באותו בוקר הייתי הראשון שראה להקת שחפים – הם הגיחו מכל כוכי יפו – צונחים על אונייה שיצאה מאופק ירוק. הנוסעים, שבגבם עברה צינת שחר מצבע זר, הביטו אלי מבעד למשקפותיהם.
באותו בוקר הייתי הראשון שראה את גגותינו, אלה אשר רעפים אדומים להם ופגרי ציפורים עליהם כמטאורים מתים, אלה שכפות להם התלויות באוויר כפעמונים – עוד מעט ויצטלצלו – אלה המזופתים כחול והקבועים בין צמרות ברושים.
באותו בוקר הייתי הראשון שטייל ברחובותינו. הם הצטלבו בי בקווים גאוגרפיים עם בתיהם הנעולים.
באותו בוקר הייתי הראשון שראה יהודי זקן רודה כיכרות לחם מעגלתו, כשהסוס מנמנם עוד. הריחותי ללחם, ליטפתי את רעמת הסוס, הדלקתי סיגריה לזקן, שהיה טלול כשדה.
באותו בוקר הייתי הראשון שקנה עיתון מידי תימני יחף, לבוש סוודר אדום וקלוף עיניים לחות; היילה סילסייה נאם אלי הראשון ממדרגות השיש שעליהן דרכו רגלי הסבתא שבא בשפה האמהרית – שפה מתוקה כיין התמרים; שמעתי אולי את גשם אווירוני איטליה על דקלי הקוקוס שארתור רמבו היה קושר אליהם את אפסרי גמליו; השחקנית שבדף השלישי, המטושטשת על זרועותיה היפות, חייכה אלי את החיוך הראשון שהיא מחייכת אל אהובה שהבמאי בחר למענה.
באותו בוקר הייתי הראשון שראה את מנקי הלילה – מטאטיהם דוקרים את השמים – מסתלקים כצללים, בעוד הסוסים והחמורים הראשונים מטילים כבר את גלליהם על המדרכות המצוחצחות.
באותו בוקר הייתי הראשון ששתה תה בבית קפה פרוע כתסרוקת. הרדיו108 נמנם על כנו כתרנגול מקופל כנפיים, כל כיסא הפוך סיפר על שיכור בנוסח אחר. והמראות – אלה התביישו להציץ בפרצופיהן הן.
באותו בוקר הייתי הראשון שראה את אלנבי נעול. טוב שהים רובץ לרגלי ה״אופרה״ – זו ה״לכלוכית״ שלא מן האגדה – טוב שיש עציצים בחלונות הצוהלים כציפורים אל השמש!
באותו בוקר הייתי הראשון שראה את ו-קלמות הקולנוע מרימות דיוקן טרגי או קומי לשחר ורוד וכה מעט תאטרלי.
באותו בוקר הייתי הראשון שראה את השמש דוגרת על התריסים המשולשים. היא, השמש, סיימה אולי בזהב את הסיוטים שהישנים התחילו בשחור.
באותו בוקר הייתי הראשון שסחט את האשכולית הראשונה – צבע וריח של חורפנו!
באותו בוקר הייתי הראשון שליטף את היום, כלטף את גב הסוס היוצא מאורווה וטלפיו אפלות עדיין. כי הוא יפלס אתי את ההרים, ישתה אתי מן הכינרת וימריא אתי מטבריה עד לחומות ירושלים, שאווירון חג עליהן כעיט.
באותו בוקר הייתי הראשון שדפק על דלת ידידי – טייל זה הבולע יום-
יום מאות קילומטרים. טייל קל הוא ידידי, אלא שספר שירים או אידאה הטמונים בכיסו מכבידים עליו כאבנים.
תמיד הייתי אומר אליו:
״אשרי אדם היוצא לדרכים, ורק מקלו בידו!״
תמיד היה עונה לי:
״אבוי לו לאדם היוצא לדרכים ורק מקלו בידו!״
חדר ידידי היה אפל וצונן. זה היה הלילה. אבל אני הייתי אדום וירוק: אדומה עניבתי וירוקה היא זמורת הפלפל שבידי, ומשהו זהב על שולי מגבעתי.
ידידי גולל את התריס.
הים והאונייה שעליו קבעו את עצמם במסגרת החלון.
שתינו תה. היפנים מתחילים את פולחן היום בשתיית תה. ותוך דמדומי בוקר ראשונים דיברנו על פרדסים, על אמנות ועל רקיקי הדגן השוודיים שמרחנו אותם ריבה, ועל מסע היום שהיה טמון עדיין בצלמניתו.
