בלדה עברית
על המגדל הרם של הגטו הרומאי רואה אני את הדונה שלי עטופה פלוסין ירוק עד למגיפת תלתליה.
לא נועדתי להיות רפאל סנציו, שימשח את איקונין שלה על כיפות בתי-הכנסת, את איקונין של זו הצנועה יותר מכל מדונותיו.
סמטאות הגטו נוהרות אל עשר אצבעותיה, העדויות טבעות שנעשו לקמעות.
הדונה שלי היא השולמית האבלה, שגלתה מעל דפי שיר השירים, למען ציירי ישראל היושבים היום בפריז וקובעים אותה בכוכי עיניהם.
רנסנס, על שיאך מתנוסס המגדל הרם של הגטו ועליו הדונה הישראלית, המלטפת באצבעותיה את סמטאות הגטו, שצל צלבו של ״פטר הקדוש״ שרוי עליהן.
אני מדפדף בפסיפסים קדומים, באקוורלות פרימיטיביות המספרות את ילדותה. בתמימותה ניתנו לה צעצועים אחרים מאשר לילדי הנוצרים. הנה שניים מצעצועיה הסמליים: בידה האחת פרש צלבן שהטיל את חרדתו על ימי הביניים, על השולמית הפעוטה; בידה השנייה עלם עברי עשוי ממין מתכת קלה, תגליתו של לאונרדו דה וינצ׳י.
כשפעמוני רומא מכים את גלי הטיבר, הדונה שלי יורדת במעלות המגדל, כששובל עננים שנאחזו בקשת טיטוס בידה.
אחריה עולה ליל אביב, ליל אביב איטלקי עשוי סרנדות ובך?ןרולות. צלבי הזהב זורחים בשמיו, שהם פרוכת תכלת שבנות הגטו רקמוה באיילות יהודה, ושיבצו בהן את עיניהן.78
אני יורד בעקבות הדונה שלי, כלת הגטו, שעיניה צורבות את כל ציירי הרנסנס ואת תלמידי רמברנדט היהודים, שמכחולי האמנות הצרפתית בין אצבעותיהם.
היא עוברת, הדונה שלי, שבעה חדרים, שהם שבעת ימי השבוע, המרופדים כל אטוני ומשיי אסיה הקטנה, שאביה הביאם על דבשות גמלים לאורך הבוספורוס.
היא משתהה בחדר השביעי, בשבת ילדותי שבה שיחקתי אתה באגוזים.
זהו הטרקלין שנברשותיו מאירות באורן הברונזה את השושבינות הצעירות והנוגות. ידידותיה משמשות מניפה ליופייה, מחבקות אותה כי מחר יחבקנה אחר, מנשקות אותה כי מחר ינשקנה אחר.
בדממת חדרי מאזין אני לצלילי הכינורות המסתלסלים לחלונות, כינורות בגטו שווירטואוזיהם נמצאים כיום על בימות הקונצרטים בין צרורות פרחים לבין פרשי הצלבנים מימי הביניים.
צעיף כלולות משתלשל על פני הדונה שלי, העטופה עתה פלוסין לבן, ומשק הפנינים על צווארה הוא כה בתולי.
מעל למגדלי הגטו יורדת החופה, הנושאת על אפריונה את לביאי הזהב של יהודה.
העלם החתן?
זה אני, שלא זכיתי להיות רפאל סנציו שיקבע לנצח את האיקונין שלה, שלא זכיתי לראות דנטה אליגיירי שיגיד לביאטריצה העברית: הה, שולמית, מבושמת את מסתורי פלורנציה וירושלים!
השושבינות בוכות, עוגבי הקתדרלות הומים, ויוני ארונות הקודש עורגות.
מוזיקה זו היא שנתנה קצב לבלדה זו, שפניניה ועיני הדונה שלי קבועות בשורותיה.
בשל הדממה הרבה אשי הלפידים אינן נעות בליל האביב, המים מתחת לגשרים אינם זורמים, ושפתי הדונה שלי אינן נעות.
אבל הנה מבליחות דמויות בשערי הגטו: הפרשים על סוסיהם עטופים כבנות שחורות, והצלבים מלבינים עליהן.
