הולך אני לטייל בפארק. הוא מעוטף דממה משונה, ארוך וישר קו כל כך שהעין משיגה בקושי את סופו. משני העברים מיתמרות ועולות תרזות רמות. אני סופר ומונה אחד, שניים, שלושה, ארבעה, ומודד את הקרקע שבין אילן לאילן. הכול מניח את הדעת. אני חולץ מכיסי חומש קטן, ובשולי הטבלאות כותב אני: ״גן עדן רשאי להישאר״.
לפתע פתאום תולשים לי מהראש את כובע הקש שלי. אני רוצה לתופסו. אוי, מי זה סוחב מעלי את המכנסיים? שוד ושבר, מה מתרחש כאן? הס! אני שומע קול צחוק מאחורי. איזו חרפה. אני הופך ראשי בפזיזות, אני רוצה לענוש את בן-הבלייעל. אבל מי? מה? אף צל של דמות אדם! אני אומר בלבי: ״המתן, את כותונתי לא תקבל, לעולם לא, בשום פנים ואופן לא!״ אך מוציא אני מילים אלה מפי, מתעופפת כותונתי מעל בשרי, והריני עומד עירום כאדם הראשון…
מאחד האילנות מצייץ אלי קול מתוק כדבש: ״אדם, אדם.״
אני צועק: ״משטרה, משטרה!״
אני יודע זעקתי זעקת שווא היא. שדדוני.
מי אשם בכך?
על גבי ספסל מונח החומש הקטן. אני מעיין בו, ורוחי מתפעמת בי. כל כך הרבה סודות ורדן – מכבר שכחתים.
מתוך ספר החומש גולש ונופל ראי קטן. אין אני מחבב אספקלריות כאלה. שמא טמונה שם מצלמה הזוממת להנציחני…
אני מציץ בראי: כה אומלל עדיין לא ראיתי את עצמי. אני נראה זקן כל כך! אם כן, היכן היושר? זה בלתי צודק!301
אני חוזר לביתי. ליד השולחן ממתין לי אחי, עב כרס, ברנש מגושם. שאת לא אוכל את קולו. הקושיות הנצחיות: כיצד? אימתי? מי?
השבח לאל, אפלולית שורה בבית, רק נר קטן מהבהב ומבליח. אחי פותח ואומר: ״יש לי לבשרך בשורה רעה.״
״לא, לא,״ אומר אני, ״מוטב אחר כך.״
אני נוטל את הנר וניגש למיטה. אני מסלק את הווילון ומביט החוצה.
בן אדם מוטל ברחוב. הוא לבוש מכנסי הפלנל שלי, הכותונת שלי. כובעי מונח בצד. האיש הוא בלי רוח חיים.
אחי מפטיר: ״נקטל בשעת הרדיפה.״
״לא, לא,״ מצווח אני, ״היכן היושר? היכן הצדק?״302
