אני יושב במשרד מאחרי שולחן הכתיבה, שרוי במצב רוח טוב, ומסתכל כיצד הצבעי מקשט את הקירות, את הדלת והשולחן בפסים ירוקים וצהובים. הוא מומחה ובקיא במלאכתו. יש לי נחת רוח רבה מזה שהוא משתדל וטורח ברצינות ועושה הכול בטעם רב כל כך, שגם אותי תוקף חשק לצבוע קצת. משאני נוטל את מכחולו ואומר להתחיל, מצטווה הוא: ״הי, הי, הי, זהירות!״
אני שואל: ״מדוע זה?״
הוא מגחין עצמו אל אוזני ואומר: ״השותף שלך עומד מאחרי הדלת ומביט. ״
אני משליך מידי את המכחול ורץ החוצה.
השותף אומר: ״הא כיצד, זה קרוי עסק, פרנסה? לא לחינם מספרים לי הבריות…״
״דווקא,״ נכנס אני לתוך דבריו ומושכו לתוך המשרד.
״מה כבר עולה קצת צבע,״ מרגיע אני אותו, ״כלום שבכלום.״
הוא מפשיל ראשו ומנענע בידו. ״איזה מין דלת זו?״
אני מביט לשם. באמת, היכן הדלת? הרי זה עתה היתה כאן… עכשיו תלוי בכניסה קטע של קרש כמו בפתחו של לול תרנגולות. הקרש מתדפק ברוח. שלט הפירמה מתנודד אף הוא. אותיות הזהב שעל גביו שחורות הן, מחוקות…
הצבעי עובר, מניף את מצנפת הנייר שלו ואומר: ״אם ירצה השם… סלחו לי…״
השותף שלי יושב עכשיו ליד השולחן. אני מניח לפניו צרור של שטרות,
של פתקאות, של מכתבים. את כל הפנקסנות. וכי אין אנו שואבים מבאר אחת?307
הוא הופך בדפים, חוזר והופך בהם, אינו פוסק מלנענע בראשו, נאנח ומשמיע ריטונים…
חשדנותו מכאיבה לי. זה עולה לי בבריאות. אבל אני שותק, לפי שרודף שלום אני.
פתאום מכסה ענן שחור את פניו. שם מנקר לו במוח. באגודלו מראה הוא לי את פנקס הקופה. אני מבין את חקירתו ואומר:
״אין אז אין – מילא.״
הוא שואל: ״מי זה פייפוס, הוא מתגורר בשוודיה, הוא מדבר שוודית?״
״מי זה פייפוס?״ מגמגם אני. ״כלום יודע אני, אולי ידיד של אמי?״ השותף אומר: ״אצל אלוהים ייתכן הכול.״
שוב ושוב מדפדף הוא בפנקס, מרחק בכתפיו וגונח. פתאום נעשה הוא נבוך מאוד. מה אירע? ששש… הוא נתקל במשהו. לבי עולץ בי משמחה. בפנקס רשום שמו ולאחריו – שולם.
אני מנגב שפתי ואומר: ״הכול הוא אפוא בסדר. העולם כולו יודע שאדם הגון אני. אני נשבע לך בהן צדק שאתה יכול להפקיד בידי מיליון, הון תועפות.״
אותה שעה נכנסת המזכירה שלי. אישה לא כעורה. היא מהודרת בשמלה חדשה, ומתיישבת ליד השותף שלי.
חרדה גדולה יורדת עלי.
השותף שלי מתכופף אליה ושואלה חרש: ״שמא זקוקה את לכסף? הא לך.״
אני משים את עצמי כלא רואה. השותף שלי הוא ברנש קשיש מסורבל בבשר עם כריות מתחת לעיניו העייפות – תיעוב. רק נשים… המזכירה שלי מתיישבת על ברכיו.
בחוץ חושך. גשם ניתך – מבול.
גם במשרד שורר חושך – לילה. אני מצית גפרור. מה רואה אני?… השותף שלי מגפף לה את החזה, מלטף לה רגל חשופה. נעלה וגרבה מוטלים על הרצפה…
הגפרור הניצת צורבני ודועך. בתוך האפלולית שומע אני שהוא ממלמל אליה: ״הגידי, הוא גונב?…״ ופנקס הקופה צונח ונופל מהשולחן.308