״דונה שלי, כלה שלי, הבי לי ידייך בליל הרנסנס שפרשיו עטו עלייך, כי יפה את מכל המדונות של רפאל, של טיציאן, של בוטיצ׳לי! גם אני אדרבן את סוסי המכונף, ונדהר מעבר לקתדרלות שאנג׳לו79 פיאר את כיפותיהן, מעבר למגדלי הגטו שאני מגלפם על גבי טבלאות נחושת! עם שחר, עם שחר שאין מאחריו לילה, שאין מלפניו יום, תשכבי לצדי זכה ומתה בשמלת כלולותייך מפלוסין לבן, וצרור פרחי חבוק בידייך!
מול הסופה
זולת הדייגים שהטילו על החול את רשתותיהם כדיסדוקסים, הוצג הוא נוכח הים ללא אוניות וללא שמש באופקו.
צריפו, שנעגן לגבעה, חרק ברוח על חלונותיו, דלתותיו, ספרי הפיוט בכוננית והעתקות הציור על גבי הקירות.
הוא התפשט באטיות, העננים רשמו את צלו העירום על החול, על סלעי האזוב. החורבות שהתנוססו במרום העיר העתיקה נתמלאו אגדות שודדים.
גמל חשוף דבשותיו דהר לעבר הים.
לחמי התחיל לרוץ בצעדים קלים על מרבד הקונכיות, שמגעו מלא נועם היה. לאחר שנים רבות ללא יער, ללא רעמים, לאחר המון ספרים שהעתיקו את הטבע בפירושים שונים, הוצג עתה מולה כמול מלכת כשפים, שחרגה מכל הארמונות שבהם כלאוה בעלי הדמיון.
לחמי רטט כולו מאון: סלע זה המגודל אזוב כפן ישיש, הוא יטילו לתוך גלגל הסופה שהחל להסתחרר.
איזה שמים, איזה ים! בזירה זו עליו להיאבק עם כוחות איתנים.
הוא לא דמה לבן אדם שצריפו חרק כסירה שניתקה מעל עוגנה, ושצרור בגדיו מוטל היה על מרבד הקונכיות. הוא דמה יותר לאליל שפסלו יעדו לכתת את הרעמים המשתלפים מן העננים.
לחמי נסוג אחורנית כדי לכופף את הרעמים על חזהו, אבל צלו האנושי כבר אפף גוף אישה שמוטלת היתה בטריקו על החול.
״מה את עושה פה ברגע כזה?״
״אני מחכה לאוניית הסופה.״
כאתלט זקוק היה לחמי טרם צאתו לזירה למעט רוך.
״אני,״ אמר, ״אני מחכה לסוסי.״80
בינתיים והדייגים ברחו עם רשתותיהם לעבר המערות, האוניות באופק צפרו, ושורי הסופה דהרו בהכותם על גבי הגלים בטלפיהם.
״אתה מפחד?״ שאלה בשטחה את שערה הרטוב על כתפה.
״כן. כי ייתכן כי את אשת ים או ׳גירל׳.״
״אני רק בת עשרים ורוצה למות.”
״עוד מעט ורעם יהממני! רצונך למות אתי?״
״את מפריזה, גם בשנים וגם בעוז רוח.״
היא הזדקפה על רגליים נאות. סרט היה בשערה הלח, ובהנידה קלות את אחוריה רצה לעבר הגלים. לחמי רץ בעקבותיה כי הבדידות ארבה לו מן העננים. בהיכנסה למים הערימה על עצמה גלי קצף. הסופה ששרקה מלודית הדהירה את סוסיה. הוא המתין לנערה על החוף וחייך טרגית לאכזריותו.
במחי אחד הריקו עליו השמים את אשפותיהם. בין חציהן הופיעה היא שקראה לעצמה באינטימיותה סטלה.
״בוא,״ אמרה, ״אינני רוצה למות יותר. אולי אוהבך!״
הוא משכה לצריפו, שהתנופף כדגל שחור בתורנה של אונייה נטרפת זו. את פניהם קידמו ספרי הפיוט היקרים, דיוקנאות הקירות שביניהם התעופפו, כשחפים אפורים, דפים קטנים שעליהם נכתבו פירושים מודרניים על הירח…
בייאושו לא אסף לחמי כל זה. עליצות תקפתו נוכח הסופה, שהתקשטה בכל תאטרליותה, ועל כימתה חבק את סטלה ונשקה כשחקן ותיק.
