מכונָף זרועותיה החשופות של האקרובטית התחיל הסוס לסחרֵר את הזירה. חצוצרות התזמורת הן שנצחו עתה על קצב פרסותיו. כמו על תבליט היה גופו מפוסָל ומתוח: גזעי ודגנרטיבי. עירום היה, ללא אוכף, ללא רסן ומכונף. רק זרועות האקרובטית שחשופות היו עד ציפורניה העשויות מקושתות על גבו מן הירכיים עד הרעמה. היא היתה נתונה בטריקו של משי שחור וחיוורת גוף עד לעיניה הכחולות, עד לשערה הבלונדי המופשל על קונכיות אוזניה הבלתי נראות, עד פיה הקוסם המשוח כרמין ועד ללבה שעליו התנוססו שלוש שושנים שגביעיהן מלאים היו דם. החצוצרות הריעו בעוז כזה שחול הזירה הניתז עילף את הפנסים והסוס דהר בתוך אבק זהוב. זו היתה סופה נעימה למען הצופים, סטיכית קצת, אבל נעימה. לפתע נדמו החצוצרות והסוס דהר חרש בתוך חוג של אורצל לקצב התופים המדרדרים. איש לא ראה שרגלי הנערה רעדו זולת הרג׳יסור שעמד ליד הרמפה של פלוסין, מהודר בסמוקינג, בצחור כסיותיו, בזהב שיניו, במגלבו האלגנטי ובאכזריותו השקולה.
התופים מסרו עתה את הקצב לכינורות. אלה, שליריים היו, השרו עצבנות על הסוס, על האקרובטית, על הצופים, על הפנסים ואולי גם על הרג׳יסור שנִפנף קלות במגלבו העשוי עור תנין. הנערה חייכה למי? לאהובה האקרובט שעמד בטריקו ירוק סמוך לרג׳יסור ודהר אחריה בדמיון כשראשו הדק נטוי כזה של סוסה.
הכינורות הקסימו בינתיים את עצמם כי עברו לדרמטיות מלהיבה, ואילצו את הסוס לעלות לשיא קמרון הקרקס. זה מדורבָן על־ידי מלאכו המשי־בלונדי החל לטפס במדרונים הלולייניים שהשתרעו לפניו באוויר. פחד תקף את הצופים, כי הזירה, הסטוים, היציעים החלו להתנועע: ראו אז יד דקה שהורמה מעל קטיפה אדומה
והאהילה על עיניים, גולגולת קרחה שאמרה להינתק מעל גוף מסורבל, ראש נערה מדובלל שנשר על מסעד גלריה, וטורי עיניים מופשלות.
לעזר הכינורות באו התופים והחצוצרות. הסוס עצמו נעשה אוהב פתיטיה, קיפל לפני האקרובטית את רגליו הדקות כצבי, והגיע לרום הקרקס שממנו נשתלשלו פנסים עד לזירה. כמותו האקרובט האוהב, מתח את גופו ואמר להעפיל אל הסוס לולא הרג׳יסור שהניח על כתפיו הדקות את היד שאחזה במגלב האלגנטי.
לפתע ראו את הסוס גולש מהקמרון, מטיל את הסילואטה המשית־ורודה של האקרובטית ובורח כרוצח אל הרג׳יסור שלטפו ברעמתו המסומרה. המוסיקה נדמה כי סיימה את החזיון. האקרובטית ידיה פרושות ככנפיים שכבה גמישה על החול כשעל שפתיה מרחף חיוך, המלאכי יותר מחיוכו של מלאך. אבל אדם אחד אומלל מאוד התיפח אותו רגע. היה זה האקרובט שכרע בטריקו הירוק לפני הנערה ונשק את זרועותיה החשופות המתות.
