליו אור פנסים, ועיניהם מלאות משטמה ואכזריות. הם שקשקו שיניהם באותות רעים, וכאילו נמלכו מקודם החלו להמטיר עליו מקלותיהם, וסנדליהם נוקשי החוטמים בעטו בו בלי חמלה, גלגלוהו ממקום למקום, ופיהם מלא אלות:
״אבו כלב, שטן שחור, ארור תהיה!״
הרימו את גופו שתפח כולו כחבורה אחת והשליכו החוצה.
ג
שבועות אחדים התארח הכושי, העבד בעבר, במאורתו של בחור סומא, פושט יד, שמצאו בסמטה נאנק במכאוביו. זה הטילו על זרועותיו, טלטלו למאורתו, השכיבו על מחצלתו, פשט מעליו את מכנסי המלח, ולתימהונו נידרדרו מכיסיהם תפוחים אחדים, שהגבירו עוד את זרותו של המעונה. והסומא רחץ40 פצעיו שמרובים היו, ריככם בשמן, וחבש אותם במטליות מזוהמות, ובסועדו את מצעו פיזם בקולו הרחום את רחמיו הגדולים של אללה.
חבורות גופו של הכושי החלו לקרום קרום, ומפרקי איבריו, שהסומא ריככם בשמן, נרפאו. אולם הצלקות שבני הבלייעל התוו בפניו שיוו להם כיעור מבהיל כזה שעורר זוועה אפילו אצל הסומא שמיששם באצבעותיו. בנפשו של הכושי נתעורר אז שאט נפש לכל הנברא בצלמו, זולת למיטיבו שתום העיניים, ומשטמה עזה לאל הייסורים הנורא. הוא לא חשק את החיים וחמודותיהם, ומשום זה לא עלה בבינתו המטומטמת והבלתי מבחנת לקפח גופו השנוא במו ידיו. אבל הסומא יצק תנחומיו על לבו, והעיד על גודל חסדו של האל שחונן אותו בקול ערב, המרכך את הלבבות הקשים של האנשים ומאלצם להעניק לו נדבות.
מי שהיה עבד פשט ידיו הגרמיות אל הסומא, לפת בהן את גולגולתו השחוחה אליו, והרטיב בדמעות דם ובנשיקות את גולות עיניו השתומות שהפכו כחול שמימי זך ושקוף. ושני בזויי האדם התחבקו ברוך ובאהבה.
למחרת היום השכים הכושי עם רעו, סעד אתו על המחצלת בשיירי פיתה ובצלים, אחז בידו והוליכו לפרשת הרחובות, במקום שהעוברים והשבים מרובים, נטל ממנו ברכתו, ושם פעמיו לעיר.
שעות מרובות הסתכל ברתיחת הדוודים, ראה בעמל בחורים העושים בליל מלט, מטלטלים לבנים, מסיירים, מטייחים, ומחשש הסגת גבול לא ההין לגשת ולבקש שייתנו עבודה גם לו. לאחר חצות היום, בשואפו צל בית העומד בבנייתו, נקרה לו קבלן ששכרו להסעת פחים מלאים מלט על חומת הבניין בשכר פרוטות עלובות. הוא ניאות ועבד כחמור גרם.
עם ערוב היום היה שב למאורתו ומוסר את משכורתו לרשותו של הסומא, שכוחו הלך ורפה מיום ליום, נאנס להוקיר רגליו מהליכה, לוותר על סלסולי זמירותיו ולשבת תחתיו במאורה, בשננו בקול פרקי קוראן שהיו שגורים בפיו.
עם עלות השמש היה הכושי משכים, יוצק מים על ידי הסומא, מביא למענו קציצות אפונה מפולפלות, פיתות, מעמיד כד מים לצדו, נושק ידו בהכנעה, מקבל ברכתו והולך לעבודתו להתקין מלט למען הטייחים הניצבים על החומות. היה מוציא סיד כבוי מתוך בור, מערבבו בחול לח שנחפר על חופו של הים, ואת המלט הנלוש יפה גיבב לתוך פחי נפט ריקניים, ואת הפחים כבדי המשקל הצמיד לשוקיו הרזות והמעוכות,41 והסיעם על חומות הלבנים. הכושי עשה את מלאכתו בחריצות ובאמונה יתרות, וכל שעת עבודתו טרטר זמר נוגה, עתיק יומין ומסתורי, זמר יום הכלולות והמוות היה.
