השלושה

1

זו היתה השעה שכותלי החדר ורהיטיו חשפו את כיעורם. באור זה עשה פומר את שערו מול מראת קיר, שמוזאיקה שבורה של גגות נתעממה בקרקעיתה. בנוטלו את מקלו, שניצבו היה עשוי ראש חרט, נעל אחריו את הדלת בפני פנטומימה זו של צבעים וצללים שהתשוטטו בחדרו. המסדרון האפל הסתיר בקמטיו אישה צעירה: ידיה בכסיות לבנות ומבטה ארוך שניהם חייכו בייאוש.

בחצר בזזו נערי המרתפים את צרור הלילכים החולניים, שהפיצו ריח חלוד; מתחת לכרכובי החלונות פיזזו שלוליות זהב של שמש מאוחרת; במטבחים פיזמו השפחות שירי כפרן, בעוד שמחדרי האורחים הסמוכים שאגו מונוטונית הפסנתרים תחת האצבעות העצבניות של חניכות קטנות והמו אלגית תחת אלה של בתולות מזקינות. על כל זה סכך ריבוע שמים צבוע תכלת מימית.

בצאתם לרחוב הופתע פומר על ידי הדמדומים שעטו את בית הסוהר, אשר הסתמן על האופק כצבוע בדם. הוא פילס סמטה, שעציצים קישטו את כל דיוטותיה התחתונות; והרחוב הגדול שהפליג בתוכו, קידמו בשפע רב כל כך של חשמל סגול, שעיניו נעצמו כאובות. בקיוסק הראשון קנה סיגריות. המוכרת, בת החמש-עשרה, הציתה לו גפרור בתנועה רשלנית כזו, שנאלץ להתבונן אל גבות מצחה, שנמתחו בקו דק, ובצווארה הנטוי, שענד אלמוגים כחולים. טורי החנויות משני העברים גוללו לנגד עיניו נופות מוארים: הנה המחסן לתשמישי מוות, מרופד טפטי קרפ, הארונות שרויים בצללים שלא מעולם זה, והשלווה האחרונה מרחפת בחללו כמלאך; צעדים53 מספר משם: חלון ראווה, המציג לעיני העוברים ושבים פירמידות של פרות המזהירים בכל גוני הרעננות; קצת הלאה: חלונו הצר של שען, עשיר בבד אחד החרוז טבעות שמסגרותיהן משובצות יהלומים, ספירים ואחלמות מזויפים השופכים קרניים מפתות. אשרי הארוסות העניות והמאושרות העונדות אותן!

על יד תחנת טראם נתעכב, כי דימה שמשם אפשר להפליג – לאן? ואולי משום שהיה האדם היחידי שהמתין בקרן רחוב זו, שעל רחבתה הקטנה התנוססה איזו אלילה נשויה שלא התייחסה על שום מיתוס. ספקות עינוהו כאשר חלפו רגעים, מבלי שהטראם יבשר את בואו, תהה על קץ המסע הקצר הזה ועיניו גיששו באור האפלולי: שיכור השתולל על המדרכה, נתקל בפנס, גיפפו פתטית וכרע תחתיו מיילל ונרגע. לבסוף הגיח הטראם – ריק, מוזר.

בתחנה הבאה ירד מעליו. בטוח היה כי קצב ההליכה האטי יחשוף לו את אשר הרדימה המהירות; הוא עישן הרבה; חלפו לפניו דמויות אנשים, בתים וגם צללי ישותו. ואולי היה המספר שנשנה על הקיר ועל פנס השער מעין פתרון שגיחך בדיוקו לתהיות הנואלות שנתגבבו במשך היום.

