צבי ניצב על ראש גבעה שסביב לה, בין סלע לסלע, מתרוממים דקלים שכפותיהם אוספות, בין משב רוח למשנהו, צללים ראשונים של ערב שכבר מהלך חרש בפאתי השדות, כהלך יגע העמוס מחשבות שליקט בדרכים.
הצללים יורדים על קרני הצבי המציירות באוויר דמות של נֵבל; הצללים יורדים על עיני הצבי שזהבו של יום בהן והמביטות במנגן בכינור היושב חבוי בתוך אור־צל הנארגים חליפות זה בזה. פתאום ננער הצבי שדמם תחתיו, פותח את פיו ועורג כשהוא משוטט בארבע רוחותיה של הגבעה. קולו יורד לגיא שבו תועים כבשים, עולה במורדו של הר שעליו תועים כבשים, ואלה ואלה נושאים עיניים משתאות זה לזה, ועומדים תחתיהם ומקשיבים לקולו של הצבי כשראשו של זה על צווארו של זה.
המנגן היושב בירכתי החדר, בתוך טווי של אור־צל, מסב את ראשו מעם כינורו לעברו של הצבי המשוטט לאטו בארבע רוחותיה של הגבעה, כשהוא עורג אל ההלך היגע האוסף מהשדות את נגוהותיהם האחרונים ופונה והולך ללון בין ההרים. אך מקץ רגע חוזר ומסב המנגן את ראשו אל הכינור שבין יַדיו.
כי רואה הוא את עינו הימנית, הלא מוּלֶטֶת של שאול, והנה אש נפלה בה; כי רואה הוא את החנית שליד שאול, והנה אש נפלה בה, והיא כעין להבה דקה בתוך האפלולית התלויה בחלל.