הקבלן, אדם כילי מאוד, שען וצורף שצבר כספו בניו יורק במשך עשרים וחמש שנים מתוך אורך רוח מפליא, בחוסכו לעצמו כל תענוגותיו של כרך זה, בהעריכו אותם לבני חלוף ותפלים, בא לכאן והקים בתים קיימים על מנת להפקיע את השער, ושקד לגרוע משכר פועליו ככל האפשר ולסלקם שלא בעונתם. ואדם זה העניק דווקא הרבה חסדים לכושי. היה מביא לו לחם נקודים שנשתמר בביתו ונפסל אפילו מאכילת כלב, קנה בשוק פרות מתולעים והינה בהם את הכושי, שהיה מכרסמם לנגד עיניו של הקבלן כגרוס הכלב עצמות, והעלה את חיוכו שחיוור היה כזהב שרשרות הזייתו וטבעות אצבעותיו.
כשהגיעה שעת התפילה הניח הכושי פחיו, נטל ידיו, כרע, נשא פרצופו המצולק נוכח השמש וסגר. הוא דמה אז לאליל שחור בעל מסכת זוועה, שהמאמינים החבויים עוד ביערות הבתוליים של סודאן עונדים לראשו נוצות טבולות דם.
עם כלות העבודה נכרך הכושי מסואב סיד ומלט אחרי בעליו, והיה ממתין עת מרובה עד שזה תחב לתוך ידו שכר יומו. משם חזר למאורת הסומא, שדמותו לא משה מנגד עיניו כל היום. הוא השתרך דרך רחובות עיר הנמל המעולפים אוויר חשמל. עיניו רוו חלונות הראווה שהיו מלאים פרות וצעצועים. את כל אלה חשק. ובעוברו את פתח המסעדות אמר להתעלף מריח הבשרים המיטגנים על שמן. בהליכתו הנבוכה נתקל בנשים שמהודרות היו בשמלות דקות, חושפות זרועות וצווארים, ואלה בישמו סביבן ריח ענוג שנסך עליו נוחם, והיה משתדל להימצא בקרבתן. אולם נגיעת שוגג בגופן העלתה אצלן כעס קובל בהציצן בזעם לתוך פני הגורילה שלו המצולקים, ונסתלקו ממנו לעבר השני בבחילה מפורשת אגב העוויות מתגנדרות באיבריהן.
הכושי עמד על הבעת הגועל שנראתה בפני הנשים המבוהלים, ירד מעל המפסעת וירד לאמצע הרחוב. אבטומובילים וכרכרות שהוליכו לטיול נשי הרמון מורעלות, זונות מסורבלות ומגולות פנים, זינקו עליו, ורק אינסטינקטי החיים שהבהבו בגוף הארור הזה חילצוהו מלהיות מרמס לאופניהם ושמחה לסקרנות הטיילים.42
הוא הלך בעקבות האסדות שנוהגו בידי שוליות אופים ועובדים בבתי חרושת למים מינרליים. הם הסבירו לו פנים מקומחים, יגעים, ואגב שירוך מתון הפליגו אתו בשיחה, כיבדוהו בשיירי עוגות, השקוהו מים מינרליים, שפניו התעוותו בשתותו אותם מהברזים הקטנים. הם צחקו והתענגו על העוויות הקוף שהוא ידע להראות לאלה שרצה לשעשעם, וביעורו המשונה ואופן דיבורו הצורח והעילג עוררו רחמיהם באופן שגדשו כיסיו שיירי תופינים ממולאים שוקלדה וקרם, והכושי הועידם לרעו, הסומא.
בהתקרבו אל מאורתו פגע בכנופיית תינוקות נאלחים שהתעללו ברעו.
זה עמד נדחק לקיר, מחזיק כלבלבו, ששימש למאור עיניו השתומות, בין זרועותיו, שחום עור היה ומעורר חמלה בייבובו הדק. התינוקות התנכלו להוציאו ממנו ולהטביעו בים, והסומא הגן עליו בגופו הצנום והגבוה, וקלט בענווה את אבני החצץ והגללים שהילדים קלעו בו.