את עלייתו במדרגות האירו לו פסלי נשים מגבס מוצהב, שהושיטו לפידי גז מתוך הכוכים; שטיחי לינולאום בפרוזדורים, שלטי פליז על הדלתות, וכלב נובח מאחרי אחת מהן. בפנים נתקלו הדי הפעמון בדלתות נעולות, בחלונות מוגפים, ברהיטים עתיקים – וחזרו אליו. ״אה, היעדרם המדומה של האב והבת!״ נשען על המעקה וחייך לתוך החלל הגולש למטה. המסדרון שחדר לתוכו היה מלא הגות חדריו, ובכספן המאיר של שתי מראותיו, הקבועות זו מול זו, ראה את פתקה, כפות ידיה על תסרוקתה, עוברת לפניו מבלי להניע את השפתיים. בחדרה קלח האור מחזה גישה יפנית, שסגנן את איבריה ותנועותיה של הנערה ברשלנות טבעית, הנראית בטעות כמלאכותית. עתה ראה שרגליה נתונות בגרבי משי שחורים – מכאן הילוכה החתולי. הוא העביר את מבטו על הכרים הקטנים שהתגוללו לרגליו על הספה: משיים מרופט, ופניני הזכוכית נושרות אט-אט כטיפות.

״פומר, אל תביט אליהם! הם דפי ז׳ורנל למודה שעבר זמנה, והנערצת בעיני דורותי כטעם האריסטוקרטי המובהק. אוליך אותך פעם אליהן, כדי שתראה אותן סופדות לנעוריהן הרומנטיים. דורותי, בניגוד לדודי, הן יפות54 רוח: בשעה שהבעלים משחקים על הבורסה – נשותיהן מבכות את האהבה בחברת ציניקנים צעירים.״

דממה. שניהם מסתכלים ברגליה הנחות לאות ונאות.

״פומר, ההתבוננת ברחוב לשמלות החדשות, המגלות את הברכיים, והמרשלות את הגזרה? עתה ייווכחו שרגליים יפות הן יקרות מציאות יותר מעיניים יפות. ועל גזרה דמוקרטית זו תשמחנה גם המסורבלות וגם הצנומות. הה! אי אפשר לצאת עוד החוצה! השוויון האנושי, לדעתי, צריך להתעכב לפני מורת הנשים.״

״פרנקה, כשאת מדברת באירוניה, נעשים ידייך ופנייך צרים ושקופים.״

״ידידי, אתה משורר, אתה צנוע.״

הוא עישן; דישן את האפר לתוך גולגולתו השקערורית של קוף עץ; והיא, רגליה חבוקות בזרועותיה, לא גרעה עין מידיו, שהיו רגישות כאלה של וירטואוז.

״מכירה את דיירי קומה זו?״

״מעט מאוד. יודעת אני רק זאת, כי אף לאחד מהם אין פסנתר, וגם ההתאבדויות אינן מצויות אצלם. הם כולם אנשי מדע הזקוקים לשקט, לאמונה באנושיות ולחיים ארוכים.״

״פרנקה, רוצה אני לראות את יערי. עכשיו באביב מלא הוא סנאיות.״

״אגב, אתמול הייתי אצלך. לא מצאתי בכל פינות חדרך עיפרון או פיסת נייר. חדרך הוא מלא אימים: כמה אנשים כבר תלו את עצמם בו?״

״אינני נפרד אף פעם לא ממקלי ולא מעפרוני: הם שניהם בני עשר.״

״אינך רוצה אפוא שאבוא אליך?״

הביטה חליפות בו ובציפורניה.

״לא,״ ענה.

היא הסתירה את רגליה, הורידה את שרוולי הקימונה עד קצות אצבעותיה, והדומייה שטשטשה את קונטורות הרהיטים הרחיקה את הנערה, שהליטה את פניה בזרועותיה.

״מה שלום אבא?״ שאל.

״כרגיל. מפטם בעצמו את סיגריותיו, ונעשה מיסטי מיום ליום יותר; בייחוד הדהים אותו מותו של לנין, שהקדים לבוא, בשעה שהוא שוקע עדיין ברזי הנירוונה. אבא, אם כי רבולוציונר הוא, האוהב בהירות גם55 במטפיזיקה וגם במאורעות מדיניים, ממשיל כל הפתעה לרעידת אדמה בארץ לא וולקנית.״

התאנחה.