האונייה שבחלון צפרה, והאוטו שלמטה מן החלון צפר. לנהג היו אותן109 הרגליים הארוכות, אותו הפרצוף הדק, אותן העיניים המעורפלות שהן-הן התכונות של איש הדרכים.
האוטו שט ברחובות. זו הסירה הראשונה על נחל ריק. ביפו כבר ירדו המואזינים מגזוזטרות המסגדים, האורלוגין הראה שעה עתיקה, הלבלרים בצל ה״סראיה״ צחצחו את משקפיהם, את עטיהם המרופשים, וילונות האלמוגים שבפתחי המספרות רשרשו, מוכרי הכעכים סלסלו פזמונות עגולים, ואסירים מצלצלים בשרשרותיהם עברו ממדרכה למדרכה.
ידידי אמר:
״איזה טלאים יפים על הרקע האקזוטי!״
״מדוע דקרו אלה בפגיון? הרי יכלו בשעה זו לאכול קציצות אפונה, לשבת על שרפרפים ולמצוץ נרגילה?…״
״ייתכן שקראו רומנים דטקטיביים, והמסתורין שבהם פיתו אותם… ואולי היו באמת ל׳לטיפה׳ עיניים יפות כל כך…״
״רוצה אתה לומר שאין חקר לנפש, ואין חקר לפשעיה…״
בינתיים עבר האוטו את סף יפו(דרך משל), והיום נפתח לפנינו בפואמה (גם כן דרך משל).
נתחיל בחמור שנער לתוך השדות – בהמה ענווה וסמלית, אנחנו נתקלים בך על כל צעד ושעל! הפרדס הראשון הושיט באוויר את צרורו המנוקד אדום, כרקדנית מצרית המנוקדת כחול האלמוגים. באו שדות החורף. חסידות טיילו בהם. אורחות אלה מארצות השלכת טופפו כאן זרות ועצובות(כמאמר המשורר הסיני): מדוע השמים כחולים כל כך, ומדוע לא ארך המסע עד לאין סוף!
ידידי אמר בהצביעו אל העופות: ״כל ׳חסיד׳ דומה לפי-טאי-פה… כל חסידה דומה לאהובתו…״
הכביש רמז לנו כמסילת הכשפים ב״לונה פארק״, והאוטו גלש עליו בשריקה חדה.
״כמה קילומטרים לשעה?״ שאלתי את הנהג.
הוא שתק כמכשף הבולע חבל ארוך עד אין קץ. מחוג שעון הקילומטרים רטט בין 90 ל-100.
חלפו גמלים שלא צעדו אלא חמישה קילומטרים נצחיים לשעה, או אווירון שקרע את האוויר אחורנית, כשם שהאוטו קרע את הכביש קדימה.
הצתי את הסיגריה הראשונה באוטו, שעל חלונותיו נפנף היום הכחול.110 זהו הרגע שהנוסע קובע את עיניו בנוף המסתחרר לפניו, והוא מאמין שלעולם לא יצא מחוגו.
ראיתי על סלעי יהודה הראשונים לטאות מרקדות. ל״גירלס״ שראיתי אמש לא היה יתר חן ויתר שמחה.
אינטרמצו: טולסטוי, זקן, מגודל עשבים, יותר כ״פאך מאשר כאוונגליסטן, טייל ביום כזה בנוף אחר. לטאה על סלע, שהתחממה בשמש, פזלה אליו. טולסטוי פנה אליה באותה ההתרגשות של גיבוריו האוהבים: ״אה, טוב לך!…״ אחר כך נענע בזקנו הפראי, כזקנו של כל אמן: ״ולי, לא טוב!…״
ראיתי עזים שחורות מרפדות שיפוע הר.
״הנזירים השחורים…״ אמרתי אל ידידי או הוא אלי.
בקעת הזיתים לבלבה בעוז כזה, שחשנו את עצמנו בתוך מין פרדס של חוכמה.
כפרים ערביים במדרונות – אפילו הירח כתב עליכם בלדות! בחורף אתם עיוורים עם ריסים כחולים.
הנה ירושלים: בחורף את מפוסלת באלפי אנדרטאות. הה, קריה! הה, מסתורין הזוחלים כנחשים בסמטאותייך.
אכלנו פת שחרית בקפה שבשיש שולחנותיו שוכן הקור של אבני העיר, ואולי של אנשיה. עיינתי בעיתון. זה לא היה אותו העיתון שהושיט לי תימני יחף לבוש סוודר אדום בשחר ירוק. להיילה סילסייה היה אמנם הזוקן המהודר (גלבי חבש, אמנים אתם!) היאה לאוברלויטננט של הקב״ה, אבל לשפה האמהרית היה ריח של יין תמרים חמוץ.