הכושי ניסה לגרש את החמסנים הקטנים ולחלץ את רעו וכלבלבו מן המצר. בני הבלייעל הפעוטים הביטו אל הברנש הגיבן והמכוער בבוז ובביטול, לא נרתעו כלל מפניו, הצביעו עליו בלעג, והמטירו עליו חרפות כשהם מלוכדים זה בזה כדרך הבוגרים.
״אבו כלב, אבו כלב!״
הכושי והעיוור עמדו נלחצים אל הקיר מחרישים, חוסים זה בזה, סופגים מכות וקללות, ומגנים על הכלבלב השכול והמיילל. אולם הילולת הרשע לא פסקה. להפך, הם התחצפו יותר ויותר, התקדמו אל בעלי המום והחלו יורקים בפניהם, עבודה שהביאה אותם לידי צהלה פראית.
לפתע ולתימהונם השמיע הכושי שאגה שסימרה שערם, תפס בתינוק מהחבורה, לפתו בבטנו וחבט ראשו בקרקע.
הילדים נסוגו אחורנית כהרף עין. מראה הקוף המשתולל של הכושי הילך עליהם מגור, השתערו עליו ביבבה, חילצו חברם המוכה מידיו ונמלטו על נפשם.
הסומא סמך ידיו על ראש הכושי, העתיר עליו ברכות מאליפות, ביקש ברוח נמוכה שיתמוך בו, וסח לו, אגב שידוך אטי למאורתם כיצד הרשעים הקטנים התנפלו על הכלבלב, מאור חסדו, ורצו דווקא להטביעו בים.
הכושי השכיב את רעו על המחצלת, הוציא מכיסיו שיירי המעדנים שהעניקו לו השוליות, ומאזורו חילץ מטבעות הניקל, משכורת יומו, ואמר43 לספור אותן לתוך כף ידו. אבל העיוור מיאן הפעם לקבלן כדרכו ערבערב, ובישר לו בקול עלז שהגיעה שעתו להסתלק מפה וללכת לנביאו של אללה. הכושי כרע לצדו, לא ירד כראוי לדבריו המתובלים דברי משל, ציית בראשו לווידויו, וכשזה תיאר לו את עדן הנביא, את הנשים המכהות בזיוון את נוגה השמש, והעתידות לעלות על משכבו כשהן מבושמות בנרד ובמור – הוגהו פניו של הכושי בחיוך, והפציר בו שייקחו לאותו עולם שכולו שמחה ותענוגות. העיוור נשקו בראשו כשעיניו השתומות זולגות דמעות, ניחמו שימתין לו עד שאללה ברחמיו הגדולים יקראהו אליו.
שארית הלילה עם הנץ השחר התייחד העיוור עם נפשו, מירק עוונותיו על ידי תפילות שמעטים היו באורח חייו למען יהיה ראוי כולו לתענוגות בלתי פוסקים, והפציר בכושי שיחמול על הכלבלב ויטפחו. אחר נסתלקה בינתו והחל לדבר תהפוכות, הזכיר שמות נשים, ניבלן בגסות דברים, פרץ בצחוק זימה, וסיים בזמירות מתחננות עד שהנפש שבקה את הגוף.
עם דמדומי שחר ניעור הכושי משנת תעתועים, ראה את פני רעו כשהם טובלים באור הוורוד של השחר, ועיניו השתומות פקוחות ומביטות ערות ונבונות. כעקוץ עקרב הרים שאגה, והמגור טלטלהו והרקידהו על קרקע המאורה.
נזחל על ארבע אל המת, העיף עין על הכלבלב שנרדם למרגלותיו, על המטבעות ההפוגות סמוך לכפות ידיו הפשוטות, רצה לאוספן, אבל עיניו הכחלחלות של הסומא שראו נוגה בוקר אחר, הטילו בו מורך עז.
וכרדוף שדי שחת קם וברח מהמאורה, וכשמצא את עצמו רץ על חוף הים המעולף ערפלים, שהה פתאום תחתיו בהעלות על לבבו זכר רעו העיוור שזנחו מת במאורה. השתטח על החול הצונן, עיפר בו ראשו, ראש הכבש, אגרף ידיו, ונאנק ביללה כבדה.