״אבא אינו אוהב אותי. הוא מייחס לי את שבעת פשעי השאול שמחוקקי כל הדתות מנו באישה מעולם. בגללי חדל גם לאהוב את אימא, כי תבע ממנה בן.״

פורטרט המנוחה בפסטל אינו נפלה מקלסתר פניה של הבת, כי אף הוא צויר בגיל העלומים.

״פרנקה, סעי אתי ליערי! נגור בבית קרשים שעל גג הקש שלו מתנוססות בבקרים החסידות על רגליהן האדומות. בלילות כוכבים בוכים הינשופים סמוך לתלונותיו, ובלילות ירח באות הארנבות לשתות משוקת העץ.״ ״ואז, ידידי, אתה מחבר בלדות לבנות?״

״לא. אז אני מעשן את מקטרתי ושותק.״

״ידידי, אני נולדתי בבית כרכי זה, מול חורשת ארובות זו שממולנו. לאומנתי היה אוסף עלים שליקטה בגן העיר. הם היו יבשים בידיה, וריחם היה חריף כל כך, שחשבתי תמיד להתעלף כשהגשתים לאפי הקטן.״ ״פתקה, בעבי יערי, במערת שועלים, נמצאת עוד מכשפה זקנה. ואף כי היא מנודה מהכנסייה הקתולית, היא מתחרה באלוהים וברופאים. האיכרים מביאים לה דבש, לחם, ואת חוליהם.״

״ומגירה את העבר וצופה את העתיד; לא כן, ידידי? ומה ניבאה לך?״ ״שערה לבן כצמר; היא צולעת ונשענת בהליכה על מקל אלון ענקי. בצהרי היום היתה מופיעה על רקע היער; ביקשה ממני מים וצל קורת ביתי. אז הצצתי בעיניה. מבטי צלל בהן כבתוך באר כפרית שקירותיה מוריקים מאזוב.״

״ידידי, לפני שבוע ימים, בין הערביים, בשעה שפנסי הרחוב הוזים הבהלתי את כל ידידותי ומכירי אל הטלפון, לומר להם שלום אחרון, דייקתי את השעה בה אשתה את הרעל. הה! הם באו כולם: הנשים, מבושמות מאוד, נשקוני בחום ובקנאה; והגברים הביאו פרחים, שוקולדה וכרטיסים לקונצרטים, ואת וידויי אהבתם הנואשת.״

״רוצה אתה לשתות תה, פומר, אני צמאה מאוד.״

עתה נעלה אנפילאות ירוקות; חייכה אליו בעיניים מושפלות ונעלמה בין הווילאות, כמאחרי הלילה. הרהיטים, הזוטות, צעצועי הטואלטה לא56 יכלו להשתחרר מחנה הטרגי של הנערה; זה לפף גם אותו, ולא חש שפרנקה באה עם מערכת כלי התה, כששערה מופשל לאחורי אוזניה.

״אה, ידידי, אתה כל כך רחוק ממני ברגע זה!״

הוא אחז בכפות ידיה שחמות היו, הרפה מהן תכף, ומבטו הירוק שנח על פניה, על חזה, התפשט בחלל.

״נוזל צנוע זה,״ אמרה, ״הוא האלכוהול הכי ספיריטואלי שהמציאה התרבות האנושית. רק היפנים ידעו לעשות את שתייתו פולחן. הגסות האירופית משתמשת בו להזעה ולכאב בטן. אה, ידידי, טבעת על זרתך, היא סולידית ומשפחתית.״

״זו מתנת אמי ליום הולדתי האחרון. היא התייפחה בעונדה אותה לאצבעי: כי מתגעגעת היא לנשק את נכדיה.״

״פומר, אתה בן מאושר. אבי אינו מאמין כלל שאתחתן פעם. כן, הוא ביקשך באדיבות שתיכנס לחדר. אתה הגבר היחידי בין מכירי שאינו מצליפו באירוניה. אנא, זרוק סיגרייתך לתוך המאפרה. אבא יתרגז כשלא יוכל להנותך בסיגריותיו, שהוא פיטמן במו ידיו.״

הוא קם ממקום מושבו, גחן אליה, חיבק את כתפיה, כששערה מרפרף בעיניו.

