אנו מפליגים, נוסעים מליסבון לניו-יורק באונייה. אני משוטט אילך ואילך על הסיפון ולבי כה טוב עלי…
הקברניט ניגש אלי ואומר: ״הקופאי ממתין לך.״
אני יורד בסולם המדרגות. למטה, מאחרי סורג, יושב הוא ליד שולחן צר, מונה וסופר כסף, קושרו חבילות-חבילות, עורמו לערמות ואומר: ״טול את הירושה שלך, נו? מהר, מהר…״
אני שואל: ״מדוע?״
הוא משיב: ״האונייה יורדת תהומה, אתה בלבד תמלט את נפשך.״ בחיפזון תוחב אני את הכסף לתוך מזוודה. דולרים במזומנים הם טובים תמיד בעת משבר. היכן הם עיגולי ההצלה, טבעות ההצלה?
מצוי אני בתוך תאי. בעד אשנב עגול רואה אני מרחוק את החוף האפוף עשן דק. אנשים ונשים רוחצים בים. הלאה מזה, באופק, מתנשא הר. את פסגתו הרמה עוטף שלג, מן הסתם נצחי…
באי זה אבקר בימים האחרונים של יום טוב. כסף יש לי, מברשת שיניים, מסרק… בעיצומו של דבר, לשם מה אני כאן?
תוך כדי כך עוברת צמרמורת בגופה של האונייה. נחשול עצום מתרומם, גועש, חומר ומציף את החוף, סוחף עמו סלים, כיסאות נוח, תאי רחצה, ילדים, גברים, נשים. מתוך הגלים הגועשים מזדקרים אילנות חשופים, בתים הרוסים. בשולי הגגות נאחזים אחיזה של עווית גברים חבושים צילינדרים, נשים מהודרות בשמלות נשף. בתוך חצר שוממה מתייהדת כמו להכעיס מעשנה גבוהה, ועליה נובח ומיילל כלב…
אבל מה עמי?… איני יודע, אני נרגש משונות כל כך, אני פוכר ידי, וכל רגע זועק אני: ״שמע ישראל…״324
עתה הנני לבדי על החוף. נחשול חדש, גובהו גובה חומה, קרב והולך, הומה וסוער. שמא מתכוון הוא אלי? אחוז אימה נוראה, מריץ אני את שתי רגלי…
בית של עץ. קרועה חזיתו. אפשר להציץ לתוך כל החדרים. בקומה העליונה עומד פסנתר. הוא מנגן מעצמו, בפראות, בחוצפה, משסע את הגלים הרועמים, באמת התגרות כגון זו!
גבי מעומס משא כבד, מוסיף אני לרוץ כפוף כולי. אבנים חדות שורטות את רגלי היחפות עד זוב דם.
״אולי להשליך מעלי את הירושה?״
השמים תלויים נמוכים. עננים שחורים נתקבצו, הגיחו ובאו, רוח עוקרת הרים מנשבת.
מעל לראשי מעופפת ציפור גדולה ולוחשת:
״גאנימד, נתח שמן אתה.״
אני משתהה תחתי. ששש! קול זה מוכר לי יפה, אני רוצה לשואלו משהו, אבל אהה! הסופה הסיעה הכול…
מתיירא אני להפוך ראשי. לכן פותח אני חור קטן בתוך מוחי ומציץ החוצה. ״איזו אימה!״ תחתי בלע הים הגועש את הכול… תהום מחשכים…
רץ אני על פני גשר, למטה זורם נהר. שמא להקים כאן סכר, קיר כדי לעצור בגלים.
אני פותח את המזוודה ומטיל צרורות אחדים של דולרים, והנה פלא, נחשולי הנהר נעשים רוגעים… שקטים…
מרוגע פונה אני לדרכי. כסף יש לי עוד די והותר בשביל עצמי ובשביל בני משפחתי.
רגלי מוליכות אותי לתוך גיא ירוק. שוב מרחפת הציפור מעל לראשי, מנפנפת בכנפיה ולוחשת: ״שוטה שכמותך, אין לך כלום, לא יהיה לך כלום, ולעולם לא תאמר די.״
אני מוסיף לרוץ. הסכר שמאחרי נתבקע. נחשולים מרדפים אחרי… משום-מה נעשתה עתה המזוודה שבידי קלה יותר, והדרך מרובצת היא אספלט. אני רץ קל כנוצה ואוורירי כמלאך. אני נעשה מאושש, עליז… עוד מעט ואהיה מחוץ לסכנה, אני ואף הירושה שלי, אבא, אימא, אחים… לפתע פתאום, במרחק-מה, כמהלך חצי פרסה ממני, מתרוממת חומה עצומה325 וסוגרת על העולם… מימין ומשמאל מתנשאים רק סלעי שחם דמומים. החומה עצמה היא כמין אצטדיון, שגובהו אלף מטרים. האנשים שלמעלה נראים כראשי סיכות. הם קורצים אלי ומאותתים אלי בעיניהם.
אני אוסף את שארית כוחותי… הנה אני ליד החומה, ממשש את הקירות החלקים והחשופים. שום שער ושום סולם מדרגות אינם מוליכים אל על. רק לבנים אחדות מבצבצות מתוך החומה, כמין שלבי עזר בשביל מטפסים, אלא שהן מזדקרות עתה בגובה רב. אני מנסה לקפוץ – לשווא. אין עולה בידי להיאחז. אני פותח את המזוודה, מגבב את צרורות הדולרים אחד על גבי השני – תל נאה! אני מטפס עליו, קופץ קפיצה, וביד השמאלית נאחז אני בלבנה הסמוכה ביותר. אני מעפיל ועולה. אבל החומה היא ללא קץ וסוף. ככל שאני מגביה להעפיל, כן מתרוממת היא ועולה השמימה. אני צועק: ״זה לא נאה! זה פשע, אני תובע דמי נזיקין!״
האנשים העומדים על החומה עונים על ידי מיקרופון: ״האם סבור אתה שהנך יחידי?״
אני מביט על סביבי. אכן, מימין ומשמאל, למעלה, למטה, בכל מקום תלויים בני אדם באלפיהם. כל אחד נאחז בלבנה המזדקרת מתוך הסלע. גברים פעורי פה, נשים סתורות שער החובקות עוללים. הם תלויים בשנייםשניים, ארבעה-ארבעה, משפחות שלמות אוחזות זו בזו בידיים, ברגליים, במותניים, בצמחים ביער עד קלועים ושזורים הם יחדיו. זבובים
[ההמשך חסר]326