ד
יחד עם המון בדווים, רועי עזים רוקדי מחול ה״דבקה״, צבא הכושי על הלשכה הממשלתית לעבודות ציבוריות. הוא רצה לשאת חן והתהדר. לצווארו כרך מטלית משי ספוגה סחי, מה שעינדה פעם בצבעיה הנקודים44 גרון טרזן. שער ראשו הצמרי סרק בשבר מסרק, וחבש לו כיפה ממין הקפה. את מכנסי המלח החליף במכנסי רכיבה שהיו תפורים עוד טורי כפתורים. את ההמתנה המתיק בעישון. שיירי סיגריות ליקט מהרחובות ופיטס בהם את מקטרת המיוליק שמשכה תשומת לבם של בני המדבר. ולמרות מה שהקדים לשחר את פתח הלשכה, הגיע תורו להיות האחרון.
בפנים הלשכה – מפות על הכתלים, מדפים גדושים פנקסים, טלפון, ספל קפה חום בברונזה, וביניהם הפקיד הממונה על העבודות הציבוריות, עול ימים, מנוקה בדייקנות וביובש, ובהיותו משועמם מאוד אותה שעה, הסיח עם ידידו בענייני נשים בציניות עדינה. שמרני היה לפי מנהגי חייו, דעותיו, ולפי תכונותיו שכלל לא עתיקות היו, ומטעם זה התייחס לפועליו הנאלחים כאל צאצאי גזע העומד בשפל המדרגה.
עינו החבושה בינרקל מבריק בדקה את הכושי שעמד לפניו – אדםגורילה לפי שיטתו של דארווין ונלעג מאוד בהידורו, כי בידוע, אוהבים קופים אלה להתקשט. הפקיד עורר תשומת לבו של ידידו על אקזמפלר מיוחד זה, אולם הלה חייך באירוניה יגעה, לא תמה כלל והאיץ לפוטרו, זה האחרון, וללכת לסעוד עם שחרחורת זו המכרסמת ברסטוראן באיסבלנותה את כל דוקרי השיניים. הפקיד לא פקפק יותר אם צרור עצמות זה יהא ראוי ומוכשר לעבודה, וסיפחו לרשימת העובדים הודות לשוויון רוח שאפפו אותה שעה מטעמים מובנים ובשל תכונה רגילה אצלו.
למחרת אותו יום שלחו את הכושי למחנה העובדים הבדווים שחפרו בורות להקמת עמודי טלגרף; והמשגיח שמן כטבח ורע לב אירח אותו באוהל המשותף לכנופיה שלמה. רובם שתומים היו בעינם האחת, השמאלית, קומתם זקופה, מעשנים נרגילה אחת בחליפים, משחקים בקובייה, אוהבים להפליג בשיחות ולהסתכסך במדנים פעוטים כנשים, ולהתפשר בעזרת שלחים.
הם שטמו את הכושי מן היום הראשון לבואו אל אוהלם. עכור ומחריש היה כאילו נטל על עצמו את מאירת אלוהים בענווה. פרצופו המצולק שהיה שרוי בעצב סולח הבעיתם. ועוד חרה להם על מקטרתו הנאה שראוה כגנובה. הם המציאו תחבולות שונות כדי למרר את חייו בזמן העבודה ובשעות המנוחה, והתאמצו להטרידו מאוהלם, וכל אחד התנכל בסתר לרכוש לעצמו מקטרתו הנאה. כשפתח פעם פיו להגן על עצמו מפני45 הצקותיהם, רחף בשרם ממגור לשמע קול השטן המחרחר בגוף מקולל זה.
על כמה מהם נדדה שנתם, התהפכו על מצעותיהם, גנחו עמוקות, פקחו עיניהם הלאות והביטו לעבר מהצלתו של הכושי, שנשם מתוך שנתו חנוק נשימה, ובאגרופיו לפותה המקטרת היקרה.
עבדול הוא הבחור הכי אלים שבחבורה. סוס יעצור בדוהרו כשאוחז במתגו שבפיו המעלה קצף, יעמיס על כתפו גושי אבנים בקלות נפרזה, ומטלטלן כברת ארץ הגונה כאישה הנושאת כד מים. אולם נפשו היתה רפויה כשל דרוויש, ורואה חזיונות בלהה כנזיר זה. רוחות טמירים ומסתוריים געשו בדמיו והסיתו אותו למעשי אלימות. אולי שכנה בו נשמתו של הרון אל רשיד! את חטאיו היה עבדול מכפר בתפילות טרופות, מערים קמעות מקלף, מנחושת, מכסף על צווארו כדי לגרש את הרוחות הרעות הפוקדות אותו תכופות.