״פרנקה, מחר אני מפליג ליערי. הראית פעם קילון ודלי מטפטף על אנקולו; גשם סוחף על צמרת היער, ופחד התרנגולות על בדי לולן?״ ״אה, גשם ומוזיקה של וגנר הם יסודות הטבע היחידים שישותי טועמת! כשתצא מחדרו של אבא תמצא אותי כאן, על הספה. אני אנמנם קצת. אנא, תעיתי!״

2

״תמה אתה, ידידי הטוב, על אנדרלמוסיה זו השוררת בחדרי, אה? ה׳מרתף לעתיקות’, כפי שמכנה אותו בתי שלי בצדק…״

בידו הקטנה, שעינה כעין הטבק, רמז גורביץ הזקן על הכורסה מהוהת עור הצבי, שבה נתבקש פומר אדיבות לשבת.

״ארבעים שנה הסב בה סבי, הרב ז״ל; עשה אותה לדירת קבע גם ללילותיו; ממנה חילק את מאורותיו לבני עדתו. יהיר היה, אם כי אביון57 ועניו, ורומם אותה על כיסאו של שלמה המלך: ׳כי נזר כיסאי,׳ רגיל היה לומר, ׳משובץ כל אבני החן של העניות והגלות המדודה.׳ בימי השוק היה אבי ז״ל מזדיין במקלו וחובט בו את יהודיו, שלא יזייפו את המשקלות. שלא יונו את האיכרים, ושלא יאמירו את המחירים. זולת עבודות חולין אלה הנחיל סבי ז״ל לדורות הבאים מפתח חדש לספר הזוהר. עיינתי בו, אבל הוא נשאר סגור למעני באלפי חותמות.״

״מר גורביץ, ירשה לי לשבת על כיסא אחר, כי כורסה קדושה זו היא בלתי נוחה באופן מבהיל בשביל איש פשוט כמוני, והחשש פן אחללנה גורם לי ייסורים.״

הזקן החליק את פאות זקנו המתולתלות, שנסתיימו בסנטר חלק, צעיר, שסוע, וחייך בעיניו המורדות, הדומות לעיני בתו.

״שפיר, ידידי, אנא שב לך על כיסא זה, העשוי עץ אלון גס. מאתיים שנה היה זה כלוא בתא מנזר, ועשרים שנה רצופות הסב עליו נזיר שעמל על ׳חיקוי חדש ליזוס כריסטוס׳. שניהם עברו מן העולם, ורק כלי עץ זה זכה לאלמוות. בחדרי מתגוררות הדתות בכפיפה אחת מתוך שלווה גמורה – עייפות הן ומבכרות את המנוחה על הקנאות.״

״מר גורביץ, נאלץ אני שוב לרדת מכיסא מהולל זה. אנא, ירשה לי לעמוד לפניו.״

״אה, ידידי הטוב, רואה אני שאינך רגיל כלל אצל קדושים. הואילה והזז לך כורסת פלוסין זו, שהיא חילונית בהחלט; של אבי המנוח היא. בה נתעשר, חזר ונתרושש, בה שיחק בשחמט, השתעשע בילדיו, ובה שותק חצי גופו – גורל אדם פשוט! אה, את סיגריותי עדיין לא טעמת, ידידי הטוב!״

במכסה השן הדק של תיבת הסיגריות חרוטה היתה סצנה של מעשני אופיום סינים. היא היתה גדושה גלומי טבק דשנים, שהפיצו ריח דבש טחוב וחריף.

