נוסע אני באוטובוס לארץ ישראל… בתוך הקרון, סמוך לי, מתנועעים ראשים מרובעים; צווארים שחומים ומשורבבים מזמרים, צוחקים ומפטפטים; ידיים מגושמות מוחאות כף בקצב; קפוטות משי אחדות אומרות תהילים בניגון משונה; רוחי טובה עלי להפליא…
בחוץ צצה ועולה לפתע פתאום תחנה קטנה.
כל הנוסעים יורדים מהקרון.
מכיר אני את התחנה הזו; האם לא ״חטפתי״ כאן לעתים תכופות כוס קפה וכעך?
״איני רוצה לרוסיה,״ מוחה אני.
יהודי זקן חבוש כיפה ניגש, מניח ידו על כתפי ואומר: ״יענק׳לה, אל תפחד, עוד היום נהיה בירושלים. אני יודע זאת, אני הנני הנהג.״
מלא התלהבות משליך אני מידי את מזוודתי – הידד, היא נופלת לתוך הרפש. ואני עצמי קופץ לתוך התחנה. ״מלצר… מלצר… כוס קפה.״
אין מלצר. אין מזנון.
משהו כאן לא כשורה… אני נעשה מרוגז. היכן הנהג? מדוע חובש הוא כיפה?
מסביב לשולחן רחב ידיים משחקים בקלפים. אני עומד ומסתכל מתוך סקרנות. משחקים רע – קלפנים כאלה יש לתלות!
קלף נופל מן השולחן. אני מזדרז להתכופף. ומה רואות עיני – בתוך בקיע שברצפה נוצצת אבן ספיר תכולה.
״אחים,״ צועק אני, ״מישהו איבד אוצר.״
איש אינו זז ממקומו. רק קלפן אחד רוטן: ״ אל תפריע, דוד.״
אני זוחל תחת השולחן. רעיון נלהב מנצנץ בי. כבר עשרים שנה שרחל,321 אשתי, משננת לעצמה – אבן כחולה… אבן כחולה… אישה טובה. בפזיזות מגליש אני את אבן הספיר לתוך כיסי כדי שאיש לא ישגיח בכך. אבל מלמעלה מנהם קול: ״ברוך שמו, אמן!״
אנו נוסעים הלאה.
בתוך האוטובוס שוררת אפלה. רק עששית קטנה מתנודדת מעל למושבו של הנהג.
״שמא להחזיר את הספיר לקארל,״ אומר אני בלבי ומחפש את כתובתו.
בתוך ארנקי מוצא אני חשבון מקומט: בית מלון… מארכס והגברת הברונית… אני קורא ומתמלא תמיהה: בעד לבנים – חמשת אלפים פרנק, בעד כוס קפה – פי שניים מזה, בעד קופסת גפרורים – המחצית. כך הוא קארל זה! עשרת אלפים פרנק בעד בום קפה, ועינו צרה אפילו במתנה זו!
ברגשנות רבה תוחב אני את ידי לתוך כיסי – למשש את האוצר הטמון.
אני מחפש וחוזר ומחפש בכל כיסי… היכן היא אבן הספיר…
אני קופץ על רגלי, פני מתעוותים, אני מנער בזעף את מעילי – אין. אני משלשל את מכנסי, הופך את הבטנה – אין ואין! הקהל שמסביבי צוחק. הנהג הופך ראשו ברוגזה. אני מטיל את עצמי מתוך ייאוש על הרצפה. מחטט בכל הפינות, תופס את החלוצים ברגליים, מושבם ממושבם וצועק: ״אויה לי, שדדו אותי…״
בתוך המהומה נשמעת שריקה ארוכה: ״הידד, הארץ הברוכה!״
אני מציץ מהחלון.
מהעבר השני של גדר הגבול ממתינים לי דודים, דודות, שארי בשר, וביניהם אוסישקין המנוח. הם מנפנפים כולם בממחטות לבנות: ״שלום! שלום!״
אני משים עצמי כלא רואה, מושך את טליתי על הראש והולך אל בית המכס.
אחד הפקידים אומר לי להשתטח על השולחן, אבל אני פותח את מזוודתי.
״לא,״ אומר הוא, ״מטען הוא חופשי ממכס. בארץ הקדושה חייבות במכס רק הנשמות.״
״טוב.״ אני משתטח על גבי שולחן המכס.
הפקיד ממשש לי את הדופק, מאזין ללבי ולריאותי, מעשה רופא.322 פתאום קורע הוא לי שמורת עין, מציץ לתוכה חריפות ואומר: ״היכן אבן הספיר הכחולה?״
״אבדה לי,״ מגמגם אני מבוהל.
״תן את הספיר,״ מתרגז הוא.
״בהן צדקי, האמן לי בנאמנות,״ מתחנן אני לפניו, ״שהיא אבדה לי.״ ״אבדה!״ צורח הוא במתכוון כדי שכל העומדים מסביב ישמעו. ״אבל אתה רצית לגונבה, נוכל שכמותך! חזרה!״
הוא קורע לגזרים את הדרכון שלי. אני פורץ בבכי מר.
הנהג ניגש, מחייך חיוך רחב ואומר:
״שבע שנים עליך לעבוד, יענק׳לה, שבע שנים!״ – והוא מניח את כיפתו על קודקודי.323