כשנספח לחבורתם הכושי, עורר כיעורו הארור את הבעתה והרשעה המכרסמות את נפשו. בלילה היה נזחל אל מחצלת של זה, ולאור קרן ירח הסתכל ארוכות בפרצופו המצולק, בשיניו המוצלפות ובמגור שהפיץ מתוכו. הוי, את יצור בזוי זה היה יכול למעך בכף ידו האחת ולקוברו בצנעה קבורת חמור, ואיש לא היה תובע את דמיו.
עבדול נאנח. לא ההין לעשות זאת. עיני האליל שהכושי עלול לפקוח הטילו מורך בלבבו, ורוגן, דמיו מטורפים, נזחל בחזרה למחצלתו.
פעם נזדמן לכושי לעבוד בחפירה אחת עם עבדול, זולתם לא היה איש.
״תן לי את מקטרתך, ארור,״ תבע עבדול, ״אתה גנבתה ואני אמסורך למשטרה, ובבית הסוהר תירקב.״
הכושי המשיך לתקוע מכושו באדמה, ולא שעה אליו.
אז ישב עבדול על שפת הבור והתחיל מעשן, בצוחקו צחוק זדוני, המעיד על רחשי לב רעים. אסף חלוקי אבנים וקלען בחטוטרתו של הכושי מתוך שלווה מתוחה.
״שטן ארור, אני מתרה בך בפעם האחרונה, שמוטב שתיתן לי מקטרתך, שלח תקבל חליפתה ותוכל להגן עליך בשעת הצורך. הגד, בגרונו של מי תקעת שיניך הנוראות כדי לרכוש לך אותה.״
״דורון קיבלתיה, בחיי אללה ונביאו.״46
״שטן ארור, אתה מפיח כזבים. כשידיך תהיינה בשלשלאות תודה על האמת.״
הכושי עבד שוב בקולטו את האבנים של עבדול, שסלסל את קולו ככרוז.
״הוי אבו כלב, עוד ברחם אמך הזונה אררך אללה! ובלילה הבא אשחטך בצנעה, והמקטרת תהיה לי.״
אז ניעור בכושי אינסטינקט האדם-הגורילה, לטש בבן הבלייעל עיניו הדמיות, וזינק עליו בקול שנשתטה. לפת בזרועו את רגלי עבדול היחפות, אימצן לחזהו החלול, תקע שיניו החורקות בבשר הרגל והחדירן עד עצם השלד.
עבדול הרים קול שאגה כעקוץ עקרב, והמטיר על גולגולת הנושך מהלומות כבדות בעשותו תנועות מאומצות לחלץ רגליו מתוך זרועותיו. אולם נראה היה שדעתו של הכושי נטרפה עליו. יילל ככלב שוטה, לפת ביתר עוצם את סובכי רגלי עבדול, והעביר עליהן שיניו המוצלפות בלי הרף ובאון לא ייאמן.
שאר הפועלים שעבדו בחפירות הסמוכות נתקהלו לשאגותיהם האיומות. תחילה עמדו מבושיהם בידיהם והתענגו על המחזה המשונה, שהענק כורע בו תחת כוחו של הרפה, לעגו לפני עבדול שנתכרכמו מייסורים ואימה מסתורית, ואחר ניגשו והסירו מעליו את הכושי, שנצמד עליו כפתן, וסחבוהו משם נחבל, שותת דם ומייבב מתוך אימה שורבת.
עבדול הדיח את פצעי רגליו במים, וכשצרבו קשות וגרמו לו ייסורים, אמר להתנפל על הכושי, ששכב על האדמה מחריש ומהלך אימה, ולשסותו במו ידיו, לולא שאר הפועלים שפיכחו אותו מאיבתו, והזהירוהו על שפיכות דמים.
״הוי עבדול, יסירו את ראשך מעל כתפיך. מספר יש לארור זה, והוא ייתבע מידנו, ואנו נראה עליך כעל הרוצח.״
ועבדול הסתפק לפי שעה בקללות נמרצות שהמטיר ללא הרף על ראש הכושי, ואיים עליו מרחוק.