טיול
״צריך להתיז את ראש הירח מעל גופו השמימי!״
האיקליפטוסים שמשני עברי הכביש מלבלבים באור לילי זה. האישה בכסיות הלבנות, בפה הכרמין הרווי, בעיניים שבבואות הנוף בהן, שואלת בחרדה:
״להתיז… מדוע?״
הפרדוקסליות הלילית היא חריפה יותר מזו היומית, ובן לווייתה משמש לה לפה:81
״כדי לגזול מהמשוררים את ההשראה, כדי למנוע מחתול שמימי זה לטפס על החלונות. ועוד ריבויה מרגיז – כי אין זו לבנה אחת כי אם הרבה לבנות. דמי אותה ברגע זה בשמי פריז: פנס סיני בקרנבל, כי פריז היא קרנבל, זוהי אקסיומה!״
צללי שני הטיילים בין שדרת איקליפטוסים, בארץ שבה הנם, ששמיה בליל כסלו קערת כסף חרוזה כחול, אינם סתם צללים של שני טיילי כרך שכל פתח בית קפה בולעם.
״ומה נעשה בלי ירח?״
״אפשר לקבוע פנס חשמל, מין רובוט שמימי.״
״אבל לחשמל יש צבע קמל.״
״וסבורה את שתמיד מסוגל אדם, יהא זה פיוטי מאוד, לשתות מלנכוליה יינית זו.״
״אני יכולה…״
״את״.״
שעטה קלה שטה מאחריהם. צל הסוס הסתער על האיקליפטוסים. נראה היה שהוא שוצף משום שהעצים כופפו את צמרותיהם.
״דומני שזהו סוס ללא רוכב. איזה קו גמיש לצווארו!״
״לשם פנטסטיות,״ אמרה, ״אתה תאחזהו ברעמתו, ואני אעלה על גבו. ארכב רק עד פאתי הסיגל של ההרים ואחזור אליך.״
״ואני אהיה הפרש המהלך ברגל?״
הסוס היה כבר כה קרוב, שהאספלט רטט מתחת רגליהם. הוא עבר בדהרה ככל הסוסים בלילה מאוכף רוכב שבלוריתו בצמרת האיקליפטוסים, ועיניו בלבנה ששטחה לפניו כביש מבהיק.
״רואה את שהאגדיות היא אש בנגלית!״
״ומשונה שהאגדיות היא תמיד לילית, כחולה וקרה.״
״זהו כבר דיאלוג בנוסח מטךלינק.״
״אני אוהבת את מטרלינק משום שהוא מגדל מאה וריאציות של פרחים לא סמליים כלל.״
פרדס חשף לפניהם את פנסי תפוחיו. הצברים שגררוהו דמו לטורי גמדים מזוינים סיפי מחטים.
״האם לא מוזר שלפני שעה ראינו את בתי הקפה, אנשים מפהקים מול הרדיו?״82
ברושים שרטטו את פלכיהם באוויר.
״איפה שאר בני הדרך?״
״השחור בלעם והקיאם לכחול, לכן הם שרים.״
״והאוטו, אייהו?״
״הוא רובץ שם ככלב סהרורי.״
יותר לא דיברו. האיקליפטוסים, הברושים, הפרדסים הלכו ונשנו. במונוטוניות זו טיילו זמן רב. עבר גמל: אלמוגים ופעמון בצווארו, שהנעים בצליליו לחמור הקטן שהוליכו בחבל. קו הומוריסטי זה עושה את הנוף אינטימי יותר.
הם פנו במשעול שצבעו, האוכרה, חרוש היה. על רקע הצברים האגדיים עמד שומר ראליסטי על רובהו ועל שתיקתו האנושית.
הגבעה נחשפה דבשתית. במדרון הדבשת נבחו כלבים, וצריף היה מואר בתריסיו. פנימו מלא היה עשן סיגריות במקום עשן הירח. על לובנו העני הצטיירו פני אנשים, שבעיניהם עוד השתקפו מראות הדרך. אני מסיים פה כאדם הנועל דלת, יום, לילה וגם טיול.
טורים (30.3.34)83