״אנא, ידידי, עשן! בספירלי העשן הכחלחלים אני רואה את ימי עברי יפים וטרגיים במידה שההווה והעתיד מציקים לי במונוטוניותם הנואלת.״

הזקן התהלך ב״מרתף העתיקות״, כשקנה הענבר הארוך נתון לבין שיניו, ובאור – שקלח על חזה המיוליק של איזה בודהא, נתקרש בגלגלי העיניים החלולות של איזה פילוסוף יווני, לטף את ירכי הברונזה של זורק דיסקוס, וחייך מטפיזית מעל שפתי הגבס של שפינוזה – דמה הזקן לקפיטן שיצא58 בדימוס הנגוע מניה, והפתיע בדמיון הרב שבין גולגולתו הוא ובין זו של ניטשה.

״אה כן, ידידי, עלי להגיד שפרנקה בתי אינה דומה אלי בתכונותיה כל עיקר. מניין לה עצבים חריפים אלה, כמו לטירון צעיר שהביא מן החזית פסיכיקה ירויה על ידי אלפי תותחים… המלחמה עברה עלינו במין תרדמה אפוקליפטית, פרנקה עד היום לא הקיצה ממנה!… והיא שגרמה להתנכרות בינינו, התנכרות שטנית זו שבין האב לבניו – סמל שני הדורות כביכול… אה, ידידי הטוב, אנו מעצבים במו ידינו טרגדיה זו בפקודת איזה חוק עליון. בשנים-עשר טיולי, שאני עורך בעיר מדי שנה בשנה, אני מציין שתלבושתי משווה לי מראה מנהל קרקס קרתני, ואופן הילוכי ראוי לתקופה שבה היתה העצבנות נחשבת לג׳סטיקולציה המונית; והסתכלות^, הבטלנית דומה לזו של ישישי מושב זקנים, הסקרנים כתינוקות. כדי להימנע מלהיראות כמגוחך אנוס אהיה להדיר את עצמי להבא מכל טיולים.״

ובדשנו מתונות את סיגרייתו, ובחושפו את סנטרו מבין פאות לסתותיו, הוסיף:

״פתקה סיפרה לי, ידידי הנכבד, כי הנך מחבר שירים; שיגעון מלבב כזה מוסיף לך כבוד בעיני.״

״אינני ראוי לו בשום פנים, מר גורביץ. הם לא נועדו למען האנושות; אלה הם רק רגעי שקט שנטפו כטיפות המים מעל שולי הדלי לתוך באר היער שהייתי פעם שומרו. ומתוך שיעמום שדמה לתענוג הייתי גם מפסל בלהב אולרי מעץ אגוז וממין חלמיש רך צלמי עופות וחיות. בעוד ימים מועטים אלך ואראה שוב אם לא נגנבו בזמן היעדר^,.״

״אה, ידידי, חוזר אתה ליערך. חבל שאינני צעיר עוד. הייתי מלקט אתך פטריות וגרגירים, ומחוויר בלילות ירח מגעגועים לסלסולי הזמיר.״ ״גם גילו, מר גורביץ, מכשירו לתענוגות אלה.״

״אה, ידידי, אינני יכול לעזוב את ׳מרתף העתיקות׳. גם הוא מין יער קסמים בכל ארבע תקופות השנה. אמנם זרוע אבק מכמיש, אבל יתרונו שבתכונותיו אלה הוא דומה אלי, והרי זה יוצר הרמוניה גמורה בינינו.״ ואמנם קלסתרי אלים אלה, פילוסופים אלה, משיחים אלה – טבולים באור, שרויים בצל – הביטו אליו מעל כניהם עגומות, חייכו אליו, כשגבותיהם צפופות בהבעה קודרת, עד כי גם פומר עצמו נוכח שהזקן מרותק אליהם בשלשלאות בלתי נראות.59

״שלום דרכך, ידידי היקר! מתוך אופל יערותינו שנינו נהרהר לפעמים זה בזה, כי המרחק טושטש כבר, כידוע, עוד בימים עתיקים. אנא, בחזירתך לעיר הואילה לבקרני. האמינה לי שרגשותי הומים אליך, ידידי. אנא, הצטייד בסיגריותי הנתונות לך באדיבות גלויה.״

למי דמתה אותה שעה פרנקה, שנמנמה על פני צללים רכים שפיכו משולי כלי הזכוכית, לחייה על זרועה, ורגליה מפושקות קלות? האם ליער שגזעו חשוך וצמרתו מוורידה, האם לבאר שהשעות צוללות לתוך מימיה כדליים? אכן, כי יש עתה בדמותה משום סמל – בזה לא הטיל פומר כל ספק.