״הוי שטן ארור, שחוט אשחטך ככלב זה.״
מיום מאורע זה נפל עבדול לתוך עוגמה כבדה. נתרשל בעבודתו, גם בחבריו, חדל להסיח להם עלילות גבורתו, וכפה על עצמו מרצון צומות ארוכים.47
ה
יום שבתון היה. כחול מתוק ממעל. הרים שחונים מסביב, ובשפלה פרדסים בירקותם.
כנופיית הפועלים רבצה תחתיה מחוץ לאוהל, שתו קפה, והנרגילה עברה מפה לפה.
מוסטפה, גוף צנום בתוך קפטן מזוהם, ארוך רגליים כרועה עזים מלידה, בעל פרצוף אנדרוגינוס, שהיה ללעג בפי כול, עמד והפיח כזבים מופרזים באוזניהם. אלה היו צריכים להיות כביכול הרפתקאותיו האישיות. עינם השתומה של הכנופיה פזלה באוויר הכחול, וזו הרואה נשטפה דמעות צחוק. וכשכזביו החלו לשעממם, האיצו בו שיחקה את אופן הילוכו של הכושי ואת טרטורו בעת שהמשגיח מצליף שוטו הקלוע על חטוטרתו.
מוסטפה, שנטל עליו לשעשעם ב״פנטזיה״ זו, מילא רצונם בהפרזה גדושה, שהראתה בעליל כישרון בימתי ההולך לטמיון.
עבדול, שרזה באופן מבהיל, ונכאי התוגה לא עזבוהו אף לרגע קל, שכב על צלעו למרגלות הכנופיה והסתכל במעשי התעללותו של מוסטפה. הה, הוא הבין אז את מאירת האלוהים הרובצת על הכושי, שהיה חבוי בין האבנים. רוחו הרעה נחה פתאום על עבדול, ידיו האלימות נשתלבו מאחורי קודקדו – אות התרגשות עזה, ובאין איש שם לב אליו, נזחל בחשאי כנחש אחורי מוסטפה, שהיה שיכור תאוות המבדח, זינק עליו במלוא גופו, תפסו בעורפו, מתחהו כהרף עין על הקרקע והמטיר עליו מהלומות כבדות.
״רשע, זד בן בלייעל!״
מוסטפה, שהתאמץ אותו רגע להוציא את לשונו עד קצה סנטרו, נתבלבל מההתקפה הלא צפויה, לא היתה לו שהות למחות, ומסר גופו למכהו. אולם האיבה והמכאובות פיכחו אותו מיד ממבוכתו. התאזר רוח, התהפך על בטנו, ושלח שתי ידיו במבושיו של עבדול.
הלה הרפה את חזהו, התמודד על הקרקע, השמיע קול זוועות, נלפת אל פרצופו של מוסטפה, גישש עליו בפיו הפעור, מצא אוזן וכרת אותה מצלע הפנים, ופלטה בשטף דם לעיני כולם.
אז שחרר מוסטפה את מתנפלו, פרץ בהתייפחות נואשה, שיכל ידיו במקום האוזן הכרותה, והדם קלח משם כמתוך מזרקה וטינף את כל גופו.48 עבדול קרב אל הכושי בעיניים בוהות, מייבב ומאיים כמתחנן על נפשו:
״שטן ארור, אם לא תלך מפה, אכרות את שתי אוזניך המקוללות.״
הפועלים טיפלו במוסטפה, שטפו דמו, חבשו לו את הפצע, ונדו לפניו שחוללו. הראו לו את הגורם לאסונו, את הכושי הגיבן השפל כרמש, והלועג כביכול לייסוריו בשחוק שוטה. הם נשבעו בשם האבות המתים ובשם אללה ונביאו שאלמלי היו תחתיו, היו מעבירים מן העולם שטן שחור זה שבא לאוהלם, השבית מנוחתם, הבעית שנתם, ועיניו המלאות זוועה שורות לרעה בכל אשר להם. הם ייחסו לכושי את הטומאה והשיקוץ הנקלעים ממקום למקום, טפלו עליו שהוא הפר את עליצותו של עבדול והשרה עליו עצבות מדכאת. הם הפליגו בהזיות הבעתה הרומשות בדם האדם בתולעים והעלולות לקרום בשר. עיניהם הזהירו בחמה פראית זו שכל החף רפה אונים נגדה.
