אני מוטל על ערש דווי בבית חולים ומתייגע לכבות את האור. אבל אין זה עולה בידי, כי התקע שבור הוא. זה מקניטני, הזירות כזו!
אחות רחמנייה פותחת את הדלת. ״דומה שאין אתה מרוצה משום מה?״
״לא!״ צועק אני.
היא אומרת: ״אם לא תירגע מיד, תושלך לתוך המרתף.״
המרתף הוא מלא עכברים ועכברושים. אני משים עצמי ישן, עוצר את נשימתי.
מפקח, ברנש מעורר בחילה, מלוכלך, פותח את הדלת בזעף ומכבה את כל המנורות.
בעד הדלת רואה אני חולה אנוש המובל בכיסא גלגלים בתוך המסדרון. חובש לבוש חלוק לבן דוחף את הכיסא בכל כוחותיו אל הקיר פעם… פעמיים… שלוש פעמים… עם כל התנגשות מתרעד כל בית החולים. תמה אני שהחולה עדיין חי.
״מכך עלול אדם בריא לחלות,״ אומר אני.
החובש מסיר את משקפי הזהב שלו, מנגב בניחותא את זכוכיותיהם, חוזר ומרכיבם על חוטמו ואומר: ״זוהי השיטה הבדוקה ביותר להקים לתחייה מורדמי כלורופורם.״
אני כולי נרעש ומזועזע – סָדיזם כזה, ברבריות כזו!
אני קופץ מהמיטה, מותח עלי מעיל ורץ לחפש את הפרופסור. אני רוצה לזעוק חמס, להלשין על המשטר הגרוע השורר בבית החולים.
אני עולה בריצה בסולם המדרגות, ומעיף אגב כך מבט לתוך אולם של מספרה. כל האחיות הרחמניות עומדות עירומות למחצה לפני אספקלריות309 גדולות, מתפרדות ומאפרות את לחייהן. משמשגיחות בי, קוראות הן בקול אחד: ״מוקדם מדי, הקדמת מאוד, בעל תאווה שכמוך!״
אחות אחת קורצת אלי בעין ומזמרת: ״בוא, אצלי אין זה כואב…״
אני מסתכל בה: כעורה, פזלנית, ורגליה נתונות בתוך נעליים קרועות. בפנים זעופות שואל אני: ״היכן הפרופסור?״
היא מחווה קידה ואומרת: ״בשוק.״
אני מרים קולי וצועק כדי שכל האחיות תשמענה: ״אני הולך להתלונן.״ ומשליך את עצמי ובורח מתוך הטרקלין.
אני רץ על גבי רצפה מסובנת, מחליק, וצונח תחתי. מאחורי רועם קול צחוק: ״הא, הא, הא! הוא הולך להתלונן.״
הגעתי לשוק. הוא תופס את כל שטחה של חצר בית החולים.
בתוך סירים המתנוססים על גבי כנים, צומחים בצלים, צנוניות, סלקים. מכלונסאות משתלשלים תרנגולים מפרכסים וגונחים.
אני שואל על הפרופסור, אין איש מכירו.
״שמא אין לבית חולים זה פרופסור?״
אני קופץ ועולה על הגג. מה זה? גג המכוסה עשב ופרחים, פרות וכבשים רועים באחו, רועה יש שם, אבל אחות רחמנייה אין… אני אומר בהשתוממות: ״החולים אוכלים בהמות רבות כל כך?״ הרועה אומר: ״קומוניסטים גם כן אוכלים.״
״קומוניסטים?״ חוזר אני ושואל: ״כיצד הם באים לכאן?״ הרועה אומר: ״גם הם חולים הם.״
לפתע פתאום פושט הרועה את צורתו ולובש צורה אחרת, צורת הקצב של העיירה. אני מכיר את שפמו האדום. הוא שולף סכין של שחיטה, המבהיקה כחרב, מטיל בי מבט זועם, מתקרב וצורח: ״העלבת את האחיות, להלשין אתה מבקש? שכב על העקדה, יצחק.״
כמעט פרחה ממני נשמתי. אני נופל מן הגג ונופל לתוך זרועות חמותי.
היא תופסת אותי, מריקה עלי דלי מים צוננים ושואלת בקור רוח: ״כיצד אתה בא לכאן?״
אני מגמגם: ״אני רוצה להתלונן.״
״בפני מי?״ שואלת היא.
״מה משמע בפני מי? בפני הפרופסור.״
״בפניו?״ גועה היא בצחוק צרחני… ״הרי זה אחיך, אחיך הבכור!״310
