שבע שעות בערב, וכבר היער האפריקני מצית את לילו ברעמות אריותיו, כנוצת תוכיו, בצחוק קופיו ובטלפי דישוניו. בושם-בר זה, הנישא מציורי הפלקט, מספר לנו על לילה רחוק המוככב יותר ושזוועותיו הן עטלפים המרפרפים ממעל לראשינו. אבל, מאחרי גבנו ליל-אביב קרוב עולה מן הים בינות לברושי המדרכות. שנינו מטיילים בין צלליו עד לאותו רגע בו תכריז אפריקה על-ידי הטם-טם את פתיחת הלילה שבשעריו מלבלבים שני דקלי כסף ענודים פתנים שחורים.
בינתיים רואים אנו, כי זהו ליל-המראות מגוון תנכי: אוטו הגולש אל האופירה שבה תפרש זמרת בנוסח כרמן כמה אריות, מוכר-כעכים המדליק את מקטרתו בכוכב מאין לו גפרור, בחורה המטיילת שלובת זרוע עם צלה הבתולי.
חלון-ראווה לאמנות-סין אומר גם כן את אביבו, שאת דובדבניו אכל לי-טי-פה עוד מלפני שלושת אלפים שנה. אני ובת לוויתי יוצאים מפגורה ומשתהים לפני וקנו החכם של קונפוציוס. משם מגיעים אנו לארנק מסוגנן: בת לוויתי מחייכת אליו בעצב, כי היופי, כאותה טבעת, טומנת רעל במשבצתה.
מסר יורד בין לילה ללילה.
הנה אנחנו מול הבד בעל ארבעת הממרים של הפנטסטיות. הוא חיוור עדיין ופולט טנגו המסתלסל בין ריחות בננות הנישאות על טסים קלועים, בין עשן סיגריות, בין תלתליה של/אחת בלונדית, שברק הפלטינה להם ובין עיני קהל זה המתחיל ממדרון האולם ומסתיים בגלריה המאיימת להתמוטט כמו בכל חזיון.
הנה החושך המאפיל על העיניים והנה הבד המדמדם כמשורר: וראה פלאי. קהל סתמי זה אוהב ג׳סטות אלה של הדמיון! ראשית – נופות העולם: כגלויות התייר – בציר בסיציליה:102 השוורים ענורים מקלעות ענבים עד טלפיהם כפאונים, בו בזמן שכלות-הכפר, צמותיהן בגבן. מנפנפות לפניהם את שמלותיהן. מארץ זו\שגפ’נ’יה התערטלו עוברים אנו למערומי סיביריה. דמו, שלג לילי בסיביריה! צללים לבנים רודפים אחרי צללים לבנים, צבאי צפון נושאים בקרניהם שמש כתומה, וכל זה אפוף דממה השונה מהדממה שאנו רגילים בה. אני לוחץ את ידי הנערה: בדידותנו בארץ הקרח היא מלאת הרוה. אנו מתכופפים קצת וצללינו שטים על פני השלג שמאופקו הסירו הצבאים את השמש. הבד מחוויר שוב בחשמל. סהרורי, הוא מציץ לתוך עיני הצופים. יהי חושך חושד שמכחולו של רמברנדט מאירו לפתע!
ששש… הנה הג׳ונגל האפריקני מרשרש!…
עצי הבאובב הם כוורות, שבהן הומות כל הציפורים המפרשות באלפי ניואנסים דקים את צמאוננו למוסיקה זו המגוונת יותר מדי. מניין נחש זה המרפרף באוויר כבציור סימבוליסטי? מפחר נושרים הקופים אחד אחד כאגוזים.
על שפת אגם מתחממים תנינים כלטאות. חיות משוקצות אלה קדושות הן. יונים תמימים, בזמן שפסלתם את ההרמוניה לעג לכם השטן, שתמיד מודרני היה, והכין למען המאה העשרים את מסכות האמנות הכושית! ומפלצות אלה המפארות את המוזיאונים נעשו לסיוטינו היומיים.
אבל הנה דוהר עדר איילות שהינן מפייס את כאבנו. מעודי רגיל הייתי לראות איילה מצוירת מדלגת בין דפי שיר-השירים, אחת רובצת על אנדרטה בפתח בית-נכאות ומנמנמת שינה עמוקה וגרציוזית, ואחת חיה, בביבר שבאה ללקק את ידי מבעד לסורג; והנה עדר איילות דוהר, כל חלומותי היפים בלילה אחד! זה רב! אבל מעבי חורשת הבמבוק. כמו אצל קיפלינג, מגיח אריה. הוא תנכי ער לזנבו הקשה כארז.
אנחנו נמצאים איפוא בין האכזריות והרוך, כבחזיון טרגי. לבבותינו מתערבים בהתאבקות של שני יצרים אלה: מלאך שחור ומלאך לבן על אותה זירה.
בינתיים, והאריה מגמא את הג׳ונגל, את אור הירח או השמש, כי הזמנים הם כה מטושטשים בכל מחזה; כן, האיילה שליקקה פעם103 את ידי מבעד סורג ביבר נופלת תחת כפות האריה!
מזנק בפוזה של שובע, הלוע מטפטף דם, מגלגל האריה עיני זהב ששאבו את גונן מנשמת האיילה.
אבל חלומי זה מרכות האקוירלה נקם ינקם על-ידי שני אנשים היוצאים מעבר השני של חורשת הבמבוק. הם מוציאים את המקטרות מפיהם ומכוננים את רוביהם. האריה גווע מלכותית כשם שהאיילה גוועה בענוה!
שני האנשים שמים את המקטרות בפיהם ומשוחחים. קול האדם בעבי היער האפריקני! ואולי זה קול אלוהים המתהלך בהסתר ובצנעה!