הם התקרבו אל הכושי ונטלו עליהם להציק לו, שיוקיר רגליו תכף מהמחנה. הקיפוהו בצורת קשת ושפכו עליו זלזולים, נאצות וגידופים שנצטרפו לאלה איומה שכרכה אותו ככרום החמסין.
״שטן שחור, ארור אתה מאללה, ארור מנביאו, וארור תהיה כל ימיך.״
ראש הכבש של הכושי, דבלוליו מלאים אבק האבנים, נזדקף אליהם מתוך חטוטרותיו, פני הגורילה שלו נתכערו עוד יותר, עיניו שהצהיבו כחרדל פזלו אליהם נגועות מחלה אנושה וגירו עוד יותר את אינסטינקטיהם המסוערים של הצובאים עליו.
הוא זמם להתרחק מהם, זחל על בטנו כתולעת משוקצת, ולא הזיז מהם עיניו שהלכו וצבו. אך מטר הקללות ניתך עליו כאשד באשר נזחל, ולא נתן לו לחרוג מאיבה מלהטת זו. רצה להזדקף, אבל רגליו העקומות נתקלו בגלימתו, התמודד ונפל על פניו לקול תרועת השחוק שהתפרץ מפיות בני הכנופיה.
הכושי נשאר ניצב על מקומו, עיניו החרדל הזהירו בגון הזהב, עור פניו התעמם בברונזה, והקצף המפעפע על שיניו הלבין משלג. הם צחקו, הביעו שאטם אליו כתנים השואפים ריחה של נבלה.
פתאום גחן הכושי לקרקע, הרים אבן כבדה, וקיר אויביו נטה להיסוג, אולם במקום לקלוע את האבן בהם, הפילה באון על קודקודו.
הוא כרע תכף תחתיו, והדם פרץ כמבוע מגולגולתו.49
בני הכנופיה נסוגו אחורנית נדהמים למראה יצור אדם זה האומר לעשות כלה בגופו במו ידיו. רגע נצנץ בהם רגש החמלה בשימם את עצמם לגורמים להמתתו העצמית, אולם הדם שנזל על גופו השחור של הכושי וגווניו נתמזגו, שיכך את דמם הם, ומתוך התלהבות דתית הסתכלו בכושי המפרכס בכל איבריו.
באותו רגע זינק עליהם עבדול שוצף כסוס המדבר, ושלחו השלוף מתנפנף בידו.
״הוי ארורים, תחול עליכם קללת אללה!״
גחן אל הכושי, הטילו על שכמו והכניסו לאוהל קטן ששימש מחסן למכשירי העבודה, קרע את כותונתו מעליו לגזרים, טבלם במים, וחבש בהם חליפות את ראשו השותת של הכושי.
ימים אחדים סעד עבדול את מהצלתו של החולה, החליף תחבושותיו, השקהו מים, עוררהו במיץ תפוחים, והחריש מלא מגור. הקדחת והפסד הדם המרובה הפחיתו את גופו של הכושי ושיירו ממנו רק שלד שחום ושח.
נפתולי גסיסתו ארכו הרבה. האם רצה עוד לחיות, או פחד מאופל היערות שהוא עתיד להיקלע בהם? עיניו שהפכו דם צורח ננעצו בעבדול שרבץ למראשותיו, הוא הכירו, את מיטיבו, שחשק כה את מקטרתו. והוא נתן לו את דורון חירותו. עבדול היסס לקבלו, אלא התחינה שהצטיירה בפרצופו של הכושי ועברה לאיום הילכה עליו אימה, ולקחה מידו הרועדת בהתבוננו אליה מתוך תימהון והתפעלות.
אז חייך הכושי חיוך ראשון ואחרון. ביקש מים, וכשהוגש לו הכד, הגיחו כולו לתוך קרביו, ואחר החל לפזם זמר מוות שנשתמר בזיכרונו ממדבריות סודאן.
שער ראשו של עבדול סמר לשמע פיזום מייבב זה, שמילא את חלל העולם. ניתר ממקומו, ובקורעו את בד האוהל חמק משם, מקטורת המיוליק בידו, ונס, נפשו בפיו, ליקוד עלי האיקליפטוס שחבריו צלו עליהם חלב כבש על שפודים.50
