הוא יצא מאולם הקרנבל, שאת בשמיו, אשר חלחלו בחללו, שאף לתוכו כאופיום.
ואמנם, מבושם היה כדבעי: ידיו מלאות היו פרחים רמוסים, ועצביו, שנהפכו לתזמורות ג׳ז, דמדמו. הלילה היה קר מאוד ומוככב מאוד. גופו רעד בתוך מכנסי המוקיון הקלים, ופניו המאופרים נעשו זרים לו כמסכה.
אם כי פזר ליפהפיות מדריגלים מצודדים לא כבש את לבן, כי הקונפטי נערם עליהן באותו לילה כעלי שלכת.
זו היתה השעה שהמעשנות מצבע דם נאלח הוזות בשחר הירוק. הוא אמר להן בלי צל של אירוניה: ״הה, עצים מלובלבים של גן העתיד!״ בהתרגשותו התעטש בקול רם. זה היה כה אנושי! עבר על פני שוטר שנמנם ופניו כלפי אורלוגין מגדל העיר. עבָרו החשק להציע לו סיגריה, אבל התבייש מפני הפתיטיות שבתלבושתו.
פילס את הגן. היתה זו שעה מיתולוגית. במו עיניו ראה את הפסלים יורדים מעל כניהם, מתכחשים לפוזות שכפו עליהם וחיים את חיי האגדה שלהם.
בהימצאו בחוץ הפליט: ״עולם העתיקות המגוחך!״
בקרן רחוב נתקל בכפרית צעירה שהזליפה מים על סל פרחיה. אין זאת כי נאה היתה משום שנשא לפניה דברים אלה:
— הה, בת כפר, עגלת חן עם פס לבן במצחה! בסרטים האדומים שבצמות הקש שלך, בבהרות השמש המבזקים את פנייך כגרגרי הכמון את כיכר הלחם, בכל ישותך, לרבות פרחיך, את פוגמת בדיוקנו של הכרך. כולך אינך אלא עדות שָׂגיאה לתקופה בוקולית. כיום אין מריחים אלא פרחים מלאכותיים שהטעם מרובה בהם על הטבע, כי להם הבושם, כי להם התפארת. ילדה תמימה, זרקי את פרחיך לתוך אגן זה והסוסים, שיבואו לשתות ממנו, יאכלום!
הנערה נעצה בו עיניה הירוקות, המשולות לאגם כפרה, וסוככה על פרחיה בידיה האמיצות החרוזות צפורניים מעופרות.
אור הבוקר הירוק זלף ממרזבי הגגות ורענן את הפודרה שנתקלפה מעל פניו. הוא אמר לה עוד:
— מעריך אני את יופיך הפשוט לאחר ליל קרנבל זה שהיה שֶׁדֶבר של מלאכותיות, אם כי האסכולה הפיוטית שאני נמנה עליה אוסרת לשגות בסנטימנטים.
אין צורך לאמר כי הכפרית בבערותה לא הבינה מאומה משגב דיבורו, אלא נתבלבלה כפרה זו למראה אווירון הממריא ממעל לראשה המקרין.
אז חטף את סל הפרחים ופזרו על גבי המדרכה: איזה שטיח דקורטיבי!
העלובה, שלא תפסה ז׳סטה אמנותית זו, התנפלה על האסתיט המודרני, שרטה את פניו המפוררים ושפכה על ראשו העטור זר דפני עשת, עביט קללות בשומות כגללי בקר.
הוא חמק מידיה ונטה לתוך סמטה שאננה. ניחש מאחורי התריסים הסגורים, חתולים מנמנמים על גבי פסנתרים וסיוטים המטלטלים את גופות הנערות על משכבן. כנראה שלאידיליה מנעמיה וזוועותיה.
צרור אילנות שהחוויר בסקוור פתהו. בצלם נמנמו על ספסלים גנבים, זונות וסתם מחוסרי גג. מתוך מזרקה הזדקר אמור קצוץ כנפיים וחמוד פנים. הוא שוחח אתו בחשאי חשאין.
אחת בלונדית, בת שש־עשרה לכל היותר, שנעלי הזמש גמשו כה את גזרתה, התקרבה אליו. הושיט לה את פרחיו ויכול היה לקראה המוזה החוטאת.
באיזה חן נעצה זו את מסרקה הפגום בשערה! בעשנה את סיגריותיו נתנה לו אחד אחד פרחי ז’׳רגון, שהציפו רעל דומה לאופיום הקרנבל.
ועוד:
״אתה כה טוב, אתה כה מגוחך!״
האמור קצוץ הכנפים מרותק היה למזרקתו כתינוק לצעצועיו. הבלונדית, עייפה יותר מהלילה שחלף, רקדה לפניו כמה פעמים
טנגו.
הדבר הראשון בהיכנסו לחדרו היה לשַבֵּר את הראי הקטן, שהיה תלוי בפתיל אדום, כי חגיגי היה ואדיש היה. קיבץ את שבריו והציץ בבבואות שכל אחד החזיר לו. מסכות אלה שנשרו מפניו על הזכוכית עוררו בו חמלה. ובגרדו את האפור התייפח כשיכור.
