יונה עפה ובאה, היא נוהמת: ״אחיך מוטל על ערש דווי.״
זה חמש שנים בדיוק שלא ראיתי את פניו. אני בא אצלו. הוא דר במגדל אייפל.
רחמנות להביט עליו. ברנש צנום ומצומק, מתפתל בייסורים, נאנח וגונח, ומשולהב כל כך שאד עולה ממנו ומעלה ריח רע. אף על פי כן מגולחים פניו למשעי ומשוחים בצבע בפרצופו של מוקיון.
אחי אומר: ״חולה אני בקדחת הצהובה.״
אני תוחב לתוך ידו ספר תהילים קטן ואומר: ״אימא שולחת לך בזה רפואה.״
הוא משליך מידו את ספר התהילים, מתיישב בשולי המיטה, מסיר מעליו את כותונתו הספוגה זיעה, מנגב בה את הצבע האדום שעל לחייו ואומר: ״אדרבה, כך תוכל להסתכל בי בלי מסכה.״
כל גופו זרוע פטריות גדולות וירוקות…
מוכה תדהמה מצווח אני: ״אין אני משגיח עליך, אפילו לא אשתך?״
בגאווה מראה הוא לי את חזהו, ובהצביעו על אחת הפטריות התפוחות:
״נו, מה דעתך על כך, עלתה בלי עין הרע כפורחת – גמול בעד זכויות,.״
עם שאנו מסיחים כך, מביאים שני בני אדם בר-מינן. על גבי המיטה מוטלת גיסתי תחת סדין לבן. היא פוקחת עינה השמאלית, המביטה בוהה בעינו של דג, וחוזרת ועוצמתה.
״הזדרזו וקברו אותה,״ מרעים אני בקולי על נושאי המיטה, ״היא זקוקה למנוחת עולם.״
והנה, לפתע פתאום, מרים אחי את ידו הימנית מעשה עד, מפשיל ראשה הצדה ומדקלם:303
“יחד חיינו, יחד עד הקבר. היא מחכה לי, רחל, אשתי.״
אני מצטעק: ״אהבה עזה כזו… אהבה!״ וגועה בבכי מחמת פחד. אבל הוא, החולה, מתעורר. בולמוס של צחוק תוקפו, ועוד איזה צחוק, נורא ואיום!
מאי שם מריעות חצוצרות תרועות זוועה. מנגנים את שופן ברחובות. השמים רועמים. מגדל אייפל מתרעד…
אני יודע מה כל זה משמע, אלא שאסור לומר.304
