״על עיר ועל ים״ מאת מנשה לוין הוא כרך תאום לקודמו, ״הרקדנית המעופפת״, שראה אור במוסד ביאליק לפני יותר מעשור. שני הכרכים גואלים משכחה חטיבה מפוארת של סיפורת עברית מודרניסטית, ומפנים את הקורא בן-זמננו אל מיטב ומרב הסיפורים הקצרים והנובלות של המספר העברי בן-זמנם וחבורתם של אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן ולאה גולדברג, שיותר מכל מספר אחר ייצג בפרוזה שנכתבה בין שתי מלחמות העולם מגמות של אקספרימנטליזם, אורבניות וזיקה הדוקה לעולם הרוחני של אירופה ב״עידן הג׳ז״. בסיפורים האלה פרם לוין – בתעוזה, בתנופה, בחן של שובבות – את מלבושיה המסורתיים, הכבדים במקצת, של הסיפורת העברית תקנונית, ותפר אותם מחדש כגלימת קוסם – מרהיבה בצבעיה, מסנוורת לעתים בנצנוציה. במבניהם המפתיעים, שהפרו את כללי הסיבתיות של הזמן והמרחב, בלהק הדמויות המופלאות, המוזרות לעתים, שאכלס אותם, ובעיקר בסגנונם המטפורי המכונף, המהפכני, הפכו הסיפורים את העולם היומיומי של הכרך המודרני למחוז פלאים אקזוטי, ואת עולמם האקזוטי של הוודוויל, הקרקס והראינוע – לדבר של יוםיום.
לוין היה, בלי ספק, מספר בעל פוטנציאל של גדולה, והיה יכול לתפוס את המקום המרכזי שהיה ראוי לו בספרות העברית בת-הזמן. אלא שהגדולה-בכוח הזאת לא באה לידי מיצוי ומימוש מלאים. מסיבות שגרמן מהלך התפתחותה של התרבות הארץ-ישראלית במשבר המעבר משלב של אקסטזה חלוצית לשלב שבו נבלמו ״הסער והפרץ״ שלה (כמו שקבע נתן אלתרמן במאמרו משנת 1940), נעצרה תנופתו של לוין דווקא בהגיעו לשיא כוחו, ואולי אף קודם שעלה בידו לנסוק אל השיא הזה. בעוד חבריו334 עוברים מן המרחב הזוהר של ״כוכבים בחוץ״ למועקת חדרים אפלים וערים נצורות, מחירותו של ההלך למצעדו הכבד של מי שקיבל עליו עול אומה ולימים גם עול מדינה, פרש לוין כמעט לגמרי מיצירה מקורית, שיקע עצמו למשך יותר משני עשורים בתרגום של פרוזה ראליסטית מופתית (בעיקר מן הספרות הצרפתית של המאה הי״ט ושל ראשית המאה העשרים), נמנע מכינוס סיפוריו, גנז סיפורים שכבר הושלמו והניח סיפורים אחרים בלי סיום. בזיכרונו של הקורא הטוב נותר מחברו של ספר אחד, הפיקרסקה הקומית הפרועה ״מאה לילות ביפו העתיקה״, מעין גרסה ארץ-ישראלית מהותלת של ״דון קיחוטה״. הספר, אגב, הופיע בשעתו עם ״כוכבים בחוץ״ של נתן אלתרמן(בראשית 1938), כאחד מספרי הוצאת ״יחדיו״ של חבורת שלונסקי-אלתרמן ערב פירוקה. הזיקה שבין שני הספרים הללו – שניהם סמוכים למרכז המעגל המודרניסטי העברי שנחסם בשל מלחמת העולם, השואה וההרואיקה של הקמת המדינה – אף כי עדיין לא הובהרה, היתה קיימת ושרירה.