הוא שמר את שנתה, כשכפות ידיו מונחות על ברכיו, במשך זמן שנקצב על ידי שעונים רחוקים, התלויים בחדרים מלאי תנומה. עתה הביט הציץ לתוך ערות הלילה, שעצומה היתה מזו של היום, כי האופל נהפך למין כחול שקוף, שהבליט את קונטורות הבתים ודמות האנשים שאיחרו ברחובות. תפס בידיה של פרנקה, העירומות ללא כל טבעת ועמל אנוש, הגישן לאפו לשאוף את ריחן, שנדף כריח ורדים באפלה.

היא הקיצה כילדה חולה שבגופה לבלב המוות. מול פני הלילה ונוכח הגבר היחידי הער למענה בשעה זו בעולם – לא התביישה לבכות.

בחסותו ההומה נרגעה, זרועותיה שלובות מסביב לצווארו ככל האוהבות בכל הזמנים.

בצאתו לרחוב נמנמו עוד הסוסים בדמדומי האפר הראשונים, ובנוגהם היה הכרך אינטימי ככפר המכורה; ולאור הפנסים הדועכים ראה את הטל מרענן את הגגות ואת המדרכות.

3

סתיו היה. יערו של פומר בדול היה עתה מהמזג האטמוספרי המצוי בכרך: ברוחותיו שנכנפו בין עציו, בגשמיו שלא נתקלו בגגות, ובעצבו, שהיה לא אנושי. פייטנו, שלא ביטאו לא בניבים ולא בחרוזים, כלוא היה ימים תמימים בחדר מלון, זה שבקירותיו שנתמזגו לסיפון חשוך, ברהיטיו שהסתגלו לכל הסגנונות, לא נבדל במאומה משאר בתי מלון שאירחוהו בכמה תקופות השנה. כשידיו(נאות כתמיד) מגפפות את ברכיו, צפה בקיץ60 שחלף, ונופו, שמילא את החלל, הביא לו גם את ריחותיו למיניהם: אלה של שחריו המתארים, של צהריו הדוממים ושל ערביו המזמרים. כשאלה התנדפו קלט את קולו של בעל המלון, זה הקול המזויף, בשיניו התותבות, שרעם בו לתוך שפופרת הטלפון, כעשוי לטשטש כל מרחק; ולהפך, אשתו של זה הרנינה אותו בקולה העגבני, העשוי לצודד רק על ידי מסתורין הנקרא מרחק. מדוע אדמו פני פומר כשנפגש אתה במסדרון, שמקושט היה בבובות חרסינה מלאכותית, או באור הבלתי ברור של האולם, כנער בפני אשת רחוב? לו שינתה זו לכל הפחות את תסרוקתה, או צבע ציפורניה ואת נזמיה המשתקשקים על לחייה, שאינן מכוערות ביותר! אה, באיזה עיניים לחות ורומנטיות היא מביטה על נרתיק כינורו! הוא חייך גלויות כי הכתלים סוככו עליו. הדממה של שלוש הדיוטות שרבצו עליו וזו של החדרים הסמוכים נתעצמה שוב. הראי, התלוי מעל שולחן הרחצה, ריק היה, לא שיקף כל עצם, באופן שפומר מסוגל היה להאזין להרהוריו. ״כן, ופרנקה? האם אינו שומר שלושת מכתביה שלא נענו? ומדוע שכח את תוכנם, כאילו לא נצטרפו כלל ממילים?״ הם נמצאו אתו, נתונים במעטפותיהם הכהות. לא פתחן כי לא הכילו עוד כלום, משל לדורונות שהשנים הגנוזות הציגום ריקם. טייל בריבוע הצר שגבל את השולחן, ושטחו השתרע לפניו לפי קצב הזיכרונות ששטפו ונגוזו חליפות. עשן סיגרייתו העלה לו את ריח הטבק של גורביץ הזקן, שהיה נודף מאצבעותיו, שנפלו אחת מהשנייה בחיטובן, ושאצל מגמו גם על חדר גרוטאות זה, ששמר על שברי אידאות.