מירושלים גולשים אנו להרי ג׳נין. פטפונים הסתלסלו במערותיהם, ריחות שישליק התנדפו מסלעיהם, ובג׳נין עצמה עמדו כל בטלניה והסתכלו ב״כוכב״ המצרי פאטמה וג׳חאד, שקרצה מרקלמת הסיגריות עיני נילוס שחורות מזפת לכל עובר ושב.
העמק נפתח לאוטו במשעול אחד כגן. עפולה, את מתחממת בשמש כפונדק. ובפונדק בת השש-עשרה מפרנקפורט על המיין, העומדת כל היום על המפתן וקולעת את שערותיה מול ההרים. והגנן של עפולה, שהעברית בפיו, הוא פרי בשל שריח הזבל לו, שריח הטל לו, שריח השמש לו. לכן נושרות המילים מעל שפתיו כגרעינים שחורים בשעה שהוא לועס את הפרי בשיניו החסונות!111
אנו דוהרים ל״חאך בסג׳רה, כאילו היו צללי סוסיו צוהלים לקראתנו. ראיתי את ה״חאך באביב. הוא היה פראי ורומנטי כדמיוני. הרימותי אז את גביע האבן המתנוסס על כרכוב שערו, וקידשתי את היום. ביום חורף זה היה ה״דזאך זר ורחוק ממני כספר הרפתקאות אכול עש.
אנחנו יורדים אלייך, טבריה, סבתא מכורבלת בסודרים! אולי להניח את הראש על ברכייך הרועדות ולהציץ לתוך ים גינוסר שלך…
הלכתי לראות את הכינרת כדרך שהולכים לראות קמע שמור, כדרך שהכנר הולך לראות את כינורו הטמון בנרתיק. השתטחתי על מרבד הקונכיות, הקשבתי לצריחות השחפים. לרגע מנותק הייתי מן ההיסטוריה וסיוטיה. ראיתי רק דייגים פורשים רשתות, הרים שהסגילו ברוכסיהם. אבל שוק הדגים המתים קרוב היה בין קמרונות אזוביים.
מטבריה, הטמונה בגליל בקונכייה, והכינרת מפכפכת בה, ממריאים אנו לירושלים. מרחוק הבהב כבר כפר נחום בעששית שמן בכוך, ואנחנו נפלנו לתוך רשת הדמדומים. יש לומר שהאוטו רדף אחרי ההרים. רגע הביטו עליו ההרים בעיניים עצובות כחיות, רגע הסתחררו מסביב לעצמם, והאוטו רץ ברשת הדמדומים כעכביש, ונפל לתוך הלילה בשני פנסיו הדולקים.
אם היה היום כחול מכחול אקוורלי עם ניואנסים של זהב, הרי הלילה היה מכחול אפל כזה שהירח האירו פחות ממגדלור של אוקיינוס.
בעפולה שתינו קפה שחור. הרוחות שרקו בפונדק זה, שבו משוטט ״משיח״, היחידי הער כידיו והממתין על מפתנו כדי לברך את האוטו האחרון. אותו לילה בירך אותנו.
הוא אמר לנו:
״סמוך לירושלים תראו סוס אדום…״
ועוד אמר:
״אתמול שלחתי טלגרמות גאולה לכל ארבע רוחות העולם…״
ונעלם. הירד לנצרת או לטבריה?…
את נצרת עברנו בין פעמונים מצלצלים. אלפיים שנה הם מצלצלים כך בלבי, בלב השיכור מן הלילה, שבו רק הר מצלצל או הכינרת מנגנת כעוגב.
את פעמוני ירושלים לא שמענו. לאחר חצות מייללים בה שועלי האגדה. ושוב כחול הלילה. ושוב זחל הירח כצב והקדים את האוטו הדוהר. זה היה אות מן השמים!112
הנה תל אביב הפזלנית! אם כפר ערבי המטפס סהרורי במדרון הר, ראוי לבלדות – מדוע לא תהא תל אביב ראויה להן בשעה כזאת! האם קול המנדולינה של יוזה מוז׳יקה אינו מתערב בצחוקה של ה״מכשפה״ הגברית ממש כ״בחלום ליל קיץ״ לשייקספיר?
ברדתי מן האוטו אמרתי לידידי:
״אשרי אדם היוצא לדרכים, ורק מקלו בידו!…״
הארץ, 10.1.36113