באמצע שנות השישים, כעשור ומחצה לפני מותו ב-1981, חזר לוין לכתיבת סיפורת מקורית, ושוב הגיע בכמה מסיפוריו מתקופה זו להישגים מזהירים. ואולם בשאון העשייה הספרותית הישראלית, שהיתה נתונה לנושאיה ולאופני המבע שלה, כמעט לא נשמע קולו האירופי, המודרניסטי, המטרופוליטני-ה״פריזאי״. לוין לא זכה לראות בדפוס עוד ספר משלו (מלבד ״מאה לילות ביפו העתיקה״, שאף הוא נשכח). אמנם אחרי מותו, בעיקר הודות למאמציה הבלתי-נלאים של מאשה לוין, אלמנתו, ראו אור כמה קובצי סיפורים שלו, וכן קונטרסים של מחזות ושל שירים ומהדורה חדשה של ״מאה לילות״, אבל פרסומים חשובים אלה לא העניקו למחבר את הנוכחות התרבותית והספרותית שלה היה ראוי. גם רומן הבוסר ״חולות כחולים״ לא נתן תנופה, עם פרסומו מן העיזבון, ל״שיבתו״ של הסופר אל הזיכרון ואל תשומת הלב של הציבור. תנופה כזאת נוצרה עם הופעת ״הרקדנית המעופפת״ בשנת 2000. בעקבותיה החלה לבצבץ ההכרה שלוין הוא ״אמן חשוב בכל מובניה של המילה״.
״הרקדנית המעופפת״ נערך כחתך אורך שהציג את הסיפורת של לוין מראשיתה בסוף שנות העשרים של המאה שעברה ועד פרקיה האחרונים, שנכתבו סמוך למות המחבר. עריכה כזאת(ולא עריכה שממקדת את הכרך באחת מתקופות יצירתו של לוין) התחייבה מן הצורך להציג דיוקן שלם335 של מספר שלא היה מוכר לקוראים הישראלים. ״על עיר ועל ים״ ערוך אף הוא עריכה דומה, והוא מציג חתך אורך שלם מקביל לקודמו. בחמשת מדוריו הוא פורש את יצירתו הסיפורית של לוין במתחמים הכרונולוגיים העיקריים של התפתחותה: סוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים פרק הזמן שלפני גיבושה התמטי והסגנוני המלא של הסיפורת הלווינית; שנות השלושים ותחילת שנות הארבעים – עידן התנופה המודרניסטית המלאה והגיבוש השלם של דרך הסיפר והסגנון המטפורי האופיינים למחבר; ושנות השישים והשבעים – התקופה המאוחרת, שבה העטה המספר על המודרניזם המבהיק שלו מעין פטינה כהה במקצת – פטינה יהודית-יגונית, ובכך הבדיל את סיפוריו המאוחרים מן הסיפורת הכמוצ׳אפלינית של שנות השלושים. כמו כן נוספה לכרך החטיבה ״השיבה הביתה״, סדרת וינייטות שמבוססת על דגמים סימבוליסטיים כגון פרקי הפרוזה הפיוטית של בודלר, או ״עונה בגיהינום״ של רמבו, שנתגלתה בעיזבון בכתב יד אולי לא שלם, שנראה כאילו הוכן בסוף שנות השלושים או בראשית שנות הארבעים, ערב השתתקותו הממושכת של לוין המספר.
הכותרת ״הרקדנית המעופפת״, שניתנה לכרך הקודם על פי אחד הסיפורים שנכללו בו, הבליטה את האלמנט הקרקסי, הוודוויל,, הפריזאי באישיותו היוצרת של המחבר. לעומתה הכותרת של הכרך הזה ״על עיר ועל ים״(אף היא כותרתו של אחד הסיפורים שבכרך) מבליטה את ההיבט הארץ-ישראלי והתל-אביבי המובהק של אותה אישיות עצמה. שני הכרכים מכילים כמעט את כל סיפוריו של לוין(חוץ מ״מאה לילות ביפו העתיקה״), והם פורשים לעיני הקורא תמונה רחבה של סיפורת לירית ססגונית, עתירת יופי, מגרה את החושים והמחשבה כאחד, מדהימה לעתים באפשרויות האסתטיות והאינטלקטואליות הגלומות בה; סיפורת שראוי שתיחשב נכס צאן ברזל של המודרניזם העברי בשיא תנופתו.
דן מירון
אדר א׳, תשע״א336