כן, ובתו? רגליה נתונות היו באותו ערב בגרבי משי שחורים. הן ביטאו את צערה יותר מפניה המסוגלות ללבוש כמה אקספרסיות; הוא ראה עתה את פניה חיוורות מאוד, ודמעות שורות בשרטוטי הלחיים, משולה כמעט למטרונת מוזאון על ערש מותה.

הערב הפתיע אותו כשהוא מחריש, המאפרה היתה גדושה, והראי קלט אל תוכו את בבואות האורות מחלונות הדיוטה שמנגד. מול ראי זה עשה את תסרוקתו, בדק את רזון פניו, הציץ לתוך עיניו הוא, וציין בהן גוון זר, שהחרידו על נקלה.

בחוץ נעלמו השמים והדלף חתל את צלבי הכנסיות, את המגדלים הבודדים ואת ראשי הארובות. כותל הראווה של ראינוע הראה באור צבעונין של אגסיו הזעירים את הטריקו הכחול של בת הקרקס, הרכובה על גבי אוכף של שני סוסים דוהרים, את שערה הפרוע, עיניה התוהות,61 ושפתי הארגמן הפתוחות לקראת המוות. טרגדיה עזה זו לא משכה אליה אלא קהל ארחי פרחי קטנים, דומים בבלואיהם ובפרצופיהם לאותו ג׳קי קוגן המהולל; ורק הם הבינו לגורלה הפטלי של רקדנית חבל זו, שצווארה היה כה ילדותי.

תחנת הטראם הראשונה חשפה לו אישה לבושה שחורים, שהסתירה את פניה במטרייתה, והפנס הסמוך שפך עליה את אורו הצהוב. וכיוון שהטראם איחר להגיע, נאלצו שניהם להרהר זה בזה או באחרים, שנתגלמו רק לשעה בדמויותיהם. בקרון פינה לה פומר את מקומו, שהיה אחורי כתפיה הצרות, ורק ברדתה הציצה בו מבעד לצעיף המלמלה השחור, ואז ראה שהיא צולעת – מה שגרע מיופייה המסתורי בלבוש אבלה.

אלות הלילה שבכוכי הפרוזדורים הושיטו לפידים דועכים, ומנורות החשמל החלביות הבליחו בדממה. את הדלת פתחה לו ישישה שפניה ואוזניה אטומות היו. לא, פומר לא עורר בהכרתה המעומעמת כל חשד, זולת ניצב החרט של מקלו. התרתה בו שיחמיר בהתנהגותו השקטה, ופניה הספוגיים לבשו הבעת אימים מגוחכה, עד שפומר אנוס היה לציית לה בחיוך עצוב.

מבין צללי הכנות, שמשות הארונות, הכסיפה גולגולתו של גורביץ, שקפאה בקו מאונך.

האם ישן אדם יגע זה? ואולי מלא הוא כבר את האפס האתרי, ששיווה לו אותה שלווה שניחנו בה הפילוסופים, שלווה הנראית כהזיה. פומר, שהיה צעיר לימים, נזכר ביערו, בימיו ובלילותיו המלבלבים בו; ואותו רגע שאמר לצאת, פקח הזקן את עפעפיו הכבדים.