מסיפון היער נושרים על שתי הגוויות נשרים, עיטים ומכערים מוות כה נהדר שמבער סדינו השחור בולטות טלפי האיילה הצחורות ורעמת האריה העמוסה זהב.
הנה השחר, השחר שבתכולו, הלילי עדיין, נמזג כבר הוורוד של זמרת הצפרים. גם הנהר שאנו רואים הוא ורוד כי כושים משים מתוכו את השמש. באור זה שטים שני האנשים תחת מטר
הפטפוטים המטפטפים ממקוריהם העקומים של התוכים: רוחות היערות האפריקנים! שחר צוחק זה אינו דומה לשחר כרכי המקיא את לילו כשיכור!
בכאן אנו צוחקים אגדית ממש; צחוקנו שט באלפי פרחים על ראי-נהר זה!
מתחיל היום: הג׳ירף מושיט את צווארו הלולייני לשמש כי ראש זעיר וטפשי לו! עופות הפלמינגו מתנוססים על גדות האגמים כגביעים דקי הגבעול: היערות מקטרים בושם ירוק: מתוך האופק, יוצאות בנות היענה: הן באות אלינו, גמלי מדבר מכונפים אלה, שמניפות נוצתן השיבו רוח על כל המלכות האסיאתיות ועל הרומנטיקאים העצובים! והקופים, הם משירים על ראשינו את כל אגוזי היערות!
פתאום, והנה כושי מן השירה מחוויר (יתכן גם צבע כזה!). קרנף גורר אחריו צנפת אבק! בשאגתו אין ברק הזהב כמו בשאגת האריה ולא הנהימה החתולית של הנמר, שאגתו’היא ירח כושי המלוכלך סיד והמעוטר נוצות דם כבשיר העם!-הקרנף נועץ את קרנו באדמה104 ומסתחרר עליה כאקרובט.
כדור מפלחו: הוא נעשה איום כשטפון. הקופים מייללים בתלשם את שערם הקלוש ובכוורות הבאובב נדמו כל הצפרים.
אבל אנשי המקטורת האפיים משסים בו כדור אחרי כדור ונבלת הקרנף משתרעת כהר קרוח אחרי מבול.
לאחר יום שיצריו להטו כה עזות נכנס-נא לדמדומיו מצבע האינדיגו.
הג׳ונגל הוזה כגן. באותה שעה יורדים הפילים לשתות מים אל איזה נחל. בצניעותם ישתהו שם עד שהלבנה תתפשט ותרד להתרחץ.
הלילה כבר עומד מאחרינו: עצוב כינשוף ורונן,כזמיר. מהכוכבים יורדים הגמדים. מהם מכוונים את כינורות הלילה. מהם מקימים ארמונות, מהם חוזרים על פנטומימה, ומהם רותמים את הפילים לאלונקות שבהן שוכבות בובות ילדותנו עם שערות הדבש ועיני הזכוכית!
מעבי הלילה מהבהב כלפיד עשן הטם-הטם. מוסיקה זו מפרשת אך מעט את החרוה האלילית של היער האפריקני; יותר נכון: היא מראה לנו מסכות מגור, קוסמים לבושים, כנשים. כי למיתולוגיה השחורה זרים המלאכים שמהותם השמימית מחייבת גוף לבן. אבל בעצם ליל כושי זה יופיע המלאך הבלונדי, אותו המלאך של כל הפיריות! הה, מעשיות הקולנוע! הה, תמימות אוילה ונשגבה הקרויה שעשועים!
הטרוגולודיטים מאירים את האופל בפרצופי מכשפים המסוירים, ובאודי אש. הטם-טם מכה ונותן קצב לסיוטינו הרוקדים סביב לאלילה הבלונדית. מי הביאה את זו, מצבע הירח לבין אוכלי אדם אלה מצבע הלילה? שאלו את הבמאי, האבסורדים יחולו על ראשו ולנו קסמם!
אני מבקש דימוי למענה; האם יער אפריקני זה הוא יותר ממשל דק המזוג ליריות ואירוניה?
רובנס מציע לי אחת מבכחנטותיו המצוירות על-פי הילינה פורמונט אשתו. אבל שחקנית פילם זו על רקע הטרוגולודיטים נראית לי יותר בלונדית ויותר היסטירית, שכן כוונת הבמאי לזעזע105 את עצבינו.
ככוונה הפוכה אנו מדלגים על השתלשלות המאורעות שזולותם עלולה לטשטש את היום והלילה שטיילנו בג׳ונגל.
הודו כי לאיילה היתה נפש צנועה בטלפיה, כי האריה הזכיר לנו את כפירי התנ״ך ולא את אריות הביברים והקרקסים כי הציפורים בשמו את עינינו בזמרתן, כי הפילים הזליפו מים על הלבנה המתרחצת, כי הקופים השתעשעו לא פחות מאתנו ומשמחה השירו אגוזים על ראשינו!
קץ לאופל המפייט! הבד הנהו עתה פסנתרן חיוור לאחר רסיטל לא בין צרורות פרחים אלא בין קליפות בננה.
אבל ברחוב מנגן האביב אינטימית, כי לכל בית חלונותיו האפלים, כי לכל עץ צלו הלירי ומרובים הם העצים המלבלבים לתוך החלונות.
אנו עוברים את כל פנסי בתי-הקפה שרוח הים ממשילם לאניות. באחת ממרפסותיהם אנו מיסבים, הסיגריות בפה, מול ים זה שאינו משול ליער כי טוב הוא ממנו.
על סף השחר של אותו לילה עמדה ציפור; בנוצתה היו כל גוני היער האפריקני שהיא פירשה אותם בהפרזה של מלודיות.106