״אה, אתה זה ידידי היקר, ידעתי כי בוא תבוא לראותני. זה חצי שנה שאני ער בלילות, ולכן מנמנם אני תכופות. צימאוני העז לשינה דומה לצימאונם של אנשים צעירים לערות בלתי פוסקת של החושים ותענוגותיהם.״

הסיר את כפות ידיו הרוטטות מאלה של פומר ואספן אליו:

״מיום שבתי איננה הוזנחו לגמרי ההרגלים שלי, שפרנקה היתה מטפחת אותם, כטפח הגנן את ערוגותיו, והמשורר את בתי חרוזיו. עתה אני מאשים את עצמי שלא עמלתי כלל להבינה, כי גאוות האבהות התנגדה לכך בכל תוקפה. מתעצל אני לפטם את סיגריותי ולערוך את טיולי החודשיים. איזו בדידות! מאדישותי מפיקה האומנת רצון טוב: השליטה עלי ועל עתיקותי את טעמה האכזרי בטיפשותו. אנדרלמוסיה זו, השוררת ׳בעליית62 גרוטאות^,/ כפי מבטאה, ראויה להיות לשנינה בפי כל הבריות שהאל חנן אותם בשכל שאיננו מעוקם כמסמר חלוד זה. את ההרמוניה היא מבינה רק כפי שזו מתבטאת במטבחה, המרהיב את העין בניקיונו, במערכת כלי הנחושת המקשטת את הכותל ובטורי הספלים העוטרים את זגוגית הארון. ואין להרהר אחרי טעמה, כי היא מראה לו קנאות יזואיטית. היא תוריד אותי שאולה!״

התרומם מכורסתו, אבל כל גופו זע והיה נאלץ לשוב ולשקוע בה; ובחיוך סרדוני, שךענן פנים קמוטים אלה, הוסיף ואמר:

״אתה סבור, ידידי היקר, כי חושק אני עוד בחיים? לכך הייתי צריך להיות ציניקן, הגומע כביכול בכל רגע ורגע של ההוויה כבכחוס צעיר את יינו. רואה אתה דמדומים אלה האופפים את עתיקותי, ושאינם נובעים לא מהזריחות ולא מהשקיעות. דע לך שהם מתגוררים כבר אתי זה חמש-עשרה שנה, מיום שאשתי שבקה אותי. עתה גם פרנקה הלכה אליה והשאירו לי אלבומי תצלומיהן, בגדיהן, תכשיטיהן המצטרפים לדמויותיהן החיות. חסר אני את קולותיהן, המתמזגים אולי עם הדממה.״

לווידוי זה לא היה קץ. הזקן דובב את ימיו, שדמו ללילות בערותם החריפה, ואת לילותיו, שדמו לימים באורם הרב. פומר התבונן לידיו שהחווירו, הסירן מעל השידה, נסוג כמה פסיעות אחור, וקולו של הזקן חלף כנוף שהמרחק מוחה את כל שרטוטיו, וכשחזר אליו כדי להיפרד ממנו, הביע הלה את רצונו ללוותו עד הדלת. הזקן נשען על פומר כרהיט נפסד, וכה באו שניהם אל המסדרון. באפלוליותו האירה המראה הסמוכה לדלת.

״זה חדרה של פתקה?״

״אה, כן.״

לחרדתו של הזקן פתח פומר את דלתו. פנימיותו נשתמרה כבליל האביב האחרון. הנה הפורטרט של האם, שרק הרקע שלו העשוי קובלט חיוור מילא את מסגרתו העמומה; והנה הלילה מאחורי הווילון. ופרנקה, האם נמצאת היא כאן או מהלכת במסדרון?

״אה, ידידי היקר. כמה עייפתי מטיול קצר זה!״

פומר, ראשו נתון לבין ידיו, דימה שהוא מחריש ליד גופה המנמנם של הנערה.

ופתאום:63

״האם לא קרה זה ביום, מר גורביץ?״

״נכון, ידידי, ביום. ידידותיה הן שהפתיעוה. עם צרורות פרחים באו כי היה זה יום הולדתה.״

״אה, מכאן בושם חנוט זה שהפיצו רהיטי החדר, וריח המתה, שנמזג בו, הפכו למעין לתום, שפומר שאפו במין תענוג אכזרי שעות רבות. הזקן שוטט בחדר כצל רפאים, בכה בחושך מול פורטרט אשתו, ולא הפיג את ייאושו של האדם הצעיר שביכה את זה של בתו.64